בשבע 401: תיכף נשוב

חגית רוטנברג , ד' באב תש"ע

אוף, עוד פעם לילה חשוך לגמרי. בלילות כאלה אני די מפחד ומשתדל להתכרבל בפינה הקטנה שלי, מחכה כבר שיגיע הבוקר. בלילות האחרונים ממש קשה לי להירדם. יש פה כל כך הרבה אבק, שבא לי להשתעל חזק. אבל מצד שני, אם אשתעל אני מפחד שמישהו לא טוב ישמע אותי וייקח אותי מפה למקום רע.

הפרווה שלי, שהיתה פעם בצבע חום-זהב, כבר נהייתה די אפורה. חמש שנים שאני פה, והאבק והחול כיסו אותי לגמרי. רגע, חמש שנים אמרתי? אני לא מאמין! כל כך הרבה זמן אני פה, מה יהיה ?מתי איתמר חוזר לקחת אותי? לא יכול להיות שהוא שכח אותי, היינו החברים הכי טובים שיש!

רגע, אתם בעצם בכלל לא מבינים מי אני, מי זה איתמר ואיפה אני נמצא. אז שלום לכם, קוראים לי 'טל-טל', ואני כלבלב-בובה חמוד ומתוק, ככה לפחות חשב איתמר כשראה אותי בפעם הראשונה. איתמר הוא הילד שהכרתי כשהיה בן חמש, וההורים שלו הביאו לו אותי במתנה ליום ההולדת. איך שהוא ראה אותי, הוא אמר: 'טל-טל!' ומאז זה השם שלי. גם כי גרנו במושב גני-טל בגוש קטיף, וגם כי הפרווה שלי היתה ממש מתולתלת. איתמר ואני היינו מאושרים ביחד. כל יום שיחקנו, והוא סיפר לי סיפורים מהגן ואחר כך גם מבית הספר. בלילה הוא תמיד כיסה אותי יחד איתו בשמיכה, והיינו חולמים חלומות על חוף ים ודיונות ומלא עגבניות ופרחים שצמחו סביבנו במושב.

אבל אז הגיעו פתאום שבועות קצת מוזרים ומפחידים: ההורים של איתמר דיברו בשקט במטבח על כל מיני דברים, ואיתמר היה נורא עסוק, בקושי היה לו זמן אליי. הוא כל הזמן חילק סרטים כתומים עם חברים שלו, והכין שלטים והלך להפגנות והיו לו מלא צמידים כתומים על כל יד. לילה אחד הוא סיפר לי בסוד שאנשים רעים רוצים לגרש אותו ואת כל שאר החברים מהבית, ושהוא מתפלל לה' כל הזמן שלא יקשיב לאנשים האלה.

אבל בוקר אחד הגיעו למושב שלנו טורים ארוכים של חיילים עם מדים שחורים. הם אפילו לא הסתכלו עלינו דרך משקפי השמש שלהם. פשוט נכנסו הביתה והודיעו להורים של איתמר שהם צריכים לצאת מהבית תוך שעה. ההורים של איתמר בכו וצעקו והתחננו, אבל לא עזר להם כלום. איתמר החזיק אותי חזק חזק, וכמעט נחנקתי. הוא נשך את השפתיים והדמעות זלגו לו בלי הפסקה מהעיניים. הוא לחש לי: "אני אף פעם לא אעזוב אותך, טל-טל", והרגשתי שגם מעיני הפלסטיק שלי יורדות דמעות.

פתאום נכנסה הביתה קבוצה של חיילים שהתחילו לצעוק ופשוט גררו בכוח את ההורים של איתמר החוצה, לאוטובוס. איתמר התחיל לצרוח "תעזבו את ההורים שלי!", אבל אף אחד לא הקשיב לו. חיילת אחת באה וגררה גם אותו החוצה. היא החזיקה אותי בכוח וזרקה אותי לפינה. "נחזיר לך את הדובי שלך אחרי זה", אמרה לאיתמר, אבל הוא בכלל לא האמין לה ובכה שהוא רוצה את טל-טל מיד. החיילת לא הקשיבה, ומהפינה אליה זרקה אותי החיילת, ראיתי את איתמר מחזיק בכוח את המשקוף של הדלת ואת החיילת מושכת אותו החוצה. הדבר האחרון ששמעתי היה הבכי החזק של איתמר, שצעק לי מהאוטובוס: "טל-טל, אני אחזור לקחת אותך, מבטיח!".

מאז אני מחכה כל יום בפינה של הסלון שאיתמר יחזור. את הבית שלנו הרסו לגמרי, אחר כך הגיעו מלא ערבים והסתובבו פה ברחובות. אבל אני ידעתי שאיתמר הבטיח והוא יקיים. גם כשהיה לי קר בחורף וחם בקיץ, ונורא שעמם לי לבד, לא זזתי מהבית ההרוס שלנו. איתמר, אם אתה קורא את הסיפור הזה – תדע שאני מחכה לך בבית. אני יודע שתחזור ושזה יהיה בקרוב מאוד.