בשבע 401: קרב הנאסף של האליטות

חמש שנים עברו על מדינת ישראל מאז הגירוש האכזרי והמיותר. חמש שנים של סיוט לאומי ואישי, דשדוש, כישלונות ומכשלות. חמש שנים של...

יוסי דגן , ד' באב תש"ע

חמש שנים עברו על מדינת ישראל מאז הגירוש האכזרי והמיותר. חמש שנים של סיוט לאומי ואישי, דשדוש, כישלונות ומכשלות. חמש שנים של התפכחות.

הסיוט אליו נגררה המדינה והחברה בידי פורום השחיתות מחוות השקמים נוגע בכל התחומים: ערכי, בטחוני, כלכלי, מדיני וחברתי: קרע עצום בעם. כל מי שעיניו בראשו רואה היטב כי עד היום לא התאוששה המדינה והחברה מהלם הגירוש והעקירה מארץ ישראל.

הסיוט האישי של עשרת אלפי אזרחים מגורשים, אותו פצע עמוק וצורב מלהב הבגידה, מדמם ומסרב להתאחות ודומה כי לא יתאחה לעולם.

חלומות זוועה, פלאשבקים יומיומיים וכאב חודר, פיזי, אשר זר לא יבין עומקו.

אותם עשרת אלפי יהודים מגורשים, ואולי גם רבבות קרוביהם, חבריהם ושותפיהם עימם, אותם אלו החשים את טעמו יום יום עמוק בליבם, מבינים שכנראה ייקחו כאב צורב זה עימהם אל הקבר.                                                                                                                              לא היה מהלך בהיסטוריה של מדינת ישראל אשר הביא כל כך מהר, מיד אפילו, לקריסת כל הנחות היסוד שלו: חיזוק הכוחות הערביים המתונים (ניצחון החמאס בבחירות), שיפור המצב הבטחוני ('שדרוג' הפגזת העורף בדרום הארץ), חיזוק מעמדה הגיאופוליטי של ישראל במרחב (מלחמת לבנון השנייה), התנתקות מדינית-דמוגרפית מוחלטת מאחריות על רצועת עזה (גינוי עולמי חסר תקדים ל'מצור'), חיזוק המצב הכלכלי (כ-15 מליארד שקלים עלות - נכון להרגע, ירידת היקף היצוא החקלאי הישראלי). והנלעג ביותר: חיזוק מעמדה  של ישראל עקב הנסיגה אל הקו הירוק (דו"ח גולדסטון, משט המרמרה).

מה שמדהימה היא העובדה שבדיוק אותם אלו אשר הובילו את הגירוש והביעו חרטה פומבית על כך בשנים האחרונות, מובילים כיום את האילוזיות והפנטזיות לנסיגות הבאות, לגירוש הבא.

במקום לעמוד בתמיהה ובהפתעה כל פעם מחדש, הציבור האמוני במדינת ישראל צריך להביט במציאות כפי שהיא. אחוזי אובססיית העקירה אינם בהגדרת "ככלב השב אל קיאו", משום שמטרת אובססיית העקירה שלהם איננה השגת שלום, ביטחון או דמוגרפיה. כל בר דעת מבין שצעדים אלו יובילו לההיפך מכך, והם בהחלט ברי דעת.

מטרת אובססיית העקירה היא העקירה  עצמה.

הקמת ההתיישבות המתחדשת בעשרות השנים האחרונות ע"י הכוחות האמוניים בעם ייצרה כוחות אדירים בציבור זה, כוחות המוקרנים החוצה בכל תחומי העשייה וההנהגה ושהפכו בשנים האחרונות את אותו ציבור להיות חוד החנית והכוח המוביל והמניע של החברה והעם בישראל – וממילא בתוצאה ישירה לאיום על האליטות מן השמאל הקיצוני, שהתנוונו רוחנית וערכית בשנים האחרונות. הן מבינות היטב, הרבה לפני הציבור האמוני, את התהליך שבדרך: הגעה אל תא הקברניט – אל הגה הנהגת המדינה.

התהליך ברור לא רק בכמות אלא גם באיכות: כבר בשנת הלימודים הקודמת למעלה מחמישים אחוזים מתלמידי כיתות א' הם דתיים וחרדיים, והמגמה כמובן, מוסיפה והולכת.

מטרת העקירה היתה לרסק את הציבור הזה בדיוק בשיא נקודת כוחו, מעין 'סיכול ממוקד' אידאולוגי-פוליטי-חברתי.

די אם נזכיר את מאמרו של אחד מ'רבני' אותה אליטה, יאיר לפיד, שנה לאחר הגירוש, שבו הוא מודה כי הגירוש: "מעולם לא היה קשור לפלשתינים, לדמוגרפיה לשאיפה להסדר שלום... המניע היה אחר לגמרי... ללמד אותם שיעור בצניעות ואולי גם בדמוקרטיה".

אלא ששעון החול הולך ואוזל, והציבור האמוני מתקרב, הן באיכות והן בכמות, אל נקודת האל-חזור. לכן ננקטות בשנים האחרונות כל כך הרבה פעולות שמטרתן לשבור את הציבור האמוני בחומר (אכיפה מפלה, הרס מאחזים), ובמיוחד ברוח (הכפשות ועלילות תמידיות בתקשורת), לקבע ציבור מוחלש (סגירת ישיבת ההסדר בהר ברכה) ומפוחד או ציבור מתבדל המסתגר בפינתו – ציבור שאיננו מסוגל נפשית להתמודד על אמונתו ולהגיע לעמדת ההנהגה והשלטון.

חמש שנים אחרי הגירוש, עלינו להסתכל למציאות בעיניים, במיוחד אל מול הצעד הגדול מכולם: תכנית הקפאה או גירוש שני, ענק.
עלינו להתנער מהעפר, להתנער מהניסיונות לדחוק אותנו להתנתקות מהמדינה והן מהכניעה לעריצות אותה אליטה מתנוונת.

אנו בעיצומה של מלחמה ועלינו לנצח בה: לחזק את הכוחות והאמונה בייעודנו התורני והציוני, בעליונות התורה על כל פקודה אחרת, בהקמת ובניית התיישבות בגאווה וללא מורא, והחשוב מכל: להכות בדיוק באותה נקודה ארכימדית בה הוכינו בציניות וברשעות לפני בדיוק 1,825 ימים, נקודה הכי מתבקשת והכי פשוטה, בה אנו, כציבור, כבר באמצע הדרך: המאבק על החזרה לחומש שסופו בע"ה שיבה גם לשאר היישובים.         

אין תשובה ניצחת מזו.