בשבע 401: ציונות ברוורס

בשנת 1899 קבע המתמטיקאי הגרמני הנודע דויד הילברט מערכת בת 20 אקסיומות, המהוות את הבסיס התיאורטי...

אבי רט , ד' באב תש"ע

בשנת 1899 קבע המתמטיקאי הגרמני הנודע דויד הילברט  מערכת בת 20 אקסיומות, המהוות את הבסיס התיאורטי לגיאומטריה. המילה היוונית 'אקסיומה' היא בהגדרתה 'עיקרון מובן מאליו שאינו מצריך הוכחה'.

אחת האקסיומות של הילברט שהפכה אחר כך לשיר מפורסם של שלמה ארצי למילותיו של יהודה עמיחי היא ש'דרך שתי נקודות עובר רק קו ישר אחד'.

כנראה, שגם בין שתי עקירות עובר קו ישר אחד בלבד, המחבר בין עקירת ימית וסביבותיה ב-1982 לעקירת גוש קטיף ב-2005.

עשרים ושלוש שנים חלפו בין שתי העקירות המכוננות הללו שיצרו מכניזם חדש למהלך הציוני. ימי תחילת התנועה הציונית הכניסו את כל תהליך יישוב הארץ להילוך קדמי. פעם היה זה הילוך ראשון ופעם הילוך רביעי, אך המגמה הכללית היתה תמיד קדימה- כמילותיו של המשורר יהושע פרידמן:
דּוּנָם פֹּה וְדוּנָם שָׁם,
רֶגֶב אַחַר רֶגֶב –
כָּךְ נִפְדֶּה אַדְמַת הָעָם
מִצָּפוֹן עַד נֶגֶב.

 

זה היה המוטו. לאורו התחנך וצמח הדור. עולם המינוחים והמושגים היה שאדמה נגאלת ונפדית, ושהדרך לכך היא איטית אך עקבית: דונם אחר דונם. לשיא הגיעו הדברים במלחמת ששת הימים, כאשר באחת נפדו שטחי יהודה ושומרון, ירושלים המזרחית ובנותיה, שטחי הבקעה וסיני.

מהבחינה הזאת פינוי ועקירת חבל ימית הכניסו את המהלך הציוני בפעם הראשונה בתולדותיו להילוך אחורי. כבר לא אדמה נגאלת דונם פה ודונם שם, אלא אדמה נעקרת - יישוב פה ויישוב שם.

כל חובב תיאטרון מתחיל יודע לדקלם בעל פה את הכלל שאם ראית אקדח במערכה הראשונה, צפה לירייה במערכה האחרונה. על אותו משקל נאמר שאם ראית פינוי ועקירה ב-1982, אל ייפלא בעיניך לראות עקירה ב-2005.

ה'משהו' הזה שקרה לתנועה הציונית מצריך לימוד לא רק ברמה הפוליטית, אלא ואולי גם בעיקר ברמה הפסיכולוגית והרוחנית. איכה מוכן עם ששב לארצו ולמולדתו לאחר כל כך הרבה שנות כמיהה חלום ותפילה לעקור חבלי ארץ. כנראה שאלפי שנות גלות בהם יהודי הלך על קצות אצבעותיו בשקט מפחד הפריץ הטביעו והותירו את חותמם הגלותי הקשה בתוך ה-D.N.A היהודי. יהודים איבדו את הביטחון העצמי ואת אמונתם בצדקת דרכם. איזה קול גלותי פנימי ניקר באוזניהם שעדיף להיות זנב לפריצים ולא ראש לחלוצים. את רגש החיים הטבעי והנורמאלי של עם בריא הצליח החיידק הגלותי הטורף הזה להדחיק ולהשבית. תחושת ההתבטלות בפני הפריץ התורן גברה על תחושת החזון והשותפות למהלך ההיסטורי. זה הקו העובר דרך שתי הנקודות. עתה נותר רק לקוות ולהאמין שזה יגמר בשתי נקודות בלבד. לפי חיבוקי וושינגטון האחרונים ועל רקע הצינה הנושבת מההקפאה - נראה שחלילה נקודות נוספות עושות דרכן אל קו הנסיגה הגלותי המחבר ביניהן.

לא גרתי פיזית בגוש קטיף, אך כרבים אחרים אהבתי את המקום ואת אנשיו. את חוף הים הקסום ליד המלון, את האגם ואירועי הקיץ שסביבו, את העץ הגדול ליד בית הכנסת בכפר דרום, ומפעל 'הירקות ללא תולעים' במקום, את החממות בגני טל, את המכינה בעצמונה, את שמחת התורה באלי סיני, את המרקם האנושי והפסיפס החברתי, את טוב ליבם ומאור פניהם של האנשים, את החיבור הטהור בין תורה לעבודה ובין אומה לאדמתה. היה בגוש קטיף משהו תם וטהור, תמצית הציונות והיהדות, שאיפת הדורות ליהדות חיה ובריאה. לבריאות הטבעית הנפשית הרוחנית והאמונית הזו אני מתגעגע. לאנשים ולנופים, לאווירה ולאהבה ששרתה במקום אני מתגעגע.

יום נפילת גוש קטיף הוא גם יום פטירתו של בני אהובי חנן ז"ל. חמש שנות געגוע לשניהם. זכורים היו לנו הסיפורים על  יהודים שנקברו בגולה וביקשו להניח בקבר למראשותיהם מאדמת ארץ ישראל.  למראשותיו של בני ז"ל בקיברו, הנחנו מאדמת גוש קטיף, מתוך אמונה וציפייה שחזון תחיית המתים והעצמות היבשות יתקיים בו ובגוש, וכשם שיקיצו שוכני עפר כך עוד ינחם ה' ציון, ינחם כל חורבותיה, ישוב וישם מדברה כעדן וערבתה כגן ה', ששון ושמחה ימצא בה, תודה וקול זמרה.