חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

יהודיה לא מגרשת

היא התעקשה לענוד את הצמיד הכתום ביחד עם מדי צה"ל, וסירבה להשתתף בגירוש אפילו במעגל חמישי * היא שילמה את המחיר כשנשלחה לשבוע בכלא והועברה מיחידה לוחמת לתפקיד פקידותי * ועד היום היא לא סולחת לצה"ל על הגירוש, ונשארת לשבת במקומה כשכולם עומדים בתפילה לשלום חיילי צה"ל * דנה לזר, חיילת חדורת מוטיבציה לשעבר שהגירוש גרם לה להתבייש במדי צה"ל, השלימה מהפך אידיאולוגי והפכה מתל-אביבית שמאלנית לדתייה מתנחלת
22/07/10, 15:03
חגית רוטנברג

לפני שבוע אחזה דנה לזר בידיה את גיליון 'בשבע' האחרון, וקראה ברגשות מעורבים את סיפורה של לוחמת מג"ב לשעבר שהשתתפותה בגירוש לפני חמש שנים הותירה בנפשה פצע שטרם הגליד. כבר חודשים ארוכים מבקש שכנה של דנה בעיר אפרת, העיתונאי והתחקירן דוד בדין, כי תוציא גם היא את סיפורה האישי לפרסום, אולם עד כה נתקלו בקשותיו בסירובים מתחמקים מצידה. "הוא כל הזמן אמר לי שאני חייבת לספר, כדי שהגירוש לא יקרה שוב. שאספר על שטיפת המוח, על מה שעברתי. אמרתי לו: לא צריך, ממילא כולם יודעים את זה, אין לי זמן", מספרת דנה. אבל באותו רגע לפני שבוע, כשסיימה לקרוא את וידויה האישי של החיילת שבחרה באופן נדיר להיחשף, גמלה בליבה ההחלטה: עכשיו אני עושה את זה. אם היא דיברה, גם אני צריכה לספר, כדי שזה לא יקרה שוב.

סיפורן של שתי החיילות-לשעבר משיק בנקודות רבות. שתיהן גדלו בבתים חילוניים ובגיל תיכון החלו להתקרב ליהדות. שתיהן ביקשו לשרת שירות משמעותי בצה"ל במסגרת יחידה לוחמת, ושתיהן הוצבו מול דילמה בלתי אפשרית בימי הגירוש. אולם מהנקודה הזו מתפצלות דרכיהן: בעוד שירן התמידה בביצוע הפקודה בלב קרוע ובתנועות אוטומטיות מתוך תחושת 'אין ברירה', לדנה היה ברור שיש ברירה, והיא האפשרות הרלוונטית היחידה מבחינתה: יציאה בגלוי נגד כל ההיררכיה הצבאית שמעליה, וסירוב ליטול חלק ולו העקיף ביותר במשימת הגירוש מגוש קטיף. גם המחיר האישי הכבד ששילמה לא גרם לה לרגע להסס או להתלבט באשר לבחירתה.

משונאת לאוהבת

פנייתה של דנה למערכת 'בשבע', כאמור בעקבות קריאת הכתבה, הולידה את המפגש של שתינו ביום ראשון השבוע בירושלים. גם במקרה הזה קשה מאוד לקשר בין הצעירה הדתייה בלבוש המתנחלי, תליון ארץ ישראל השלמה לצווארה וצמיד כתום על זרועה, לבין שוטרת המשטרה הצבאית, לוחמת 'מורעלת' שהוצבה במחסום ארז שבצפון הרצועה בימים שטרם הגירוש.

שיטוט קצר ברחובות ירושלים, באווירת ימי החורבן שבתוכם גם ימי הזיכרון לגירוש, מביא אותנו אל מוזיאון גוש קטיף בכניסה לעיר. שלמה וסרטייל, מנהל המוזיאון, מקבל את פנינו בשמחה, וכשהוא שומע את סיפורה של דנה הוא קובע: "אין מקום מתאים מהמוזיאון הזה לערוך בו את הראיון". בחדרון שהוקצה לנו, כשברקע נשמעות הקלטות של קולות הבכי והזעקות מפינוי בית הכנסת בנווה דקלים ועל הקירות סביבנו תמונות היישובים שחרבו, פותחת דנה בסיפורה. דיבורה שוטף, כולה אומרת נמרצות וביטחון, כאלה שכנראה הביאו אותה לפעול בדרכה הייחודית.     

היא נולה לפני 24 שנים בלב תל אביב, וגדלה באווירה ה'צפונית' של כיכר המדינה, דיזנגוף וכיכר רבין. "האנשים שם חילונים לגמרי, לא יודעים שום דבר. תל אביב זו מדינה אחרת, מנותקת מהעולם", היא מעידה. את לימודיה עשתה בתיכון עירוני א', תיכון בעל צביון שמאלני כדבריה, שאחוזי ההשתמטות מגיוס לצה"ל עולים בו בהדרגה. דנה השתלבה היטב באווירה הכללית: "גם אני הייתי כמוהם, שונאת מתנחלים וחרדים. כל מה שלא כמונו. מתנחלים היו יותר גרועים עבורנו מנאצים. הכרנו אותם רק דרך התקשורת. אתה חי ליד איפה שרצחו את רבין, שזה נחשב לבית המקדש השלישי", היא מגחכת. "בבית הספר כל הזמן מחנכים לזה. היו שולחים תלמידים להפגין נגד חיילים במחסומים". באווירה הפציפיסטית בה גדלה, אך טבעי היה מבחינתה כי לא תתייצב לצו ראשון. כשהמשטרה הצבאית הגיעה אליה הביתה, השיבה דנה: "אני לא הולכת. זה כיבוש, ואני גם לא הולכת למתנחלים האלה".

זמן קצר אחר כך התחולל רצף של פיגועי תופת קשים, כהמשך למה שמכונה 'אינתיפאדת אל אקצה'. "היה את הפיגוע בקו 2 בשכונת בית ישראל בירושלים", משחזרת דנה "זה עשה לי משהו. לא נשארתי אותו דבר. הבנתי שרוצחים יהודים כי הם יהודים. כל יום היו  פיגועים נגד מתנחלים או חרדים. התחלתי לחשוב מה זה אומר להיות יהודים, לקרוא חומר על מתנחלים וחרדים. רציתי להבין למה הם רוצים את המקומות האלה, בית אל, חברון. מה זה המקומות האלה. מה העניין של ארץ ישראל".

הלימוד העצמי שלה בנושא החל למרבה האבסורד דווקא משיעורי התנ"ך בתיכון, שלא הצטיינו בהכרח בהנחלת רוחו המסורתית של ספר הספרים. "המורים היו אנטי, אבל אני למדתי על ברית בין הבתרים, שזו הבטחה שבזכותה אנחנו בארץ. לאט לאט האנטי שלי הפך להזדהות מתוך דברים שלמדתי בתנ"ך. הבנתי שהם יהודים, אחים שלי".

מחדלים במחסום ארז

השינוי התודעתי השפיע גם על יחסה לנושא הגיוס: "הבנתי שאם לא נתגייס לצבא, מי ישמור עלינו?" היא ביקשה לשנות את תשובתה לצו הגיוס, ובעקבות השינוי שחל בתוכה ביקשה שירות קרבי בלבד. ביום הגיוס הוצעו לה כמה מסלולים קרביים, בהם  משמר הגבול או שירות ביחידת המעברים (מחסומים) של המשטרה הצבאית. בניגוד להעדפתה הראשונית, היא נשלחה לשרת במחסומים - הכרעה שעד היום היא מודה עליה בדיעבד, כיוון שבכך נמנעה ממנה השתתפות פעילה בגירוש. בתום ההכשרה בבה"ד 13, כשהוחלט כי היא תישלח לעזה, הצטערה דנה ובכתה במשך השבועיים הראשונים, "כי זה מפחיד ומסוכן שם". אבל תוך זמן קצר יחסה למקום השתנה: "אתה לא יכול שלא להתאהב במקום הזה", היא קובעת. "התאהבתי בו צ'יק צ'ק ולא יכולתי לעזוב. התאהבתי בנוף, זכרתי את עזה מסיפורי התנ"ך, את אברהם ויצחק שהיו בה. כאן אתה גם מרגיש ממש שאתה מגן על עם ישראל. המחבל שמגיע עם מטען למחסום - אתה הראשון שהוא פוגש שיכול לעצור אותו. מבחינתי, עדיף שאני אמות ולא יהודי אחר".

אך המוטיבציה החזקה עימה הגיעה דנה לתפקיד, התנפצה תוך זמן קצר לנוכח נהלי הבדיקה במחסומים, שהתבררו כאחיזת עיניים מסוכנת, לפחות כפי שהיא מתארת אותם. תקופת השירות שלה במחסום ארז החלה בשנת תשס"ד, ערב הגירוש. "היו מיליון התרעות לפיגועים, קסאמים בלי הפסקה. עמדת הבידוק באזור התעשייה ארז היתה אחד המקומות המסוכנים בעזה. הצלפים עמדו בבתים ליד, מכוונים עליך. פעם עברה שם מחבלת שאמרה שיש לה פלטינות בגוף, וכשהעבירו אותה היא התפוצצה במחסום. כל המקום היה מלא רסיסים. פעם אחרת יצאו מחבלים ממנהרה שחפרו ממש מתחת למחסום, והחלו לירות על חיילים. זמן קצר אחרי כל פיגוע כזה המחסום נפתח מחדש בלי בעיה".

באחת הפעמים התברר כי מכונות השיקוף, המגנומטר ואמצעי בידוק אחרים יצאו מכלל פעולה. הפלשתינים שעברו במחסום נדרשו רק לבדיקת תיקים ידנית. "העבירו אותם ככה, והם עוברים. אני וחברות שלי באנו למפקד ואמרנו לו שבמצב הזה עלול לקרות פיגוע. אמרתי גם שאני מוכנה למות בשביל המדינה, אבל לא בגלל רשלנות". המפקד פטר את המתלוננות באמירה המדהימה לפיה "יהיה פיגוע - אז יהיה פיגוע". דנה מיהרה להתקשר לכתבת הצבאית של 'קול ישראל', כרמלה מנשה, ולהתריע בפניה על ההפקרות במחסום בו היא משרתת. התלונה הביאה למקום מיד את אלוף הפיקוד, שהורה לסגור את המחסום עד לתיקון המכונות. דנה עצמה חשה אכזבה קשה מתפקידה: "רציתי לשרת שירות משמעותי, לתפוס מחבלים במחסומים, וגיליתי את עצמי שומרת על ערבים במקום לתפוס מחבלים. השירות בעזה היה הכי פוליטיקה שאפשר. לא חשוב מה עם היהודים, העיקר זה מה יגידו הערבים, ולכן פשוט העבירו אנשים במחסום בלי לבדוק. האינטרס של הערבים מעל הכל. הם אויבים שלנו, אבל מקבלים רק כבוד, זה פשוט עבודה בעיניים". היא מספרת על מקרה נוסף בו חיילי צה"ל זיהו מקום ממנו שוגרו קסאמים לעבר חיילים, אך ההוראה היתה לא לירות לעבר המחבלים. השיגור הבא קטל צעירה בקיבוץ נתיב העשרה. "העיקר לא לפגוע במחבלים. זה פשוט ככה, גם אם לא מוצא חן לשמוע את זה. אם לא היו פיגועים זה בעיקר בניסים, כי המחסום כמעט ולא עושה כלום".

 

מסרבת לגרש יהודים

זמן לא רב לאחר מכן, הוצגה לחיילי הגדוד המשימה בה יידרשו ליטול חלק במסגרת מבצע עקירת יישובי גוש קטיף. קולות של התנגדות מצד חיילים נתקלו בתשובת המג"ד לפיה "כמו שהרסתי בתים בבית חנון, אתם תהרסו בתים בנווה דקלים". לחיילים הוסבר כי תיערך רשימה של כחמישים מהם שיישלחו למשימת אבטחה במעגל החיצוני של כוחות הגירוש. דנה מספרת כי אמנם בשיחות עם חברותיה נשמעו קולות המתנגדים לביצוע המשימה, אולם בשעת מעשה מיהרו חברותיה להסתער על התפקיד אליו נשלחו. "קודם כל, עמידה במחסום ועבודה מול פלשתינים היא מתישה. אנשים לא רצו להיות במחסום. מה גם שמי שנשלח למשימה קיבל שבועיים של נופש במחנה רעים - פיצות, סרטים, חדרים ממוזגים, בריכה, טניס. וזה במקום לעבוד עשר שעות ביום עם ערבים. חברות שלי אמרו שלא יילכו אם ישלחו אותן, אבל כשקראו להן הן רצו לשם, זה אקשן. היתה לי חברה בשם ימית דווקא, שאמרה שעדיף שהיא תלך, כי היא מכירה את המשפחות וזה עדיף מאשר מישהו שלא מכיר. תכל'ס - זו עבודה בעיניים", קובעת דנה. היא גם מציינת כי למרות ההבטחות שהמפקדים יתחשבו בבחירת החיילים למשימה, נשלחו דווקא דתיים ואחרים שעבורם המשימה היתה בעייתית. האפשרות של סירוב פקודה נמחקה באחת על ידי המפקדים: "אמרו לנו בבירור שמי שמסרב פקודה הולך לכלא ולא יוצא לשום קורס. לא מ"כים, לא קצינים, אתה גומר את הקריירה הצבאית שלך. זה היה איום רציני, כי הרבה חבר'ה רצו להמשיך".

דנה עצמה לא נרתעה כלל מהאיומים. דרכה היתה ברורה לה מראש. "אמרו שאנחנו מעגל חמישי - מבחינתי אפילו במעגל האלף אני לא משתתפת". כשגילתה כי על אף שביקשה לא להשתתף במשימה היא כלולה ברשימת חמישים החיילים, היא חשה שהיא על סף פיצוץ. "כתבתי לסמל שלי מכתב, ובו הודעתי שזו ארץ ישראל ואני לא מסכימה לגרש יהודים. אם הם לוקחים אותי למשימה - הם לוקחים סיכון, כי אני לא אהיה אחראית למעשיי. יש לי נשק ואני עלולה לפגוע בערבים. אני יכולה להחליף בגדים לאזרחי ולהצטרף למאבק, אני אעלה על איזה גג. בתגובה הם איימו עליי ואמרו שמכל הסירובי פקודה אני אגיע למקום שאני לא רוצה להגיע אליו, שזו החלטה של המדינה וכו'. זה לא הזיז לי. אמרתי  גם שבזמן שיגרשו יהודים אני לא אעמוד במחסום כדי להכניס ערבים לארץ".

נסיבות משפחתיות הביאו לכך שבדיוק באותו זמן קיבלה דנה שבועיים של חופשה בבית. כשחזרה, גילתה שהגדוד במחסום ארז פורק והיא הוצבה בניסנית, שהיתה אז עיר רפאים לאחר שמרבית התושבים עזבו. השהייה ביישוב הנטוש יצרה אצלה טראומה באופן מיידי: "ביום העצמאות שלפני כן שמרנו בחוף, היו שם אלפי אנשים. חודש וחצי אחרי - עיר רפאים. נשארה רק בובת טיגריס זרוקה על הרצפה, קיוסק אחד פתוח, בתים עם גרפיטי של 'עוד נשוב'. זה לא נקלט. אמרתי  לחברות שלי: 'זה פשוט חורבן הבית'", היא מספרת, ואותות הכאב עדיין חרותים בה היטב, "יישוב של עשרות משפחות חרב, עוד לפני שהתחיל משהו, ורק לפני חודש היה שוקק חיים. זה היה נורא. אתה רואה איך לאט לאט מפנים תשתיות, מעבירים קרוונים של חיילים, רוב הבתים ריקים. הערבים מוחאים כפיים במחסום, צועקים 'אל אקצה'".

דנה, שבמהלך השירות ענדה על זרועה צמיד כתום שהוסתר תחת השרוול הארוך של המדים, החליטה כעת, לאחר מראות החורבן שקרעו את ליבה, ללכת עם הצמיד בגלוי. הרס"ר תפס אותה צועדת לקיוסק בניסנית: "ברור לך שזה כלא", הצביע על הצמיד. דנה שמחה: "העיקר שלא ייקחו אותי למחסום או לפנות", אמרה לעצמה. כאמור, היא סירבה גם להתייצב במחסום ארז בזמן הגירוש.

בשתיים בלילה היא נלקחה לשיחה עם המ"מ והמ"פ. "הם אמרו לי שוב שזה סירוב פקודה". קטע מסוים בשיחה נראה במבט לאחור גרוטסקי במיוחד, כאשר המ"פ הדתי אמר לחיילת שעליה לציית כי "דינא דמלכותא דינא". אולם דנה, שהיתה בתהליך התחזקות דתית מתמשך, לא נרתעה מידענותו ההלכתית של המפקד: "לא כשזה נגד ההלכה", השיבה. "מה את יודעת", פטר אותה המ"פ בזלזול. המ"מ, יוצא חבר העמים שנהג לאכול טריפות, ציין בשיחה כי הוא "שמח שרוצחים מתנחלים וחרדים, כי הם לא תורמים למדינה ולא מתגייסים". דנה החלה לבכות, אבל שללה מראש את האפשרות להגיש נגדו קבילה, שכן ידעה כי לא יאמינו לחיילת ה'בעייתית'  מול הקצין. בתום השיחה היא שוחררה, לאחר שסירבה שוב להתייצב במחסום. בבוקר היא נקראה לשיחה נוספת, הפעם עם המג"ד. הוא הטיף לה על ערכי הצבא, עליונות ההחלטות של המדינה, וש"כאן זה לא ארץ ישראל". לבסוף שפט אותה המג"ד לשבוע בכלא על ענידת צמיד כתום, והודיע לה כי בתום השבוע תישפט בנפרד על סירוב פקודה. דנה היתה מאושרת: "הייתי ממש גאה. להורים שלי רק סיפרתי שאהיה במשך שבוע במקום ללא קליטה, אבל בשבילי זו היתה גאווה ללכת לכלא על ארץ ישראל. חשבתי לעצמי שאם אני לא ממש משתתפת במאבק, לפחות סירבתי".       

 

האויבים האמיתיים

היא יצאה מהכלא בדיוק בתשעה באב, יום לפני שהחל הגירוש בפועל. הצבא תיזז אותה ממקום למקום, והיא הסתובבה אפופה ורואה שחור בעיניים בעקבות הצום. חוקרת המשטרה הצבאית בבסיס תל השומר ערכה לה חקירה וביקשה לתהות על השקפותיה. "שאלו אותי מה דעתי על מה שעשה יגאל עמיר, האם הייתי מוכנה להרוג ערבים, האם יש לי קשר לחברון. אחר כך אמרו לי שהדתיים הם האויבים האמיתיים, יותר מערבים. ראיתי שם ערימות של קלסרים של חיילים דתיים שנחקרו. כששאלו אותי לאן אלך אם ישחררו אותי, אמרתי לגוש קטיף". בתום השיחה הוחלט להענישה בהדחה מהגדוד והעברה לשירות פקידותי בעורף. "לא רציתי. לעבור מעבודה במחסומים לפקידה, זה היה נורא. מי יהיה במחסומים אם לא אני? לא רציתי גם להתנתק מהחברים, וגם לא הספקתי להיפרד מהגוש. רציתי לקחת איתי חול או מזכרת אחרת".

ההעברה לתפקיד פקידותי היתה עונש כבד עבור דנה חדורת המוטיבציה. יום לאחר שהחל הגירוש היא התייצבה לשיבוץ החדש בקריה. "הלכתי שם עם פרצוף של תשעה באב. הייתי ממש פוסט טראומטית, כל הזמן עם הראש בזה, עם מראות טרום הגירוש שראיתי. זה היה היום בו פרצו את השער לנווה דקלים, ואת הולכת בתל אביב - כאילו לא קרה כלום. את בוכה, שומעת את הדיווחים ברדיו, ובתל אביב יושבים בבתי קפה. לחברים שלי מהתיכון אין מושג מה קורה. שנה אחרי חברה שלי שואלת אותי מי פינה את מי שם". תחושותיה של דנה הידרדרו לדיכאון כמעט קליני. היא היתה אבלה על הגוש החרב שאהבה, ועל השבר שחשה מול הצבא - אותו עד אז אהבה אולם כעת הפך מבחינתה לאויב השנוא ביותר. "לא יכולתי ללבוש מדים", היא נזכרת באותם ימים "הרגשתי שזו טומאה, בושה ללבוש את זה. פעם הייתי כל כך גאה לחזור הביתה עם המדים, הנשק, הנעליים הקרביות. הייתי מניחה הכל יפה בחדר. עכשיו הרגשתי שזה פשוט דוחה. הגעתי הביתה וישר זרקתי את המדים על הרצפה".

בהמשך הועברה דנה לבסיס בצריפין. המפקדות מעליה היו לא סימפטיות במיוחד, ודנה הזדעזעה עוד יותר לאחר ששמעה את אחת המפקדות אומרת לה: "הייתי בנווה דקלים וממש נהניתי למשוך לבנות שם בשיער". "ממש שנאתי אותה", אומרת דנה "לא היתה בהן כל חרטה, לא הזיז להן".

השיחה נפסקת לרגע, ואנחנו נכנסות לחדר המוזיאון בו מוקרנים קטעים מצולמים מהגירוש בבתי הכנסת של נווה דקלים. דנה מביטה בחיילים הגוררים החוצה את הבחורים הצעירים הזועקים זעקות שבר. כשאני שואלת על מה היא חושבת עכשיו, היא משיבה: "אם הייתי שם, היו מאשפזים אותי". אבל גם העובדה שלא נטלה חלק בפועל במשימה לא הקלה את התחושות הקשות שקיננו בה: "זה היה כמו אובססיה, הלך איתי כל הזמן. למה לא הייתי שם, עם אלה שנאבקו; אולי הייתי יכולה להציל משהו. סך הכל הייתי בכלא שבוע, זה כלום", היא קובעת "לא הייתי כמו החיילים תושבי הגוש שעלו עם המדים לגגות, או כמו השב"חים", היא מצטערת.

אבל לא רק צער על מה שאולי החמיצה מילא את ליבה, אלא גם כאמור רגשות כעס ושנאה עמוקים לצבא שביצע את המעשה: "שנאתי את הצבא. עד עכשיו אני לא עומדת בתפילה לשלום המדינה וחיילי צה"ל. וזה קשה לי כי אני מאוד ציונית. אבל כל מה שהם עושים לא למען יהודים נמשך גם עכשיו - אז מה זה 'ברכה והצלחה בכל מעשה ידיהם?' הם עדיין לא טובים, כמו מה שהיה בעמונה", היא מקשה.

המשך השירות שלה כפקידה עבר כצל שחור, בו היא איננה מתפקדת כמעט ושרויה בדיכאון עמוק. "כל הזמן איימו עליי שם בכלא. אמרתי למפקדת שלי: היתה לי מוטיבציה מאה, עכשיו היא אפס. סידרתי לעצמי כל מיני אישורים מזויפים. ביום בו השתחררתי, פשוט רצתי החוצה מהבקו"ם לאוטובוס, ברחתי משם כמו מאש". 

 בנות בראש שלך

תהליך ההתחזקות הדתית שעברה, החל משיעורי תנ"ך בתיכון דרך השירות הצבאי, הגיע בשלב השחרור לשיאו. עוד במהלך השירות הצבאי היא החלה לשמור שבת ולהתפלל, למרות הקושי האישי וגם החברתי. "התחלתי לשמור שבת וזה היה סיוט", היא מודה "היה לי משעמם. חשבתי שבחיים לא אעשה זאת שוב. כל השבת רציתי לקנות קולה מהמכונה בבסיס ולא יכולתי. התחלתי גם להתפלל, אבל הייתי צריכה לעשות את זה בחוץ כי התביישתי".

מי שליוותה אותה בין השאר בתהליך היתה משפחה מנווה דקלים, אותה הכירה דנה במהלך השירות. אבל המודעות היהודית על כל משמעויותיה צמחה אצלה הרבה בזכות חשיבה עצמאית, האופיינית לה גם בתחומים רבים אחרים. למחרת השחרור נרשמה למדרשה במכללת 'אורות' באלקנה. "הגעתי לשם עם שריטה מהצבא. עדיין פחדתי שיכלאו אותי. לא יכולתי שמישהו שם יגיד לי מה לעשות, כולל הרבנית. לקח לי הרבה זמן עד שהשתחררתי מהיחס שקיבלתי בצבא". את המדרשה הזו בחרה דווקא בשל היותה מעבר לקו הירוק. "אתה פוגש אוכלוסייה שבחיים לא הכרת. בנות שלא מקללות, ערכיות, מתנחלות, בראש שלך. אתה רואה שהן לא נוראיות כמו שעשו מהן בתקשורת. ידעתי שאני רוצה להיות כמוהן וגם לגור מעבר לקו הירוק".

כיום דנה היא דתייה לכל דבר, בעלת תואר ראשון במדעי המדינה וממשיכה לתואר שני במינהל ציבורי. התחום הפוליטי מושך אותה, והיא מתכוונת להשתלב בכנסת כעוזרת פרלמנטרית. מקום מגוריה הנוכחי כאמור הוא בעיר אפרת שבגוש עציון, אליה עברה לפני כשנה. "היתה לי תמיד משיכה לגוש עציון ובעיקר חברון", היא אומרת עם ברק בעיניים, "אתה נוסע ורואה שם את כל התנ"ך מול העיניים שלך. קבר רחל, חברון", היא מנמקת את בחירתה.

בסיכום השיחה, אני מבקשת לדלות מדנה את המסרים שהיתה רוצה להעביר לחיילים במצבה או כאלה שעלולים לעמוד במצבים דומים בעתיד. "ארץ ישראל זה מעל הכל", היא פותחת. "כשחייל מפנה יהודים, תחשוב איך הגויים רואים את זה. מה זה עושה לחיילים - מבחינתם המתנחלים הופכים לאויב. צריך עוד חיילים כמו חננאל דיין, איזה אומץ היה לו. הצבא לא רוצה שתהיה לחיילים חשיבה, רוצים שיהיו רובוטים. אתם צריכים ללכת אחרי האמת שלכם", היא אומרת ומוסיפה: "אם היו שואלים אותי היום, לא בטוח שהייתי מתגייסת שוב".

חיילים רבים שגירשו מתרצים זאת בשטיפת המוח שנעשתה להם. מה קרה לך?

"זה לא עבד עליי. אם אני מאמינה במשהו אלך אחריו, וארץ ישראל זה ארץ ישראל. יהודי זה יהודי. זה רגש יהודי בסיסי. לי היתה תודעה חזקה. אתה רואה שרוצחים יהודים ומבין שבשביל מה יש צבא אם לא כדי להגן על יהודים. חוץ מזה, אם מחר יגידו לפנות את הכותל, חיילים יעשו את זה? צריך שתהיה לחייל חשיבה עצמית, הוא לא רובוט".

מה דעתך על אלה שפחדו מהכלא ואיומים אחרים?

"הם יכלו לסרב. היו יושבים בכלא, אז מה? כלא זה גאווה בשבילי. זה לא נורא, זה אפילו חוויה. אם מאמינים במשהו צריך להילחם עליו. חוץ מזה, אחר כך בשום מקום לא זוכרים שהיית בכלא, זה לא אכפת לאף אחד, הרי לא מדובר פה בעבירה פלילית. הרי לפנות בית של ערבי או לירות בחפים מפשע לא הייתם מסכימים, אז פה פתאום אין לכם שיקול דעת? אבל על יהודים זה יותר קל".       

את מצטערת על המחיר ששילמת כשאיבדת שנתיים של שירות משמעותי שחלמת עליו?

"הצטערתי מאוד כשזרקו אותי מהגדוד, בלי החברים ובלי הנשק, ושלחו אותי להיות פקידה. אבל אחר כך הבנתי שעשיתי את הדבר הנכון. הצבא זה לא כל החיים. אפשר לתרום גם בדברים אחרים. העיקר שלא להשתתף בדבר הזה".