בשבע 402:מקסם שווא

ההצעה שמעלה אורי אליצור: סיפוח יו"ש והענקת אזרחות ישראלית לפלשתינים אינה פתרון קסם, אלא תוצאה של עייפות מסוכנת

דוד אלהרר , י"א באב תש"ע

אורי אליצור הגיע אל הנוסחה הגואלת: "הפתרון הכי גרוע הוא כנראה הפתרון הנכון: מדינה דו-לאומית, סיפוח מלא, אזרחים מלאים". ואם נשאל למה ומדוע ואיך וכיצד ומתי והיכן וכמה ולאן ומאיזה צד, הוא משיב דברים נכוחים: "כל ההבדלים בין השמאל לימין שהורגים אחד את השני בשנאה, קטנים מאוד, אבל כל אחד בטוח שכל תזוזה של חצי שיבר מהעמדה שלו תהרוס את המדינה. לא אלה אשמים ולא אלה, ואפילו לא הפלשתינים. העולם הערבי פשוט לא רוצה להתפשר איתנו, וגם אם תימצא הנוסחה, היא לא תחזיק".

מילת המפתח בדברים הללו היא 'כנראה'. למי הדברים האלה נראים? לאורי אליצור. אין מנוס מן המסקנה שכוחו של האיש החד והשנון הזה תש. מוחו עייף מניתוח עמדות באלפי גרסאות והוא נכנע לפתרון "הכי גרוע", משום שהמבוי הסתום אינו יכול להימשך לנצח – "זה בלתי קביל כמצב של קבע. זה דבר שיכול להתקיים רק באופן זמני ותחת לחץ הולך וגובר, פנימי וחיצוני, להביא סוף סוף את המצב הזמני לקיצו". לכאורה, הדבר נראה כפתרון פורץ דרך, 'מחוץ לקופסה', אבל לצערנו ה'לכאורה' נוצח את הפתרון וקובר אותו בין אינספור הקברים בבית הקברות להצעות.

חשבתי, בטעות נוראה, שאורי אליצור קורא נכון את המפה המרחבית והיא נהירה לו, שהוא מכיר את מרכיבי הסכסוך ואת הנפשות הפועלות במגרש הזה, שראייתו כוללת ולפיכך ראוי הוא לקשב רציני. לא פעם התפעלתי ממשפטי מחץ שכתב שהיה בהם גם כוח תנופה. וחידוש. ומקוריות. והנה – תפנית של ממש! הדבר מקבל משנה תוקף כשמתחוור שהשינוי לא בא באבחה אחת, אלא מתוך שיקול דעת מתמשך ובתהליך רציני שתבע פרק זמן לא קצר. אני באמת רוצה להאמין שזו רק עייפות של נפש נוקעת מניסיונות חוזרים ונשנים בכל צבעי הקשת שאין ולא יכול להיות בהם פתרון.

 

הערבים לא יקבלו גם את "הפתרון הכי גרוע" של אליצור. הם לא יקבלו פתרון טוב ולא פתרון גרוע ולא פתרון בינוני ולא מוצלח ולא כושל ולא כפוי ולא מוסכם. הם לא יקבלו שום פתרון. אף פעם. לעולם. אפתיע אותך מר אליצור – גם אם תציע שכל היהודים ילכו מפה וישאירו את בתיהם ומטעיהם ותעשיותיהם, לא תקבל הסכמה של הערבים. אגיד את זה יותר ברור: גם אם תציע להם מדינה פלשתינית בלי יהודי אחד על כל חלקי ארץ-ישראל, לא יהיה הדבר מקובל על הערבים. למה? ככה. חשבתי שאתה מבין את זה, היום אני יודע שלא רק שאתה לא מבין את זה, אלא גם לא מוכן לקבל את העובדה שיש היגיון שכזה.

כשטבעתָ את האימרה 'מלחמה על הצדק', לא לקחת בחשבון את מחשבותיך מהיום. אמנם נמאס לך ממלחמות והצדק שלך שינה טעמו, אבל המלחמה לא תשעה לך! נהפוך הוא, הפתרון 'הכי גרוע' שלך יכול להפיח בה רוח חדשה והגחלים הלוחשות יצטרפו ללהבה. אולי זה טוב, כי זה מחיש את הקץ למלחמה הדרוש כל-כך לכולנו. אולי. גם הצדק יישאר בצדקתו בלעדיך, בצער לא רב וביגון לא קודר. המלחמה על הצדק תימשך עד אשר יופיע במלוא הדרו גם אם פצוע ומדמם. במילים אחרות, לא יהיה שום שינוי ב"מבוי הסתום' לפני שתיפול הכרעה כוחנית חד-משמעית בינינו לבין הערבים.

לפיכך, שומה עלינו להפנים שההולכים בראש המחנה ויתרו על ההובלה ונחוצים לנו חלוצים רעננים שימלאו את החללים שהותירו. אם בארזים נפלה שלהבת כדאי להזמין כבאים, אבל טוב יותר לנטוע יער חדש שכולו תקווה.