בשבע 402:גזירות י' באב

ביום י' באב נשרף רובו של היכל והחלה הפורענות של חורבן גוש קטיף וצפון השומרון. חשבון הנפש ואבלות החורבן של דורנו הולכים ונעשים חלק בלתי נפרד מהאבלות על האסונות ההיסטוריים של עם ישראל

עמנואל שילה , י"א באב תש"ע

1.  "בתשעה באב לעת ערב הציתו אש בהיכל, ונשרף עד שקיעת החמה ביום עשירי. ומפני כך מנהג כשר שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין בליל עשירי ויום עשירי" (שולחן ערוך אורח חיים, סימן תקנ"ח סעיף א'). ובגמרא תענית (כ"ט עמוד א') אמר רבי יוחנן שאילו חי בדור החורבן - היה קובע את יום התענית בעשירי באב, משום שרוב ההיכל נשרף בו. ודעתם של רבותינו שקבעו את תקנת הצום היתה שתחילת הפורענות חמורה יותר, ולכן קבעו להתענות ביום ט' באב, שבו החל ההיכל להישרף. ומכל מקום נוהגים ישראל כפסק השו"ע וממשיכים לנהוג מנהגי אבלות גם ביום י' באב, שבו נשרף רובו של היכל.

בשנים האחרונות נוספה עוד משמעות ליום י' באב, שבו טור זה נכתב. י' באב הוא גם יום תחילת הפורענות של הגירוש.


כמה מתומכי ההתנתקות כבר הספיקו להתוודות כי המניע האמיתי למהלך היה הרצון להעניש את המתנחלים, לחנכם לדמוקרטיה ולהשפיל את גאוותם. אמור מעתה - לא חרב גוש קטיף אלא בגלל שנאת חינם
2.  במוצאי ט' באב תשס"ה, בשעת חצות של ליל י' באב, הפכה שהותם של יהודים בחבל עזה ובארבעת יישובי צפון השומרון לאסורה על פי חוקי מדינת ישראל. בכך החל תהליך הגירוש האכזרי, שבמהלכו ובעקבותיו נהרסו 25 יישובים, נשרפו ונחרבו עשרות בתי כנסיות ובתי מדרשות, נעקרו מקברותיהם עשרות מתים - ובהם קדושים שנהרגו על קידוש השם, וכעשרת אלפים איש איבדו את ביתם. עלה הכורת על מפעל התיישבות מפואר, שנבנה מתוך תודעת שליחות של מצוות יישוב ארץ ישראל על-פי פסק הרמב"ן. ניתנו ביד אויב שדות של חקלאות מפוארת, אשר עלתה כפורחת על אדמת חולות שאיש לא האמין שניתן להוציא ממנה דבר, והפירות שהניבה "לעמי ישראל כי קרבו לבוא" היו כאות וסימן לקץ המגולה, כדברי ר' אבא בגמרא (סנהדרין צ"ח עמוד א'). אלו הם אותם שדות שבהם פותחו ויושמו דרכים חדשניות לקיום מצוות החקלאות - מ'ירקות ללא תולעים' שהצילו את כלל ישראל מאיסור אכילת שרצים, ועד ל'מצעים מנותקים' שסיפקו ירקות בשנת השמיטה ללא צורך בהיתר המכירה. "זכור ה' מה היה לנו, הביטה וראה את חרפתנו. נחלתנו נהפכה לזרים, בתינו לנכרים".

גם אילו נפתרו כל בעיות פרנסת העקורים, מגוריהם ויתר מצוקותיהם על הצד היותר טוב, גם אילו התקיימה הבטחת השקר "יש פתרון לכל מתיישב" (שגאוותנו על כי 'בשבע' היה העיתון היחיד שסירב לפרסמה) - עדיין ראוי היה להתאבל על עצם חורבנם של 25 יישובים בארץ ישראל. קל וחומר כשמדובר בגוש יישובים כה ייחודי שבו חברו תורה עם דרך ארץ, מיזוג ואחווה בין עדות ישראל, עבודת ה' עם שליחות חלוצית למען עמו וארצו. על אחת כמה וכמה כשלכל זה נוספה החרפה של הפקרת המגורשים בעוני ובמצוקת דיור - הלא היא כתובה על דו"ח ועדת החקירה הממלכתית שיצא לא מזמן.

3.  לא רק המגורשים - מדינת ישראל כולה נקלעה לצרה גדולה בעקבות הגירוש. במקום השקט הביטחוני המיוחל שהבטיחו לנו שרון ומרעיו, גברה הסכנה מצד מחבלי עזה בעקבות השתלטות החמאס, התעצמותו והתחמשותו. רקטות בכמות שלא הכרנו הגיעו בעקבות הנסיגה אל כל ערי הדרום. גם הצרה הגדולה של חטיפת גלעד שליט והעלמתו זה ארבע שנים התאפשרה רק בעקבות נסיגת צה"ל והשב"כ מפאתי עזה, חאן יונס ורפיח.

במקום התמיכה הבינלאומית שאותה הבטיחו לנו תומכי הנסיגה, מצבה של ישראל באומות רק הולך ומתדרדר. כאשר נאלצנו לצאת למבצע 'עופרת יצוקה', כפי שהצהרנו שנעשה אם יימשכו מעשי הטרור, ספגנו את 'דו"ח גולדסטון'. מדינאים ובכירי צה"ל מואשמים בפשעי מלחמה ומנועים מלנחות בארצות בהן תלויים כנגדם צווי מעצר. ישראל ממשיכה לספק חשמל ומים לשלטון הטרור החמאסי בעזה, אבל מוקעת באו"ם על שהיא מונעת אספקה העלולה לשמש לייצור אמצעי לחימה. האיראנים מצהירים בגלוי ובחוצפה על כוונתם להשמיד את ישראל ושוקדים על הכנת נשק גרעיני, וידידתנו ארה"ב והעולם כולו מגיבים ברפיון ובעצלתיים. "קווה לשלום ואין טוב, לעת רצון - והנה בעתה".

4.  לא רק את החורבן שכבר היה אנו דואבים, אלא גם את איום החורבן העתידי שרק התעצם בעקבותיו. הצלחתה המהירה והיעילה של פעולת הגירוש, כתוצאה מסגנון המאבק הזהיר והמתון, לא הותירה 'צריבה תודעתית' שתמנע מעשים חמורים מהסוג הזה בעתיד. אדרבה, זוממי חורבן ההתיישבות גם ביהודה ושומרון נוכחו בחדווה כי הגירוש הוא אפשרי, ומחירו מבחינתם הוא מינימלי. לאחר שביצעו 'התנתקות' בעזה, הם מיהרו להכריז על כוונתם לבצע 'התכנסות' ביהודה ושומרון. רק בחסדי שמיים נמנע מהם זממם עד כה, ועדיין החרב נטויה מעל לראשנו.

כמה מתומכי ההתנתקות כבר הספיקו להתוודות כי ההישגים הביטחוניים והמדיניים שהוצגו כמטרות ההתנתקות היו מפוקפקים מלכתחילה, והמניע האמיתי של רבים מתומכי המהלך היה הרצון להעניש את המתנחלים, לחנכם לדמוקרטיה ולהשפיל את גאוותם. אמור מעתה - לא חרב גוש קטיף אלא בגלל שנאת חינם. גם חלק מעסקני הציבור החרדי אשמים בהפניית עורף למצוקת אחיהם בתורה ומצוות. הרצון לראות בשברם האידיאולוגי של בני-פלוגתתם המתנחלים ה'ציוינים' גרם לכמה מהם לשכוח מצוות שבין אדם לחברו וחובות שבין אדם לקונו. מי שעמד מנגד בעת שקברים של ודאי ישראל נעקרו ממקומם, איזה תוקף יש לזעקתו נגד עקירת קברים באשקלון שקרוב לוודאי שאינם קברי ישראל? האם יש סיכוי שיהיו הדים נוספים לקולו של אותו איש ציבור חרדי, אשר טען כי גזירות עמנואל הן עונש על שתיקת הציבור החרדי על גירוש גוש קטיף?

5.  כשלנגד עינינו חורבן של חבל התיישבות בארץ ישראל ביחד עם התזמון המדויק של התאריך, כמה מוזרים נשמעים דבריהם של כמה מהרבנים אשר מבקשים לגמד את הצרה ולהתנגד להכללתה באבלות החורבן של תשעת הימים (או כדברנו: עשרת הימים). הרי גם אם נטעה לחשוב שהמעשה הקשה והאכזרי הזה נעשה בצדק, בסמכות וברשות - עדיין ברור שמדובר בפורענות. אם כתוצאה מלחץ אויב נאלצנו לסגת מחבל ארץ שמלכתחילה התכוונו כל ממשלות ישראל להשאירו בידינו ואף הקימו בו יישובים - האם אפשר לטעון שאין זו פורענות?

מוזרים גם דברי המתנגדים להזכרת פורענות זו בסדר הקינות. יש מי שטענו שאין לכלול אותה בין הפורענויות הקשות לאין ערוך כמו חורבן בית המקדש. אלא שמטבע הדברים הלב מתעורר יותר בנקל כשמדובר בפורענות שאותה אדם חווה בימיו ועל בשרו, ומתוך הוא כך נמשך להתאבל גם על פורענויות אחרות. זאת ועוד: כבר נכללו בסדר הקינות פורענויות מימי הגלות שבהן לא ניטלו חיי אדם אלא רק אבדו נכסי חומר ורוח, ומדוע ייגרע חלקם של עשרות יישובים, בתי כנסיות ובתי מדרשות בארץ ישראל?

ויש מי שטען שאין להרבות מחלוקת ולהתאבל על פורענות שעוללו לנו אחינו. אך הלא זהו בדיוק חטא שנאת חינם שיש לתקנו בפרט בימים אלו, ואם לא נתאבל איך נזכור לתקן?

לפחות במה שנוגע לסביבה שבה אני חי, אני יכול להעיד שחורבן גוש קטיף כבר הפך לחלק מאבלות החורבן, כמו שקודם לכן נכנסו גם תכני זכר השואה אל אותם ימי אבלות שהורישה לנו ההיסטוריה היהודית. אפילו התקשורת החילונית הולכת ומאמצת את הזכרת גירוש גוש קטיף בשבוע שחל בו תשעה באב, כפי שניתן היה לראות ביתר שאת השנה.

6.  את עיקר חשבון הנפש על הגירוש צריכים לערוך החוטאים אשר יזמו אותו ותמכו בו במחדל או במעשה. אמנם כדרכם של יהודים מאמינים, גם ציבור נפגעי הגירוש שואל את עצמו "מה זאת עשה אלוקים לנו?".מדוע כה הרבינו בתפילות ולא נענינו? במה חטאנו והיכן התיקון?

תשובות שונות וסותרות ניתנות לשאלה זו, ועל פי רוב משיב כל אחד בדרך שמצדיקה את דרכו והשקפתו. זה יאמר שלא שמענו לפסק ההלכה של גדול הדור שהורה לסרב לפקודת הגירוש, וזה יאמר שעסקנו רק במצוות יישוב ארץ ישראל ולא התחברנו לעם. אחר יטען דווקא להזנחת הר הבית. זה יטען לטעויות מהתחום הרוחני, וחברו לשגיאות בהתנהלות המעשית.

לטעמי, ניסינו לנצח את המאבק רק בדרך רוחנית וזנחנו את הצד המעשי. שלוש דרכי הכנה לקראת מאבק למדנו מיעקב אבינו - דורון תפילה ומלחמה. התכוננו בתפילה, אולי גם בדורון, בטח שלא במלחמה. הלקח הנוסף והעיקרי הוא שאי אפשר לנהל מאבק על ארץ ישראל בנפרד מהמאבק על דמותה של מדינת ישראל בכל מערכות הממשל ובכל שדרות החברה. בכל מקום בו לא נשפיע - התקשורת, מדעי הרוח, מערכת המשפט, התרבות, הכלכלה, מערכת הביטחון - שם ייזרע ויצמח זרע הפורענות.

אכן, הבירורים הללו צריכים להימשך, בגלל העבר ובעיקר למען העתיד. וגם מסיבה זו ראוי ונכון שזכר החורבן הזה יעלה וידובר בכל שנה, בתוך שאר פורענויות ימי בין המצרים שעליהם אנו מתאבלים ועל תיקונם עלינו לעמול.