בשבע 402:'על דעת עצמי'

מתלמידיו של רבי לוי יצחק אנוכי, מלמד זכות על כל ישראל ועל שירות הביטחון שלו. אי לכך, מקובל עלי ההסבר של השב"כ, שלפיו....

אבי סגל , י"א באב תש"ע

שמפניה כתפיסת עולם. אבישי רביב

הכול דיבורים

מתלמידיו של רבי לוי יצחק אנוכי, מלמד זכות על כל ישראל ועל שירות הביטחון שלו. אי לכך, מקובל עלי ההסבר של השב"כ, שלפיו המדובב 'דדה' לא באמת התכוון להסית את פעיל הימין חיים פרלמן לרצוח ערבים. ואכן, מי שמאזין ברוב קשב להקלטת השיחה בין השניים, יכול להבחין בזהירות ובעמימות של המדובב השב"כי בעת שהוא רומז בעדינות לפרלמן משהו בסגנון "לך תחסל כבר את הראאד סלאח הזה". טוב, כל אחד מבין שזה רק תרגיל, ניסיון לבדוק גבולות, ושהשב"כ חייב לפעול כך, ושהפרקליטות מאשרת, ושהתקשורת בכלל מוחאת כפיים. אז לא צריך להתרגש יותר מדי: הסתה לרצח זה לא.

אלא שאני קצת מבולבל. כלומר, עד היום הייתי בטוח שדיבורים עלולים להביא למעשים. זה מה שלמדתי ב-15 שנות חשבון נפש וחיים יבין: מילים יכולות להרוג. מעניין לספור כמה אנשים נעצרו על דברים פחותים בהרבה מאלה של האדון 'דדה', כמה מהם נחקרו על ידי השב"כ עצמו, כמה ישבו בכלא וכמה פוטרו ממשרותיהם בגלל הבעת דעות שאינן בגדר הסתה כלל. מגוון רחב של אזרחים, ממדביקי סטיקרים ועד מתנגדי רבין, מצאו עצמם מובטלים או עצורים, בעוד כותרות העיתונים זועקות על הלקח שלא נלמד ועל החזרה לתקופה האפלה של הרצח. ועכשיו מגיע איש הממסד, באישור כל גורמי החוק, ומצווה במפורש על פעיל ימין קיצוני לרצוח ערבים. אז רגע, האם ייתכן שכל המיתוס על מילים שהורגות היה בסך הכול קשקוש שמאלני שנועד לסתום פיות? מה פתאום, לא יכול להיות.

 

עלילת דם אבישמית

איש השב"כ לשעבר מנחם לנדאו מתרוצץ לאחרונה בין הערוצים כדי להגן על שמו הטוב של הארגון שבו עבד. אפשר ללמוד מלנדאו לא מעט על הלכי הרוח במחלקה היהודית בשב"כ, באופן המסביר את הפוביה המוגזמת מפלגים מסוימים בציונות הדתית ("הפאות עד הרצפה והכיפות והריקודים המשונים" – לנדאו בראיון בערוץ 7) והפעילות הנמרצת בתוכם. אבל זהו דיון למועד אחר. אני מבקש להתקומם על הדרך שבה מגדיר לנדאו את פרשת אבישי רביב: "נעשו טעויות".

ובכן, הגיע הזמן לומר זאת ישירות: פרשת שמפניה לא היתה טעות, אלא עלילת דם. בחסותו המגוננת של השב"כ הקים רביב ארגוני טרור יהודיים, עסק באלימות ובהסתה ולקח אחריות בשם ארגון אי"ל על רצח ערבי בחלחול. אותה אחריות שקרית גולגלה על כלל המתנחלים ועמדה בלב דרישת השמאל לפנות את היישוב היהודי בחברון. עלילת הדם של סוכן השב"כ היתה עלולה לעלות למתיישבים בגירוש, אולי אפילו בנקמת דם, אבל זה לא הפריע לשב"כ להמשיך ולממן את פעילותו של האיש. אלמלא עצר אותו רצח רבין, לא מן הנמנע שגם היום היה פעיל הימין אבישי רביב מזין את כלי התקשורת, ודרכם את הציבור, בעוד חדשות הסתה נגד מתנחלים. לא, מר לנדאו, פרשת שמפניה היא הרבה יותר מטעות, היא תפישת עולם, ובכלל לא בטוח שזו נחלת העבר בלבד.

 

ידיעות אחרות

והנה חידה: איזה עיתון הקדיש הכי הרבה עמודים לפרשת פרלמן ביום שאחרי? לא, לא מה שחשבתם. הארץ העניק לפרשה כותרת ראשית על חצי עמוד ואת עמודים 2 ו-3. גם ישראל-היום התייחס לפרשה באותם עמודים, אם כי הכותרת הראשית תפסה רק שליש עמוד. במעריב – הפנייה קטנה בתחתית העמוד הראשי וידיעה נרחבת בעמוד 8 בלבד. מקור-ראשון, למי שתוהה, הסתפק בידיעה קטנה בתחתית עמוד 3.

והמנצח – טם טרראם – ידיעות אחרונות. לא פחות משלושה עמודי פרלמן, כולל הכותרת הראשית, הקדימו את המשט הלובי, את התרסקות המטוס של בני משפחת מנורה ואת הרצח וההתאבדות בתל אביב. אמנם עמודי העיתון של המדינה אינם גדולים כמו בהארץ, אבל הכותרות בהחלט היו גדולות יותר. בניגוד לאיפוק של מעריב ("מחבל או סוכן?") ואפילו של הארץ ("ריח של שמפניה באוויר"), הפגיז ידיעות-אחרונות בכל התותחים האפשריים, כלומר בשניים: "החשד: מחבל יהודי", ו"החשד: מחתרת של איש אחד". טענותיו של החשוד נגד השב"כ נחבאו שם אל הכלים.

וכדי להוסיף חטא על פשע, הגיעה פרשת שריפת המכוניות של שמואל הספרי ובני משפחתו. הן מעריב והן הארץ התעלמו מהאפשרות של הצתה על רקע פוליטי, ובישראל-היום שולל הספרי עצמו אפשרות כזאת. רק עיתון אחד לא מתאפק. "הוא (הספרי) לא הוציא מכלל אפשרות שהמכוניות הוצתו על רקע דעותיו הפוליטיות", נכתב בידיעות-אחרונות. ראי ראי שעל הקיר, מי העיתון המסית בעיר?

 

הערה קטנה לסיום

בשבוע שעבר, כנראה לראשונה בחיי, הסכמתי עם כל מילה של ח"כ איתן כבל. זה קרה בתוכנית הספורט הגל"צית 'עושים ספורט', שבה שטח כבל את הגיגיו בנושא קבוצת הכדורגל המכבית החביבה על שנינו. ולמרות תמימות הדעים, לא נעים לשמוע ח"כ מכובד המשמיץ מאמן קבוצה. מי שהוא נבחר ציבור, ועל רקע זה אף זוכה לזמן אוויר רדיופוני, צריך לדבר כחבר כנסת ולא כאחד האוהדים בטריבונה – למרות שלעתים קשה לראות את ההבדל.

שמפניה כתפיסת עולם. אבישי רביב
בעשרה מאמרות

בשבוע שעבר הורשעו מג"ד השריון ופקודו בפרשת הירי על עציר פלשתיני כפות בנעלין. במהלך האירוע, ביקש המג"ד עמרי בורברג לבדוק את שליטתו של הפלשתיני בשפה העברית, על ידי מתן הוראה קולנית לחייל לדרוך את נשקו ולהפנותו אל העציר. למרבה הפארסה, החייל הבין את ההוראה כפשוטה וירה לעבר הפלשתיני. יש משהו מכמיר לב בתרגיל המגושם של סא"ל בורברג, שללא ספק פעל בהשראת סצנות קולנועיות מסרטי אקשן ומלחמה. פעם נוספת מתברר, שלא כל רעיון קולנועי מוצלח עובד יפה גם בעולם האמיתי. הנה עשר דוגמאות נוספות לאירועים אקטואליים ששאבו את השראתם מעולם הסרטים:

1. בסרט: "העיר הזאת לא גדולה מספיק בשביל שנינו". במציאות: דו קרב בצהרי יום בין המערב הפרוע לבין המזרח, בעיר עמנואל.

2. בסרט: הגיבור תמיד ימצא מונית בתוך שנייה, אלא אם הוא זקוק לה נואשות – ואז אין שום מונית בסביבה. במציאות: אותו הדבר, רק עם משטרה במקום מונית.

3. בסרט: האיש הרע מוכה, נדרס, נתלה ונורה למוות. איכשהו, בשנייה האחרונה, הוא קם פעם נוספת מאחורי גבו של הגיבור, בריא ומאיים מאי פעם. במציאות: תוצאות המלחמות בלבנון ובעזה.

4. בסרט: הגיבור יקבל מכות רצח, אבל בכל זאת ישאל את המכה: "האם זה כל מה שאתה יכול?" ויחטוף עוד. במציאות: ישראל וטורקיה, נתניהו ואובמה, הציונות הדתית והמדינה – מחקו את המיותר.

5. בסרט: "האימה, האימה". במציאות: שר הביטחון ברק בראיון טלוויזיוני נוסף בשפה האנגלית.

6. בסרט אימה: הדמות בטיפשותה תעשה בדיוק את כל הדברים שהיא הוזהרה מפניהם. במציאות: הממשלה בטיפשותה תעשה בדיוק את כל הדברים שהיא הוזהרה מפניהם.

7. בסרט: הדמות חושבת שהסכנה מאחוריה, ובאותו רגע חוטפת כדור בראש. במציאות: הסכמי אוסלו.

8. בסרט: "תמיד תהיה לנו פריז". במציאות: התוכנית החליפית של מנהיגי האיסלם במקרה שהניסיון להשתלט על כל העולם ייכשל.

9. בסרט: במהלך מרדף בין שני אנשים, הבורח משליך חפצים מזדמנים מאחוריו כדי לחסום את דרכו של הרודף ולעכב אותו, למרות שהשלכת החפצים על ידי הנרדף לוקחת הרבה יותר זמן מהדילוג של הרודף מעליהם. במציאות: כיפת ברזל.

10. בסרט: הבריון המפחיד מכוון נשק על הגיבור ועומד לחסלו, אבל במקום לירות – הוא נתקף פטפטת ומתחיל לספר את סיפור חייו. במציאות: אביגדור ליברמן.