בשבע 402:חשיפה: תשעה באב

בשבע , י"א באב תש"ע

חשיפה: תשעה באב/ עדי גרסיאל

 

תשעה באב הוא יום עמוס משמעויות היסטוריות ולאומיות, אך מבחינתם של עורכי חדשות בעיתונות הוא בעיקר כאב ראש. שהרי התקשורת אמורה לדווח על אירועים חדשים, ולא על התרחשות מלפני 1940 שנה. לעורכי המגזינים והמאמרים יש חיים קלים יותר: הם יכולים להזמין מאמרים או לכנס פאנלים על משמעויות החורבן בימינו, 'צווי פיוס' כתיקון לשנאת חינם וכו'. אך מה עושים אנשי האקטואליה? כצפוי, בוחרים בדרך הקלה: חושבים בתבניות, מחפשים את המטבע מתחת לפנס ומחפשים בכוח קונפליקטים.

עיתון 'הארץ', שלא במפתיע, הלך על המינימום החדשותי: תמונה קטנה בעמוד 10 של מתפללים בכותל (ובעמודי הדעות רואיין הרב לאו). ידיעות, בכל זאת עיתון 'עממי', השקיע יותר: על גבי עמוד שלם הוא דיווח על התפילות בכותל (איך לא?) ועל ביקור הרב הראשי במאהל שליט, וקינח בידיעה על בתי הקפה והמסעדות בתל אביב, שחלקם נותרו פתוחים בליל הצום. כדי לא לצאת 'דוסי' מדי טרח הכתב לראיין רק את בעלי בתי האוכל, כדי שיסבירו את הצד שלהם ("אי אפשר להתבאס על בית המקדש עם ביצים וחלב?").

הסיקור ב'ישראל היום' היה מוצלח יותר: העיתון הקדיש לצום הפנייה מצולמת מהשער, ואף טרח להביא זווית מקורית – מעבר לכותל למאהל שליט ולמסעדות הפתוחות: נאום הרמטכ"ל מול שער טיטוס ברומא, וכן ציטוט מדבריה של נדיה מטר בצעדת "א"י  שייכת לעם ישראל".

אבל הצל"ש מגיע ללא ספק למעריב, שאולי מנסה לתקן את התגייסותו המוגזמת בצעדת שליט. הכותרת הראשית של העיתון היתה "ט' באב תש"ע: 5 שנים להתנתקות - פצע פתוח". שני עמודי חדשות מלאים הוקדשו לנושא, כולל ראיונות עם המשפחות, ריכוז נתונים וטורי פרשנות. עמוד נוסף טיפל בשאר הנושאים הצפויים: הכותל, תל אביב החוגגת והנאום בשער טיטוס. מסתבר שאם קצת מתאמצים, אפשר למצוא זווית אקטואלית (לצערנו כבר 5 שנים) לנושא 'שחוק' לכאורה.

* ושאלה קטנה לסיום: שלושה מתוך ארבעת היומונים ראיינו או ציטטו דווקא מדברי הרב ישראל מאיר לאו לרגל הצום. האם מישהו - פרט אולי לפול התמנון - יכול לנחש מהי ההסתברות לכך?

 

 

דיסוננס קוגניטיבי תקשורתי / ישראל מידד

 

דיסוננס קוגניטיבי הוא מצב בעייתי שבו האדם מתקשה להתמודד עם סתירה בין המציאות לבין מה שהוא מצפה לו, ולכן תהליכי החשיבה שלו מסתבכים. זה קורה כמובן גם בתקשורת. למשל, מצד אחד יש כותרות המבשרות על 'טרוריסט יהודי' חדש, מחבל ממש שכביכול בגיל 17 הספיק לרצוח ארבעה ערבים בדקירות סכין, ומצד שני אנו שומעים הקלטות שיש בהן לכאורה הדחה לביצוע עבירה מטעם זרועות השלטון. איך לדווח? להיות בצד אחד או בשני, או לשמור על התייחסות שוויונית? או איך לסקור את הסיפור על גירוש יהודי מלמו שבשבדיה: מצד אחד ארץ סקנדינבית שלווה, ומצד שני יהודים הנאלצים לברוח בגלל שנאה ואלימות של המוסלמים והשמאלנים בעיר זו.

והיה עוד מקרה של דיסוננס קוגניטיבי בשבוע האחרון. זה קרה בעזה.  התקשורת, המקומית אבל בעיקר הזרה, מספרת את סיפור עזה כמקרה הומניטרי. ערביי עזה, אלה אשר הביאו את חמאס לשלטון, זוכים לתדמית של מסכנים וקרבנות. הם לכודים ובדיכאון. ואם יוצא איזה משט לקראתם, יש להריע ולהתעלם מכל טענותיה של ישראל. אבל מה לעשות?  אמת מארץ תצמח.  הניו-יורק טיימס פירסם כתבה גדולה אשר מביאה את קולותיהם של ערביי עזה, המתלוננים לא על לישראל אלא על שלטון החמאס. וכך מסבירים בטיימס מי הם ערביי עזה: "הפלשתינים של עזה (הם) ברובם צאצאים של פליטים ממלחמת 1948 אשר הביאה להקמתה של ישראל".  אף מילה על החלטת החלוקה ועל סירובם של ערביי ארץ-ישראל המנדטורית לקבל אותה.  אף מילה על כך שהערבים הם שיצאו למלחמה. אם יש גורם אשם בהתמשכות הסכסוך הערבי-הישראלי, מקומה של התקשורת שמור לדיראון.

 

 

הבלתי מזוהים/ חני לוז

 

התקשורת הישראלית מקפידה על תיוג - אבל רק כשמדובר על אנשי ימין. אזכור 'הימין' בקונוטציה של אלימות נגד ערבים ועבירות על החוק, נועד ליצור דה-לגיטמציה לציבור המתיישבים ולמגזר הלאומי והדתי-לאומי בכלל. עצם התיוג נועד לגרום לצרכן התקשורת לקטלג בראשו את הציבור הזה כ"אחר", לא "משלנו", כשמצד שני - השמאל, נהנה מחוסר תיוג. אי איזכור ה"שמאל" יוצר אצל צרכן התקשורת את התחושה שמדובר בנורמה, בקבוצת הרוב, ה"אנחנו" של החברה הישראלית.

חיים פרלמן, העצור בידי השב"כ, הצליח להוציא הקלטות חסרות תקדים של סוכן שב"כ המדיח לאלימות נגד ערבים, והוציא לאור את  דרכי העבודות הנלוזות של המחלקה היהודית בשב"כ. בפעם הראשונה יש הוכחות חד משמעיות שטענות נאמני ישראל הן לא קונספירציה הזויה אלא עובדה מוצקה.

כדי שלא להשאיר את עם ישראל מבולבל מי כאן ה"אחר" בסיפור החדש, נוקטת תקשורת המיינסטרים במנהג התיוג. ניקח את הדוגמאות שמספקות לנו חדשות 2 ואתר 'מאקו' בכתבות אודות השתלשלות פרשת פרלמן:

עם חשיפת פרלמן הוא מיד תואר כ"פעיל ימין", לא כסטודנט לחינוך. בכתבה הראשונה ספרנו שלוש פעמים את התיאור פעיל "ימין", ופעם אחד התווסף התיאור "קיצוני". בכתבה על חשיפת בכירים בשב"כ, "ימין" מוזכר 4 פעמים, 8 פעמים "ימין קיצוני" . בכתבה על הדרכה למי שנחקר בשב"כ  - 4 פעמים נכתב "ימין" ועוד פעמיים "קיצוני".

נקפוץ לרגע לצד השני: בשבוע שעבר הורשע החייל שצולם יורה בערבי בנעלין. ברצף הכתבות אין איזכור לארגוני השמאל הקיצוני שעמדו מאחורי הצילום והמערכה המשפטית. יומיים לפני כן פורסמה כתבה על כך שחקירת מותו של מפגין בבילעין תיפתח מחדש "בעקבות ראיות חדשות שהגיעו לידי הפרקליט הצבאי הראשי". שוב, אין אזכור לקשר של ארגוני השמאל הקיצוני לסרטון המהווה את הראייה החדשה, וכן לארגונים המממנים ועוזרים למאבק המשפטי. התיאור הסתמי "מפגין" מופיע 8 פעמים, תוך השמטת זיהוי פוליטי לחלוטין: 0 איזכורים ל"שמאל", או אפילו "פלשתיני". בפרהסיה של המדינה - השמאל נהנה מן ההפקר.