גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

פגישה בצימר - סיפור לילדים

29/07/10, 13:08
חגית רוטנברג

אחרי שעות ארוכות של נסיעה, אבא עצר את המכונית וקרא: "ילדים, הגענו. קדימה, לצאת החוצה!". מיהרנו לצאת ולמתוח את הרגליים שנרדמו לנו כבר, והיבטנו סביב. היום מתחילה החופשה המשפחתית שלנו. אמא ואבא שכרו לנו צימר, מין דירה כזאת, בצפת. אנחנו נגור פה שלושה ימים וניסע לכל מיני טיולים בצפון, ועוד הרבה הפתעות, כמו שאבא הבטיח. פרקנו את התיקים וצעדנו לעבר הדירה שלנו. אמא סובבה את המפתח פעמיים במנעול, והנה אנחנו כבר בסלון. "וואו, דירה ממש נחמדה", הכריז בועז, "אפילו בבית אין לנו כאלו ספות", הוא התפעל ונחת מיד על ספות העור הרכות. אני ניצלתי את הזמן לצאת למרפסת ולהשקיף על הנוף המרהיב שנשקף ממנה: הרי הגליל העליון התכולים, יערות ירוקים וצפופים, ובעיקר אוויר נעים ורוח שלא היינו רגילים אליהם בעיר שלנו.

לפתע שמעתי משהו. "קוקו!" קול עדין של ילדה קרא אליי. הבטתי הצידה, וגיליתי מרפסת נוספת, מקבילה לשלנו, עליה עמדה ילדה קטנה. "קוקו!" חייכתי אליה בחזרה. אחיה הגדול, ילד בגילי בערך, יצא גם הוא למרפסת: "חווי, תיזהרי. את עלולה ליפול", הרחיק אותה מהמעקה. שרקתי לו, והוא הביט אליי וחייך. קראו לו מנדי, כך סיפר לי, וגם המשפחה שלו הגיעה לכאן לחופשה של כמה ימים. "אז אולי נשחק כדורסל למטה אחרי הצהריים", הציע, ואני מיד הסכמתי. מנדי נראה ילד מאוד נחמד, למרות שאף פעם לא היה לי חבר חרדי.

אחר הצהריים, כששיחקנו כדורסל במגרש השכונתי, ומנדי התגלה כשחקן לא רע בכלל, ראינו ילד מביט בנו דרך הגדר. היו לו פאות בלונדיניות ארוכות, כיפת צמר צבעונית גדולה וסנדלים שנראו כאילו טיילו בהן המון. "רוצה גם לשחק?" הצעתי לו. "כן, אבל אני לא כל כך טוב בכדורסל", השיב הילד בביישנות. קראו לו יהודה, והוא גר בגבעה בשומרון. ההורים שלו מגדלים כבשים וגם מכינים קמח מחיטה שהם מגדלים. שיחקנו עד שהחשיך, וקבענו להיפגש מחר בבוקר אחרי התפילה.

בערך בעשר בערב האורות בדירה שלנו התחילו לרצד ולפתע נכבו לגמרי. הבטנו החוצה: בכל האזור שהיינו בו שרר חושך מוחלט. "כנראה תקלה בחברת חשמל", אמר אבא, והתחיל להדליק נרות בחדרים. דפיקה נשמעה בדלת: "סליחה, אולי אפשר להיכנס?", כל המשפחה של מנדי עמדה שם. "פשוט לא חשבנו להביא נרות, אז אולי נוכל לשבת איתכם עד שהחשמל יחזור?" שאל אבא של מנדי. אבא הכניס אותם בשמחה, ופינה להם את הספה. ההורים שלי ושל מנדי התחילו לפטפט, ואני הראיתי למנדי את המשחקים שהבאתי איתי. דפיקה נוספת נשמעה בדלת. לא הופתעתי לגלות שם את יהודה והמשפחה שלו. "הבאנו פנסים, אבל נגמרו לנו הבטריות", הם הסבירו בהתנצלות. "בבקשה", הזמינה אותם אמא, וסידרה עבורם את הכסאות בסלון. יהודה הצטרף אליי ואל מנדי, והתחלנו לשחק בקלפים. "אתם יודעים, אם לא הייתי מגיע לחופשה הזאת בצפת, אף פעם לא הייתי פוגש ילד חרדי וילד מתנחל כמוכם. אני ממש שמח שזה קרה", אמרתי. מנדי ויהודה הסכימו איתי, וסיפרו שגם הם לא פגשו ילדים כמוני, שגרים בעיר חילונית לגמרי.

בינתיים שמענו מהסלון קולות צחוק מתגלגלים: ההורים שלנו התחברו בקלות רבה, ממש כמונו. עשר דקות מאוחר יותר נשמע זמזום, ולפתע נדלקו כל האורות. אבא נאנח: "אוי, חבל. נהנינו כל כך להכיר אתכם. אולי ניסע מחר ביחד לטיול?" הציע, וההורים האחרים הסכימו בהתלהבות. "ותודה לה' שסידר לנו הפסקת חשמל", חייך אבא של מנדי, "עכשיו יש לנו חברים חדשים שאחרת לא היינו פוגשים לעולם".