חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

העצמה של העצב - מיקרוסקופ

29/07/10, 13:08
בשבע

העצמה של העצב עדי גרסיאל

מה המשותף לכותרות הבאות, מלבד עיסוקן בנפגעים: "ניר ציפה לילד ראשון, יהל הוא אב לשניים" (nrg); רצח השוטר: "אורחי החתונה הגיעו ללוויה" (ynet); "הטרגדיה של המשפחות: 10 ילדים בלי אבא" (ידיעות אחרונות)?

תשובה: כולן עושות כמיטב יכולתן להעצים את הטרגדיה. עורכי החדשות כאילו אומרים לעצמם: סתם אדם שנהרג - זה אסון למשפחתו, אבל אם הוא עמד להתחתן/ציפה לילד/חגג יום הולדת (מחקו את המיותר) - זו כבר טרגדיה לאומית, וזה הרי מה שמוכר עיתונים. לכן, באופן שיטתי הכותרות שעוסקת בנפגעים מפיגועים או מתאונות דרכים מבליטות את הניגוד בין רגעי השמחה של ההרוג, לאסון שמחק את הכל ברגע אחד. וכשמדובר ברווק שיום הולדתו חל כמה חודשים אחר כך, מתאמצים הכתבים המשקיענים לחפש 'מנוף עצב' אחר - אולי קידום בעבודה, או מעבר לדירה חדשה. העיקר שלא יהיה מדובר ב'סתם' סיפור שגרתי.

אפשר כמובן לשאול במה זה כל כך רע? הרי התחרות בין כלי התקשורת עזה, וכל אחד מתאמץ להתבלט עם סיפור ייחודי. אלא שהדבר דומה, להבדיל, למי שנוהג לתבל את מזונו בכמויות גדושות של מלח ופלפל. כשאדם כזה טועם מתבשיל רגיל, הוא מתקשה להבחין בטעמיו ומתלונן שהוא תפל. ובמילים אחרות: הוא מאבד את רגישותו. מי שסבור שלא ניתן להזדהות עם כאבם של בני משפחה על אובדן יקירם בלי 'סיפור אנושי מזעזע', גורם, אולי ללא כוונה, לזילות של השכול.

 

 

חורבן הבית בגל"צ חני לוז

תשעה באב עבר על חיילינו ביפו עם כמה ממצאים חריגים: לעומת שנים קודמות, יום החורבן הלאומי דווקא קיבל הפעם יותר דגש בגל"צ. עם זאת, מי שחוקר לעומק מגלה שהאירועים שקודמו בתוכניות האקטואליה היו תקינים-פוליטית, כלומר כאלה שמקבלים מימון מהקרן לישראל החדשה. למשל שני אירועים שאוזכרו בתוכניות הבוקר: 'הלילה לא לומדים תורה'  ביוזמת כנס ישראל לחברה-שדרות ובשיתוף 'מרכז תאיר' הממומן על ידי הקרן, וכן אירוע של 'מרכז בינה', הממומן גם הוא על ידי הקרן החדשה. אירוע גדול בירושלים, הצעדה המסורתית סביב חומות העיר העתיקה, לא זכה לאזכור. אולי משום שמארגנות הצעדה, 'נשים בירוק', אינן מקבלות מימון מהקרן החדשה, למרות שמדובר בארגון נשי הנאבק למען זכויות מיעוט.

אם להיות קטנוניים, תפסנו את גולן יוכפז מספר למאזינים טעות היסטורית: "חורבן הבית ויציאת העם היהודי לגלות בבבל בשנת 70 לספירה". והוא גם הוסיף שעה לדוסים שצמים: "הצום יסתיים היום בתשע ועשרה בקירוב". אבל בגדול, מגיע לגל"צ גם ציון לשבח על שתשעה-באב הוזכר גם במהדורות החדשות במשך היום.

למחרת הוקדש זמן שידור ליום השנה החמישי לחורבן מתוצרת מדינת ישראל. מיכה פרידמן לא נתן לעובדות לבלבל אותו וסיפר בפתיח  על  "...שמונה ימים של עימותים אלימים". האומנם היתה אלימות? כי אם נקפוץ הלאה ביומן 'בוקר טוב ישראל' נגלה משהו אחר, הפוך לחלוטין:  גולן יוכפז מראיין את ליאור כלפא, יו"ר הוועד המתיישבים, ושואל אותו שאלה קשה - על אי-אלימות המתיישבים! הפעם שדרן גל"צ מנתב את העובדות (האמיתיות) לקבלת משמעות פרשנית המתאימה לאג'נדה שלו: "אומרים המבקרים שלכם, אולי בגלל אופן הפעולה שלכם - נשוך השפתיים, הסובלני, הלא מתלהם, הלא אלים - בסופו של דבר גזרתם את הגזרה של יהודה ושומרון ואולי הם - המפונים שבדרך".

אז היתה אלימות? ממה נפשך: אם נגיד שהיתה - הכפשנו את המתנחלים ותיגברנו את הלגיטימציה להחריב יישובים; ואם לא היתה אלימות - שוב החלשנו את כוחם של המתנחלים, כי הראינו שמחיר החרבת יישוב לא יקר מדי, ושוב הצלחנו להגביר את הלגיטימציה להחריב את יישוביהם.

מכאן נלמד כלל חשוב בתקשורת: לא העובדות העיקר, כי אם המשמעות המוענקת להן.

 

 

 

כתב או פרשן? ישראל מידד

אחת הבעיות הקשות של הגינות תקשורתית מתרחשת כשאותו אדם משמש גם ככתב, גם כעורך וגם כפרשן. האם הפרשנות שלו נובעת מהכרתו את העובדות לאשורן, או שמא דיווחיו מושפעים מדעותיו?

אמיר אורן מ'הארץ', למשל. כותב ידיעות קצרות,  כתבות נרחבות יותר וכתבות גדולות. ויש לו גם טור דעות.  בטור שפרסם ביום ה' באב (16 ביולי), עסק אורן בפרשת מעצרו של חיים פרלמן, אגב כך שהוא מבשר לנו שראש החטיבה היהודית בשב"כ גר ממזרח לקו הירוק ודומה במראהו לח"כ אורי אריאל.

לדידו של אורן, יש מחבלים יהודים. הם אינם שונים ממחבלים אחרים, אך בוודאי שהם מסוכנים יותר. ניחא. וגם נניח לעובדה שמקורותיו מקהילת המודיעין מפרים כל כלל, חוק ונוהל בהדלפת חומרים אליו כדי שהם יתפרסמו בהארץ. אורן ממשיך ומנתח את החברה הישראלית, את הצורך בתחבולות כדי להערים על הנחקרים ועוד: "כמו ג'ק טייטל, מהווה חיים פרלמן - אם אכן יוכח שביצע את המעשים המיוחסים לו".  מלה אחת,"אם", מול מאות מלים של סתם שיסוי, פגיעה והחשדה.

למעשה, אורן משמש פה למכריו ומספקי המידע שלו משורות השב"כ, ואולי מגורמים פוליטיים המקורבים לבכירי הארגון. הוא משתמש בידע הזה בלי לתת פתחון פה לתגובה מצד עורך-דינו של פרלמן, שבשלב ההוא עדיין לא הורשה להיפגש עם מרשו, או מצד חבריו הקרובים של החשוד. האם איש התקשורת אמיר אורן ממלא את תפקידו בצורה מקצועית, לפי כללי האתיקה וההגינות, או שהוא שכיר-עט של בעלי עיתונו או עבד נרצע של המדליפים לו? ומי יגן עלינו, צרכני המידע והפרשנות, מאנשי תקשורת המחבלים במקצוע?