בשבע 404: חוצפה לבנונית

כשישראל נתפשת כמו הילד המוכה של השכונה, אפילו צבא לבנון העלוב בא לקחת עלינו סיבוב

עמנואל שילה , כ"ה באב תש"ע

לכאורה אין גורם משותף מאחורי שלוש תקריות האש החמורות שאירעו בשבוע החולף בשלושה קצוות שונים של המדינה. מי שירה את הגראדים על אשקלון ביום שישי אינו קשור למי שירה ביום שני את הרקטות לעבר אילת. ושתי פעולות מחבלים אלו אינן קשורות למארב הרצחני והנפשע שבו הרגו ופצעו צלפי צבא לבנון את מיטב אנשינו - המג"ד סא"ל דב הררי והמ"פ עזרא לקיה.

ובכל זאת יש כאן שורש משותף שהוא כבר בעיה אסטרטגית - שחיקת ההרתעה של צה"ל ומדינת ישראל. כבר זמן רב ישראל מפגינה חולשה. זאבי המזרח התיכון מריחים את דמו של האריה הפצוע, ושולפים את ציפורניהם.

בעזה למדו את תגובת ישראל לדו"ח גולדסטון, ראו את הגישה שהופכת יותר ויותר מתנצלת ביחס לאירועי המשט, הבינו את משמעות ההתפתלות הישראלית מול סחטנות החמאס בפרשת שליט, והגיעו למסקנה שלישראל כבר אין אופציה לתגובה מאיימת מסוגו של מבצע עופרת יצוקה. ישראל גם לא מצליחה לכפות על מצרים למנוע זליגה של פעילות עבריינית וטרוריסטית מתחומה לתחומי עזה וישראל. זה מתחיל בהברחות נשק לעזה, עובר להסתננות של אלפי מהגרי עבודה שבאים ממצרים ומציפים את אילת וערד, ובסוף מגיע עד למתקפת טילים.

ולבסוף, כשישראל נתפשת כמו הילד המוכה של השכונה, אפילו צבא לבנון העלוב בא לקחת עלינו סיבוב, להכניס אגרוף או בעיטה ולצאת גיבור.

אם לא נשכיל לצאת מהבור התדמיתי הזה ולחזור לעמדת השריף המאיים של העיירה, הנפגעים המיותרים של השבוע לא יהיו האחרונים.

תורת השלבים

רעיון חדש מרחף לאחרונה בשמיו האידיאולוגיים של מחנה שוחרי ארץ ישראל. כתחליף למדינה פלשתינית, מוצע לספח למדינת ישראל את כל השטח בין הירדן לים, ולאפשר בהדרגה לפלשתינים תושבי יו"ש לקבל אזרחות ישראלית. בין אנשי הימין התומכים בהצעה פורסמו (במוסף 'הארץ') שמותיהם של אורי אליצור, אמילי עמרוסי, חנן פורת, רובי ריבלין ועוד. מצדדי הסיפוח-איזרוח סבורים שלא ניתן להמשיך בסטטוס-קוו הנוכחי, ושהאיום הדמוגרפי הכרוך במיעוט ערבי של 40-30 אחוז מכלל אזרחי המדינה הוא פחות חמור מהסכנה הצפויה ממדינה פלשתינית.

אני נוטה להסכים עם המחשבה שמוטב לחפש הצעות יצירתיות מלדבוק ברעיון הסטטוס-קוו. לא משום שהסטטוס-קוו רע מהאלטרנטיבות המוצעות, אלא משום שהניסיון מלמד שבסופו של דבר מי שבא עם יוזמה מדינית - מצליח לשכנע את העם לנסות אותה, על אף כל כשלונות העבר שלו ושל דומיו. אם נשאיר לשמאל את המונופול על יוזמות מדיניות, בסופו של דבר רעיונות העוועים שלו עלולים להתגשם, כפי שיעידו הריסות גוש קטיף.

רק הייתי מבקש מאנשינו בעלי ההצעות להנמיך מעט את הטונים הנלהבים של טענותיהם המוסריות נגד המשך המצב הנוכחי. כי מה שעלול להיגרם זה שהפתרון הלא פשוט שהם מציעים לא יתקבל, אבל ההודאה שלהם בחוסר המוסריות של 'הכיבוש' תירשם, וייעשה בה שימוש כדי למהר עוד יותר אל סיום 'הכיבוש', ביצוע הגירוש והקמת המדינה הפלשתינית.

וכדי להיות גם קונסטרוקטיבי, הייתי מציע לגשת לביצוע הרעיון בשיטת הסלאמי. עד כה הצליחו שוחרי ארץ ישראל להביא בהדרגה לסיפוח ירושלים השלמה ורמת הגולן, בעוד שוחרי ההיפרדות הצליחו למסור צעד אחר צעד את סיני ואת עזה ולהקים את הרשות הפלשתינית. גם את הפיתרון של סיפוח ואזרוח כדאי לנסות בהדרגה, ולהציע לבצע אותו תחילה היכן שנוח לשכנע את דעת הקהל בכדאיותו. זה צריך להיות אזור בעל חשיבות אסטרטגית מובהקת , ושסיפוחו מוסיף לישראל כמה שיותר יהודים ולא יותר מדי ערבים. למשל בגוש עציו, או במערב השומרון ובנימין. סיפוח קלקיליה וטול כרם תחילה, וביחד איתן כל יישובי מערב השומרון ומערב בנימין - זו נראית התחלה טובה

מה זה 'חדא כנישתא'

פסטיבל 'חדא כנישתא' שהתקיים זו השנה השנייה באמפיתיאטרון חדיד ביום ט"ו באב היה חוויה מרנינה, ששווה לספר עליה גם באיחור של שבוע. לאחר פעילות יום שכללה שיעורים והרצאות, הפעלות לילדים, דוכני יהדות שונים והופעות (בין השאר סיני תור וצמד בניו של מאיר אריאל), הגיע העיקר - הערב. במשך כשש שעות עלו בזה אחר זה, להופעה של כשעה כל אחד, אמנים מהשורה הראשונה עם מיטב המוסיקה היהודית החדשה: אודי דוידי, המדרגות, ומאיר בנאי - ששילב את להיטיו הישנים עם פיוטים מאלבום הפיוטים 'שמע קולי', ואירח על הבמה את שי גבסו. אל שעת השיא של הערב, תשע וחצי, כיווננו מארגניו הברסלבים את שולי רנד - ללא ספק הפייבוריט האולטימטיבי של קהל האלפים שהתכנס באמפיתיאטרון הגדול וליווה את רנד בשירה תוך הפגנת בקיאות במילים. רנד, עם הכריזמה הלבבית שלו, ארח על הבמה את קובי אוז, שבנוסף לשירים מאלבומו 'מזמורי נבוכים' ביצע גם את שירו של רנד 'איכה'.

כפי שציין שולי רנד, זה היה ערב של חיבורים. לא רק החיבור שעל הבמה, בין אמנים המזוהים כדתיים לבין כאלה שהופיעו גלויי ראש. גם בקהל, למרות שהיה זה ערב מובהק של מוסיקה יהודית, ניתן היה לראות ייצוג חילוני גדול לאין ערוך מזה הזכור לכם מהפגנת הימין האחרונה. רן שריד, שעמד שם כל היום ומכר דיסקים וספרים בדוכן של 'דברי שיר', ציין באזני את הכמות יוצאת הדופן של זוגות 'מעורבים': היא חזרה בתשובה, הוא עדיין לא. או להיפך.

תופעה ייחודית לערב הזה היתה ההכרזה החוזרת מעל לבמה, בין שיר לשיר, על ילדים קטנים וחמודים שאיבדו את הוריהם. קצת פוגע ברצף האמנותי, אבל באווירת אהבת ישראל ששררה במקום זה התקבל בסבלנות. התפרצות בלתי צפויה נוספת התקיימה כאשר המנחה הברסלבי העלה לבמה את האחים החוזרים בתשובה שחר ואהוד אריאל, כדי לבצע את השיר 'בלוז כנעני' שכתב אהוד בנאי לזכרו של אביהם, מאיר אריאל.

שולי רנד סיים ונפרד בתשואות, הוכרזה הפסקה, ובמשך דקות ארוכות עמלו על תפאורה וכיוון כלים לקראת ההופעה הבאה. השעה היתה כבר אחרי 23.00, מחצית מהקהל עזב, וכעת הגיע שעתה של המוסיקה הפחות פופולארית אבל לא פחות איכותית. על רקע תפאורה מושקעת והולמת עלה צוות מרהיב של לא פחות מעשרה נגנים וזמרים כדי לבצע עם ברי סחרוף ורע מוכיח את שירי ר' שלמה אבן גבירול. ההרכב המוסיקלי הנרחב אפשר בכל אחד מהשירים ביצוע של עיבודים וקטעים אינסטרומנטליים ארוכים שלא תמצאו בדיסק 'אדומי השפתות'.

וכך יכולתם, במחיר כרטיס של הופעה טובה אחת, לשמוע באותו ערב לא פחות מחמש הופעות של מוסיקה יהודית - בתוספת הלהקות שהופיעו אחרי חצות ואותן כבר לא נשארנו לשמוע.

שתי המלצות למארגנים: אני לא יודע אם אתם מסוגלים להיפרד ממנו, אבל השם 'חדא כנישתא' לא 'מוכר', בטח לא לחילונים. אם אתם רוצים לחבר את כל עם ישראל, חפשו שם אחר, רצוי בעברית. ודבר שני, עשיתם עבודה מצוינת בהצלחתכם לחבר יהדות וישראליות, אך בעתיד השתדלו לעבור טוב יותר על מלות השירים שהזמרים מופיעים איתם. כי מילותיו של השיר 'אהבה קצרה', למשל (מאיר בנאי וארקדי דוכין), מתאימים אולי לליל ט"ו באב בחוף צמח, אבל לא לערב שמיועד בין השאר לקהל חרדי ותורני מובהק.

והמלצה אחת לציבור שוחרי המוסיקה היהודית: פעם בט"ו באב היינו נוסעים לאגם בחולות גוש קטיף, שם התקיימו חגיגות זמר ששילבו יהדות וישראליות. לצערנו כבר אי אפשר לנסוע דרומה. אז בט"ו באב הבא, אם עדיין לא ברחתם צפונה, מקומכם שם, בתל חדיד.