בשבע 404: קצין ותלמיד חכם

טייס, דוקטור, תלמיד בכולל, איש מחשבים
בכיר ומעביר שיעור. על סגן אלוף אבנר
גולדמן שנהרג באסון המסוק ברומניה

רבקי גולדפינגר , כ"ה באב תש"ע

הטלפון בבית משפחת גולדמן צלצל השבוע. מצידו השני של הקו היה לא אחר מאשר הרב עובדיה יוסף. הוא ביקש לנחם את בני המשפחה האבלים ובמיוחד את הרעיה, אורית. הרב מירר בבכי. הוא סיפר לאורית בהתרגשות גדולה כי למרות שלא הכיר באופן אישי את בעלה אבנר ז"ל, הוא התרשם עמוקות מדמותו. "אבנר בחייו ובמותו היה קדוש ונמצא כעת בגן עדן", אמר הרב בקול חנוק מבכי, ובירך את אורית שהקב"ה ישלח לה ולארבעת ילדיה את תעצומות הנפש הנדרשות כדי להתגבר על האסון הנורא שפקד אותם. אורית האזינה באיפוק לדבריו החמים והנרגשים של הרב, אך מיד בסיום השיחה פנתה לבדה לחדרה לכמה רגעים כדי להירגע, לעכל את הנאמר ולאגור כוחות עבור המנחמים הרבים.

באותה עת ביתה היה מלא עד אפס מקום. בזה אחר זה נכנסו אנשי צבא, מפקדי טייסת בעבר ובהווה יחד עם קרובי משפחה, שכנים וידידים, שהגיעו ללא הפסקה כדי לחבק ולעודד. המבוגרים היו מכונסים בסלון. אביו ואמו של אבנר, בשנות השבעים לחייהם, יחד עם שלושת אחיו, ישבו במרכז החדר ותיארו באריכות למנחמים את האדם הנפלא והמיוחד ששילב בחייו בין קודש לחול והיה איש ספרא וסייפא במלוא מובן המילה. ניכר עליהם שהם מתקשים לדבר על יקירם בלשון עבר. ארבעת ילדי משפחת גולדמן שהו בחדריהם, מוקפים בחברים דואגים שלא עזבו אותם לרגע. הבן הבכור ערן (22), עתודאי אשר בימים אלו סיים את לימודי ההנדסה בהצטיינות וכאביו עתיד להתגייס לחייל האוויר; אמיר (18), אשר סיים זה עתה שמינית בישיבה התיכונית במודיעין; איתן (16), תלמיד כיתה י"א בישיבה, ובת הזקונים תמר (13), שחגגה רק לפני שנה בת מצווה. בכניסה לבית עדיין מתנוסס שלט גדול שהכינו ארבעת הילדים לאביהם, שבוע לפני כן, לכבוד יום הולדתו: 'לאבא שלנו, מזל טוב ליום הולדתך ה-48. באהבה מכולנו'. כל הבאים נעצרים בפתח הבית ומתבוננים בכאב בשלט המשמש עדות דוממת לחיי משפחה שמחים ושוקקים שנגדעו ברגע אחד אי שם בהרי הקרפטים שברומניה.

טיסה אחרונה עם חיוך

לאחר מספר דקות יורדת אורית מחדרה ומצטרפת ליושבים בסלון. "זה תרחיש שישב לי בראש כבר 25 שנה", היא משתפת. "כאשתו של טייס כל כך הרבה שנים אני חייבת להודות שעברו לי בראש גם תסריטים קשים. הייתי מדמיינת איך מודיעים לי את הבשורה הנוראה ואיך אני מגיבה, והייתי מסוגלת להגיע עד כדי בכי ודמעות. אבל למרות זאת, אי אפשר להשוות את זה, אפילו בקצת, לדבר האמיתי. הכאב הוא בלתי נסבל. הלב מתפקע. זה כאב נוראי. אי אפשר לתאר עד כמה", היא נושמת עמוקות. אורית מתארת חשש כבד שריחף באוויר במהלך עשרים וחמש שנות נישואיה לאיש חיל האוויר, אך למרות זאת, הידיעה המרה הגיעה לפיתחה בהפתעה גמורה בעת שחזרה בשבוע שעבר יחד עם בנה הצעיר מקניות שערכו בתל אביב. אנשי קצין העיר המתינו לה בפתח הבית. הבן הבכור ערן, ששהה באותו יום לבדו בבית, והבת הצעירה תמר, ששבה מפעילות בבני עקיבא, כבר קיבלו לפני כן את הבשורה הקשה. בכוחות נפש גדולים נמנעו מלהודיע טלפונית לאמם על האסון וחיכו בקוצר רוח לשובה.

"זו לא הפעם הראשונה שאבנר יוצא לטיסת אימונים כזו. גם ברומניה הוא כבר התאמן. כמה שעות לפני האסון הוא עוד סימס לי 'הכל נפלא. נשיקות וד"ש לכולם' ומשום מה לא דאגתי לו. הייתי יותר עסוקה בלדאוג לבן שלנו שנסע לטיול ברודוס עם חברים", היא משתפת. "כשהגעתי הביתה ראיתי את קצין העיר יוצא מהרכב שלו וניגש לכיווני ומיד קלטתי מה קורה. קראתי לעברו בחשש:'היתה תאונה ברומניה?' והוא ענה לי בפנים חתומות 'כן'. באותו הרגע הרגשתי איך בבת אחת העולם קורס ומתמוטט. זה היה נורא. בשנייה הראשונה לא הייתי מסוגלת לצאת מהרכב, קפאתי. אבל ידעתי שהילדים צריכים אותי דווקא ברגעים האלה והתעשתתי".

אורית ההמומה נכנסה לביתה, שם חיכו לה ילדיה השבורים. "בכינו והתחבקנו, מנסים לעכל במשהו את הידיעה הנוראה הזו", היא משחזרת את רגעי האבל הראשוניים. אורית חששה כי בנה אמיר, שטייל באותה העת ברודוס, ייחשף לאסון דרך אמצעי התקשורת השונים ויצרה עימו מיד קשר טלפוני. היא סיפרה לו שהתרחשה תאונה קשה במסוק היסעור בו טס אביו ועליו לשוב במהירות האפשרית ארצה. "בבית התחלנו לשוחח ולבטא רגשות". הילדים שהיו קשורים לאביהם חשו בשבר נורא. "תמר בכתה ושאלה שוב ושוב 'למה'. עניתי לה שלעולם לא נקבל תשובה על כך, אך עליה להודות על האבא היקר לו זכתה לאורך שלוש עשרה שנות חייה, כי ישנם ילדים שגם במשך כל החיים שלהם לא זוכים לאבא כזה".

אורית אזרה כוחות נפש וניסתה להצביע, ספק לילדיה ספק לעצמה, על נחמה מועטה בתוך הכאב הנורא של האובדן. "אמרתי להם שאני משוכנעת שאבא ישב באותם רגעים של הטיסה עם חיוך על הפנים. בתאונות מהסוג הזה הכול קורה בשניות, ולכן הוא לא סבל והיה שמח עד לרגע האחרון. הוא היה אדם מדהים ומלא שמחת חיים וחוש הומור, וכך נזכור אותו. זכינו לחיות עם מישהו כל כך טוב ואנחנו צריכים להודות לקב"ה על כך", היא נאנחת.

אבנר גולדמן ז"ל עם אשתו אורית

הזנקות בסעודת שבת

אבנר גולדמן נולד לפני ארבעים ושמונה שנים לעובדיה ואריקה גולדמן. הוריו, ניצולי שואה, עלו ארצה מצרפת והונגריה בשנים שלאחר המלחמה. הם הכירו בישראל והקימו את ביתם באחת משכונותיה הוותיקות של פתח תקווה. אבנר, בנם הבכור, למד בישיבה התיכונית 'נחלים' שם סיים את לימודיו בהצטיינות במגמת פיסיקה, ואחר כך פנה לישיבת ההסדר 'ברכת משה' במעלה אדומים. במקביל זומן על ידי הצבא למבדקי התאמה לקורס טיס. לאחר שנה של מיונים ומבחנים שונים התקבל אבנר לקורס המבוקש והתלבט אם נכון לו לעזוב את הישיבה לטובת הקורס. "הוא התייעץ על כך עם הרב חיים סבתו והרב יצחק שילת מהישיבה, והם עודדו אותו לבחור במסלול שבו הוא יהיה הכי שלם עם עצמו. לאחר התלבטויות רבות הוא החליט לעזוב את הישיבה ולהצטרף לקורס טיס, אבל למעשה אבנר אף פעם לא עזב את לימודי הקודש", מדגיש אביו "הוא הקפיד עד יומו האחרון שלא יעבור יום ללא לימוד תורה. הוא לא ויתר על רגע פנוי ללימוד".

אחיו, עמוס, הצעיר ממנו בשנתיים, מתאר את אבנר נחוש וממוקד מטרה בכל אותם ימי גיבוש ארוכים עד לרגע המיוחל של קבלת הכנפיים. "הוא לא היה מסוג האנשים שחלם כילד להיות טייס או שהתעסק מגיל חמש בבניית דגמי מטוסים. הוא הלך לזה כי האמין ששם יוכל לתרום לעם ישראל בצורה הטובה ביותר. הוא ראה בזה שליחות. באותם סופי שבוע שאבנר הגיע סוף סוף הביתה, הוא שיתף אותי בכל הדרישות הגבוהות מבחינה פיסית ומנטאלית שהציבו בפניהם, אבל אף פעם הוא לא דיבר על קושי שעומד להכריע אותו. כמובן שבסופו של דבר הוא סיים את הקורס בהצלחה".

בחיל האוויר שירת גולדמן כטייס מסוקי יסעור ומדריך בבית הספר לטיסה, ולאחר שבע שנות שירות השתחרר ופנה ללימודי הנדסת מכונות. במשך שלוש שנים עבד בחברת 'אל-אופ', עד שהחליט לשוב בשנית לחיל האוויר ולהתמקד ביחידת המחשבים. הוא למד והתמקצע בתחום, ולאחר כשנה בלבד הועלה לדרגת סגן אלוף ומונה למפקד יחידת המחשוב ב'אופק' - יחידת היוקרתית של חיל האוויר. כעומד בראשה, היה גולדמן אחראי על כמאה אנשי תוכנה. אביו סיפר השבוע כיצד בטקס העלאת הדרגות אחד המפקדים ניסה לברר האם אבנר לא קודם מהר מדי לתפקיד שהוא בעל חשיבות גדולה כל כך בחיל האוויר. המפקד האחראי ענה לו בטון בוטח: "אם היית מכיר את גולדמן לא היית שואל שאלה כזאת!".

למרות שלא תמיד היה חייב, התנדב אבנר לאורך השנים לימי מילואים בטייסת היסעורים בבסיס חיל האוויר בתל נוף, ומילא ביסודיות כל משימה שהוטלה עליו. לעיתים זומן כמומחה להתייעצויות ודיונים מקצועיים שונים שנערכו בחיל. "הוא היה טייס ותיק ומנוסה והקפיד לשרת במילואים ולטוס לפחות פעם בשבוע. הוא נורא אהב את זה והרגיש שזו שליחות. גם הנסיעה האחרונה היתה במסגרת הזו", מציינת הרעיה. מדי פעם נדרש אבנר להגיע בשבתות לתורנות בבסיס, ומשפחתו היתה אף היא 'מתגייסת' לעניין."כדי לא להיות בשבת בנפרד היינו מצטרפים אליו לבסיס", נזכרת אורית. "היינו מעמיסים על הרכב את האוכל לשבת, את הפלטה ואת המיחם, ומתארחים כל המשפחה בחדרון הקטן שקיבלנו בבסיס. בבוקר היינו מטיילים ומראים לילדים את המסוקים והמטוסים. היו מקרים שבאמצע הארוחה התבצעו הזנקות ואז עוד לפני שהבנו מה קורה, אבנר היה לובש את סרבל הטיסה שלו, נפרד מאיתנו בשלום חפוז ויוצא בסערה החוצה. לפעמים עד מוצאי שבת נאלצנו להישאר בחדר מבלי לדעת מה קורה".

לפני שלוש שנים, בהיותו בן ארבעים וחמש, יצא אבנר לפנסיה. אבנר עמד בצומת דרכים משמעותית בחייו והעתיד, כך נראה, היה מבטיח. גולדמן, שהיה איש מחשבים מבריק עם רזומה מרשים וידע מקצועי רב, זכה לקבל כמה וכמה הצעות עבודה רציניות ביותר. אולם בעצה אחת עם אשתו אורית, בחר ללכת אחר הלב ובמקום לפצוח בקריירה שנייה הוא החל ללמוד באוניברסיטת בר אילן במסלול ישיר לדוקטורט בפילוסופיה. במקביל השקיע את זמנו בלימודי קודש בבית המדרש 'רעווא' בירושלים. בנוסף, העביר שיעור קבוע בגמרא בבית הכנסת השכונתי. בני המשפחה מתארים שילוב נדיר של קצין מצטיין ותלמיד חכם. "הוא היה איש אשכולות במובן הכי פשוט של המילה. היה לו צימאון לידע וללמידה. הוא לא הפסיק ללמוד", מספרת אשתו. "לפני שבועיים הוא נסע לסיור בעיר דוד וחזר עם שקית מלאה בספרים שתכנן לקרוא כדי ללמוד ולהרחיב אופקים. השקית עדיין מונחת בחדר. הוא קנה וקרא בכל הזדמנות ספרים בנושאים שונים: יהדות, ארץ ישראל, פילוסופיה, כלכלה ומה לא".

מאז שחרורו מהצבא, עסק במה שליבו חפץ במשותף עם רעייתו אורית, שבאותה תקופה יצאה לחופשה מעבודתה והתמקדה בסיום הדוקטורט. "יצא שבאותה תקופה שאבנר יצא לפנסיה אני למדתי לדוקטורט, כך שהיינו שני סטודנטים בבית. כמעט שנתיים נהנינו לנו מזמן איכות משותף. דאגנו לנצל את הזמן, והיום אני מודה על כל רגע שזכינו להיות יחד".

לפני חודשיים בלבד סיימה אורית בהצלחה את לימודי הדוקטורט שלה בניהול טכנולוגיה ומערכות מידע באוניברסיטת תל אביב. "אבנר כל כך פרגן לה. הוא היה גאה בה ושמח בהצלחתה", אומרת אמה של אורית. "הוא היה חוזר ואומר לכולם בגאווה 'אשתי ניחנה בבינה יתרה', למרות שגם הוא עצמו היה איש מבריק בצורה בלתי רגילה", מוסיף יעקב רפפורט, חבר קרוב לטייסת אשר ממאן להאמין שלא יוכל לדבר יותר עם 'גולדמן'. "מגיל 19 היינו יחד. למרות שאני לא אדם דתי והוא דתי, היה בינינו חיבור בלתי רגיל. הוא היה פתוח לכל אדם. חבר אמת. במשך עשרות שנים עברנו יחד תחנות רבות בחיים, רגעים שמחים ורגעים עצובים, והוא תמיד היה שם בשבילי. הוא היה איש נדיר באיכותו, מלח הארץ. אדם משכמו ומעלה".

רפפורט מתאר כיצד אבנר שימש עבור כולם כתובת לכל בעיה. "כולם ידעו שאם יש בעיה - פונים לגולדמן, כי הוא היה מתייחס בכבוד ובכובד ראש לכל מצוקה של אחר. כשהוריי נפטרו פניתי אליו באיזה עניין הלכתי, והוא בדק ברצינות את הנושא וחזר אליי עם תשובה מסודרת. הוא אהב את הטייסת והיה ציוני אמיתי. הוא היה עמוד התווך של כולנו ויחסר לנו מאוד מאוד", הוא אומר בקול חנוק מבכי. אבנר ז"ל, שגדל כאמור להורים ניצולי שואה, ראה בשירותו בצבא ההגנה לישראל שליחות מן המעלה הראשונה. כמוהו, גם שלושת אחיו שירתו בצבא כקצינים מצטיינים. "גם אם לא נדע לעולם מה התרחש במסוק באותם רגעים ומה היה הגורם המדויק לתאונה, אנחנו חייבים לקבל את הדין. זה הגורל שנקבע לנו משמיים ואנחנו מודים על כך שלפחות זכינו לחיות במחיצתו של אבנר עד היום", אומר האב בקול רועד.

הרב דודי לאו, רב העיר מודיעין, שכן וחבר קרוב, התבטא השבוע בכאב על אבנר. "את כל הסופרלטיבים שקיימים בעולם אפשר לומר על האיש הזה, שהיה לו באופן קבוע חיוך טוב על הפנים. אבנר היה אחד הדברים הטובים שבינינו. מגידולי הארץ, שהילך בה כאיש ששילב בין מוח לחום אנושי, במהלך מ"ח שנותיו. זכינו וראינו את טוב הארץ", ציין הרב לאו. גם הרב הצבאי הראשי, תא"ל רפי פרץ, טייס יסעור בעצמו, סיפר בערגה על אבנר ועל טיסותיהם המשותפות. רבים פקדו את הבית בניסיון לנחם ולהביע את הערכתם לחייו ופועלו של אבנר ז"ל. ביניהם נשיא המדינה שמעון פרס, הרמטכ"ל גבי אשכנזי, מפקד חיל האוויר עידו נחושתן, הרב ישראל מאיר לאו ועוד. שר המדע והטכנולוגיה, הרב דניאל הרשקוביץ, שספד לאבנר בלוויה, סמוך ובטוח שאת רוח ההתנדבות שהיתה חדורה באבנר ז"ל ואת מסירות הנפש שלו לעם ישראל, ינק בילדותו בבית הוריו. "הכוח המיוחד למסור את נפשו על קיומה של מדינת היהודים היא מן ההורים, מן הדורות הקודמים. את העוצמה הזאת ספג וירש אבנר ז"ל מהוריו, עובדיה ואריקה, אודים מוצלים מאש. ילדיו זכו לגדול בבית של קידוש שם שמים".

ביום חמישי לפני שטס לרומניה, ערכו בבסיס הכנות אחרונות לקראת היציאה. לקראת ערב חזר אבנר לביתו עייף, שם חיכתה לו הפתעה נעימה - בני משפחתו ארגנו לו מסיבת יום הולדת קטנה. עוגה מקושטת, כמה בלונים ושלט קטן שנתלה בפתח הבית. אבנר שמח והתרגש. בשבת, שהיתה השבת האחרונה בחייו, ציין את שבת בר המצווה שלו. לפני חודש חגג יחד עם רעייתו חצי יובל לנישואיהם. "הוא היה הבעל הטוב ביותר שיכולתי לבקש", אומרת אורית ודומעת. "כשהייתי מקטרת לפניו על איזה יום מתיש בעבודה או על קושי אחר, הוא נהג לומר לי 'מה זה משנה, העיקר שנישאר תמיד יחד'. כל השנים ידענו להעריך את הזוגיות המיוחדת שהיתה לנו והיינו מדברים בינינו על זה. בשבת האחרונה הילדים בעצמם אמרו לנו 'אף פעם לא ראינו זוג כמוכם'. אני זוכרת תקופות שהייתי חושבת לעצמי 'וואו, לאיזה אושר זכיתי. איזה בעל נהדר יש לי. רק שימשיך ככה'. היה לנו את הביחד הכי מושלם שאפשר לחלום עליו והכול בבת אחת נגמר. הגעגועים כבר כל כך חזקים".