בשבע 404: העיתון הנפוץ בישראל היום

החינמון ישראל-היום הפך לעיתון הנפוץ במדינה, וזאת הזדמנות לברך אותו במזל טוב...

אבי סגל , כ"ה באב תש"ע

 החינמון ישראל-היום הפך לעיתון הנפוץ במדינה, וזאת הזדמנות לברך אותו במזל טוב. לא שהוא עיתון נפלא בעיניי. הישגו הטרי, במקרה הטוב, חושף את קלונם של העיתונים המתחרים, שבדרך כלל אינם מסוגלים לספק חומרים ששווה לשלם עליהם. אבל לפחות זהו עיתון שנהנה מרוח פטריוטית ומרשימת כותבים מאוזנת יחסית, והוא גם נטול יומרות דידקטיות מהסוג שמנפקים לנו מעריב וידיעות.

לזכות ישראל-היום יירשם מספרם הגדול של כותבים שיובאו מהמגזר ומעיתונות המגזר. לא עוד עלי תאנה בגן עדן של שמאלנים, אלא כותבים טובים המשולבים בטבעיות בטורי הדעות וביתר חלקי העיתון. לגנותו של העיתון יירשם מספרם הגדול של טורי פרשנות צפויים על כמעט כל נושא בלתי חשוב שבעולם: מונדיאל (מאמר על גבר המתנתק מאשתו לטובת הטלוויזיה), החופש הגדול (טור אישי של אם על מאבק ההישרדות עם ילדיה), השרב הכבד (מאמר המתלבט בשאלת מזג האוויר ומגיע למסקנה שנורא חם) ועוד. אני מכיר חלק מכותבי העיתון – הם אנשים מוכשרים בטירוף, אבל אין צורך לדרוש מהם הגיגים מיותרים על כל דבר, במיוחד בעיתון שהוא הנפוץ ביותר בישראל.



מסך גדול מסך קטן

לפני כשמונה שנים, בחודש אדר תשס"ב, התרחש אחד האירועים המכוערים ביותר בתולדות הערוץ המסחרי. מחבל חסר התחשבות פוצץ עצמו בירושלים בדיוק בשעה שבה שודר בערוץ 2 משחק של מכבי חיפה. ראשי טלעד, הזכיינית ששידרה באותו ערב, לא היו מוכנים לוותר על המשחק הסנסציוני לטובת כמה ילדים מדממים, וכך נולדה המצאת המאה בטלוויזיה המסחרית: מסך מפוצל. במשך דקות ארוכות ראה הצופה הנדהם שני שידורים על מסך אחד – כדורגל בצד ימין, אמבולנסים ואנשי זק"א בצד שמאל. לא להאמין.

טלעד כבר אינה איתנו היום, כי יש צדק בעולם. נכון לעכשיו, גם לא תמצאו בערוצים המסחריים פיגועי התאבדות וכדורגל ישראלי על מסך אחד, ולמען האמת – קשה למצוא כאלה גם על שני מסכים נפרדים. ובכל זאת, המסך המפוצל לא עבר מן העולם. רק שהיום הוא מחולק אחרת: מגישי אקטואליה תופסים את חלקו העליון הגדול, ואילו בתחתיתו רצות שוב ושוב כתוביות של מבזקי חדשות ולוחות שידורים.

גם כאן לא תמיד נשמר הטעם הטוב. בשבוע שעבר, למשל, הגיש עודד בן-עמי אייטם קליל ושופע חיוכים על גורי תנינים, בדיוק כשבתחתית המסך הופיע עדכון על מציאת גופותיהם של הטייסים הישראלים ברומניה. גם אם לא היתה כאן ציניות מכוונת כמו במקרה של טלעד, הצרמוניה והרשלנות זעקו לשמיים.

מצד שני, יש כאן איזשהו צדק פואטי. במשך שנים הרגילו אותנו מגישי האקטואליה לקבל בטבעיות את הבעות הפנים המעושות שלהם, המשתנות מדי רגע לפי צורכי האייטם. כיום כבר אין בכך די – ביום שבו נהרגים טובי בנינו, אי אפשר לשדר אייטם על תנינים חמודים ולחייך כאילו לא קרה דבר. לכל מסך יש תחתית מסך.



בקטנה

א. בשבוע שעבר נפטר צבי קמיל, יו"ר הוועדה לבטיחות גרעינית, חתן פרס ביטחון ישראל, ואחד האנשים האחראים על כך ששום טקסטיל לא דלף מהמפעל ההוא בדימונה. ולמרות שעד פטירתו לא ידעתי דבר מכל אלה – כי עבורי הוא היה בעיקר האבא של המדריכה עטרת ז"ל ושל דסי מהשבט – השבוע אני מרגיש בכל זאת קצת פחות בטוח.

ב. במעבר חד: בשבוע שעבר תקפו מספר עיתונאים את ראש הממשלה נתניהו על השתתפותו במסיבת יום ההולדת של בנו יאיר בזמן אסון המסוק ברומניה. איכשהו, בנושא זה, חמקה מדיון ציבורי השאלה הקשה באמת: מה פתאום צעיר בן 19 עורך מסיבת יום הולדת עם החברים של ההורים שלו, במקום להשתכר במועדון ואחר כך לתקוף בחורות ברחוב כמו בנאדם נורמלי?

ג. 'מה מברכים על גלידה?' הוא ספר קליל של מושגים ביהדות שכתב ידידי-הח"כ-גילוי-אורי-נאות-אורבך. בביתנו זכה הספר לשבחים מכל בני המשפחה שמעל גיל 5, והוא אכן חינני ומעשיר ומתאים לילדים, לצעירים ברוחם ולתינוקות שנשבו.

ד. עדיין בפינת הגילוי הנאות: הקומדי-דוס, חממה ראשונה להצמחת סטנדאפיסטים דתיים בניהולה של ידידתי נויה מנדל, הושק בשבוע שעבר באולמל'א שבמתחם צוותא התל-אביבי. למרות שהעסק עדיין בחיתוליו, אפשר כבר להתרשם חלקית מהכישרון ומהפוטנציאל. הצטרפות של מצחיקנים נוספים לקאדר, לצד שיוף הטקסטים וההופעה וגיוון הנושאים – ואפשר יהיה לדבר על אלטרנטיבה אמיתית, נקייה ואינטליגנטית ומצחיקה, לתרבות החילונית המקבילה.

ה. מבזק די-וי-די: אם ארתור קונן דויל היה צופה בסרט 'שרלוק הולמס' מהשנה שעברה, בוודאי היה מתחרט על שהחזיר את הבלש המפורסם מן המתים. הולמס הספרותי, ועוד יותר ממנו ד"ר ווטסון, זוכים לעיצוב מחדש בגרסה קולנועית מסוגננת ומשעשעת, המשתמשת היטב בתכונותיו המוכרות של הבלש אך נראית יותר כמו עיבוד לסדרת קומיקס. בסך הכול סרט מבדר, אם לא לוקחים אותו ברצינות תהומית מדי, ובעצם הדברים תקפים גם לגבי הסיפורים המקוריים.

המתחרים מזיעים, וזה כבר הישג. מערכת ‘ישראל היום’



בעשרה מאמרות



הסתיימו קייטנות יולי, ועימם הסתיים גם החופש הגדול של הורי ישראל. נכנסנו לחודש ארוך ומפרך של מחויבות לילדים, למשפחתיות, לפארקים, לבריכות ולזיעה. כדי להתכונן לחופשה בדרך היעילה ביותר, תליתי מעל שולחן העבודה שלי את טבלת הפעילויות לחודש אוגוסט תחת הכותרת הבלתי נמנעת 'טבלת ייאוש'. הנה, מתוך הטבלה, עשרה ימים לדוגמה עם האירועים המתוכננים לחודש זה:

1. שבוע ראשון, יום א': לשוחח עם הילדים, לשמוע מהם בסבלנות מה הם רוצים לעשות ולאילו מקומות הם מבקשים לנסוע בחופש הגדול, ואז להיכנס לחדר צדדי ולפרוץ בבכי.

2. שבוע ראשון, יום ה': לערוך טיול משפחתי במדבר יהודה, לגלות שהיורש נעלם מעינינו כמו תמיד, לחפש אחריו במשך שלוש שעות, להפסיק את החיפושים, לצפות שבתוך שתי דקות הוא ימצא אותנו לבד, כמו תמיד.

3. שבוע שני, יום ג': להעביר את מיטת ההורים לחדר היורשת, את המיטה של היורשת לחדר העבודה ואת המקרר לסלון. להעביר צינור מאריך מהכיור אל האמבטיה, לפתוח את הברז הידני ואת הטוש, ואחר כך לספר לילדים שאנחנו בעצם בצימר עם ג'קוזי.

4. שבוע שלישי, יום א': לקחת את היורש לרופא, להחזיר אותו הביתה, לגלות שגם היורשון חולה ולקחת גם אותו לרופא, להחזיר אותו, לקחת את היורשת לרופא ליתר ביטחון, להחזיר אותה, ואחר כך לשאול את הילדים אם נכון שהיום היה כיף.

5. שבוע שלישי, יום ד': לשחק עם היורש בול-פגיעה, ולתת לו בכוונה לנצח אותי כל הזמן. זה לא מאוד חינוכי, אבל זה פחות משפיל מאשר אם הוא ינצח אותי בלי שאתן לו.

6. שבוע שלישי, שבת: לשאוף, לנשוף, לשאוף, לנשוף. במוצאי שבת – לנסוע להורי אשתי ולקחת את הילדים הביתה.

7. שבוע רביעי, יום א': להקרין בפני הילדים כל סרט די-וי-די מצויר שיצא אי פעם, למעט דורה הצרחנית. להתקשר לאולפני פיקסאר ודיסני ולדרוש להזדרז עם 'עידן הקרח 4' והסרט ה-200 בסדרת טינקרבל, כי זמננו הולך ואוזל.

8. שבוע רביעי, יום ג': לנסוע ללונה פארק, לעלות עם הילדים על המתקן הנורא ההוא מהשנה שעברה, לקבל עידוד וקריצה מאשתי שם למטה, לרדת, להקיא, לחזור הביתה, ואחר כך לשאול את הילדים אם נכון שהיום היה כיף.

9. שבוע רביעי, יום ו': לקחת הלוואות בשוק האפור, לקבץ נדבות בצומת, למכור כליה אחת, ללכת לחנות כלי כתיבה ולקנות את כל חומרי הלימוד לשנה הבאה.

10. שבוע אחרון, יום ב': לצאת עם חברים לארוחת ערב, לספר להם שהיינו חודש שלם עם הילדים, לזכור שלהם לא היתה חופשה מהעבודה אפילו ליום אחד, לענות בחיוב לשאלתם אם נכון שהחודש היה כיף.