בשבע 404: טעות בניווט

אסתי רמתי , כ"ה באב תש"ע

  "את בטוחה שהיה צריך לפנות שמאלה בכביש75?" שאל אבא את אמא בפעם השלישית.

"כבר אמרתי לך שכן", נאנחה אמא, "ככה לפחות כתוב במפה שהורדתי מהאתר של בני עקיבא. תעצור לרגע בצד, ותראה בעצמך!"

"לא צריך", מלמל אבא והמשיך לנסוע, "אני מאמין לך. אבל תראי לאיזה חור הגענו! אני לא רואה כאן שום יער, שום שלט הכוונה– כלום! רק הכבישון הקטן הזה שמתפתל בין השדות כבר חצי שעה. ולפי החישובים שלי היינו אמורים להיות שם מזמן. אני אומר לך, זה לא כאן".

ההורים של הודיה היו בדרך לבקר אותה ביום ההורים של המחנה. הם היו מצוידים בשלוש פיצות ריחניות, אבל בינתיים, היעד לא נראה לעין.

אמא הביטה שוב במפה. "אתה יודע מה?" היא אמרה אחרי רגע בהיסוס, "אולי זה באמת 76 ולא 75? הספרה האחרונה יצאה קצת מטושטשת בהדפסה..."

אבא החליט לעצור בצד בכל זאת. הוא התבונן היטב במפה ונתן את גזר הדין. "אכן 76", הוא הצהיר בביטחון. "טעינו. טוב, זה היה לי ברור מהתחלה".

"אוי ואבוי", הצטערה אמא, "ייקח לנו עוד חצי שעה לחזור לצומת, ואחר כך נצטרך לחפש את כביש 76... הפיצות כבר יתקררו לגמרי!"

אבל אבא, שהתעודד פלאים מאז שגילה שהטעות היא לא שלו, חייך בשלווה. "אין דבר, כל עכבה לטובה. תביאו את המפה. נחנה כאן רגע בצל החורשה, ואני אסתכל בדיוק איך נוסעים מכאן. שלא יהיו לנו יותר טעויות..."

ובינתיים, הודיה, רז ותמר נשרכו מאחורי החברות בדרך חזרה ממסלול מהנה אך מייגע. "יאללה בנות, תזדרזו, כבר מאוחר!" קראה לעברן גל, המדריכה. "עוד מעט מתחיל יום ההורים!"

"אוי לא, אני צריכה לשירותים", אמרה רז לפתע לחברותיה, והביטה סביב, אבל השביל היה חשוף לגמרי. "נו, בואי, נרד לרגע מהשביל ונחפש לך מקום..." אמרה תמר, והשלוש נכנסו לשדה בצד הדרך, והתחילו לפלס את דרכן בתוך הצמחייה.

"גל לא תדע איפה אנחנו!" אמרה הודיה, כשהחבורה הקטנה גילתה שהיא התרחקה מהשביל יותר ממה שהתכוונה. "לא נורא, תכף נמצא מקום ונחזור", ניחמה אותה רז.

ואכן, כעבור זמן קצר נמצא שיח מתאים, אך אז הבנות הביטו סביב – ולא ראו שום זכר לשביל. הן ירדו בלי משים למין שקע קטן בין השדות שחסם להן את שדה הראייה, ולא היה להן מושג איך לחזור.

"יופי", אמרה תמר בקול מפוחד, "מה נעשה עכשיו? תראו איפה אנחנו! רק שדות מכל הכוונים – אין פה נפש חיה שנוכל לשאול אותה איך להגיע למחנה שלנו!"

"איזה שטות זאת היתה לרדת מהשביל בלי להגיד לגל..." הוסיפה רז, והתבוננה סביב בייאוש, "ומה נעשה עכשיו?"

"כדאי שנשאר פה", אמרה הודיה, "כשהולכים לאיבוד, זה מה שעושים. בטח תכף יבואו לחפש אותנו".

השלוש ישבו בשתיקה.

"תגידו", אמרה לפתע רז, "אם אין פה נפש חיה, איך זה שאני מריחה פיצה?"

"וואלה, את צודקת! זה בא משם!" קראה הודיה, והצביעה לעבר חורשה קטנה שהיתה מעליהם. "בואו נעלה!"


גל המבוהלת עמדה לצלצל לקומונרית ולדווח לה על שלוש חניכות אבודות, כשמכונית עצרה לידה. "רוצה טרמפ למחנה?" הציץ ראשה המחייך של רז מהחלון. "אולי תסבירי לנו גם איך להגיע?"

גל נשמה לרווחה. "הנה אתן! אני אמשיך ברגל, תודה. אבל המחנה ממש כאן, רק צריך להמשיך בכביש 75 עוד חצי קילומטר..."