בשבע 404: גיבוי חסר שחר

אין סיבה לגבות את המשטרה בפרשת השוטר שחר מזרחי * עם שוטרים שמרגישים מעל לחוק נפגשנו גם אנחנו, בעמונה למשל

בצלאל סמוטריץ' , כ"ה באב תש"ע

כבר לימדונו חז"ל שכשם שיש בכוחה של האהבה לקלקל את השורה כך גם יש בכוחה של השנאה. ביטוי לכך יכולנו למצוא בהתגייסות האינסטינקטיבית של כולנו למתקפה חסרת התקדים של בכירי המשטרה על בית המשפט העליון בפרשת הכפלת עונשו של השוטר שחר מזרחי.

חברי היקרים, נסחפנו ובגדול. ההתלהבות מהזדמנות הפז שנקרתה בדרכנו לחבוט בבית המשפט העליון העבירה אותנו על דעתנו, וגרמה לנו להתייצב לצידו של יריב מר לא פחות ולסייע לו בהשחזת חרב פיפיות, שבמרבית המקרים מכוונת דווקא אל החזה שלנו. כוונתי, כמובן, לאלימות 'אנשי החוק', שכבר מזמן שכחו שגם הם עצמם כפופים לו.

אז נכון, תקיעת מסמר נוסף בארון הלגיטימציה הציבורית של בית המשפט העליון, בהרכבו ובהתנהלותו הנוכחיים, היא אכן מטרה נעלה שקשה להתאפק מלהגשימה כל אימת שישנה הזדמנות לכך, אולם גם לכך יש לבחור בפטיש הנכון. הפטיש בו אחזנו הפעם פספס ונחת על אצבעותינו בחוזקה רבה.

שחר מזרחי הורשע בבית המשפט המחוזי בהריגה. הריגה, למי שאינו מצוי בדקויות דיני העונשין, שונה מעבירה של גרימת מוות ברשלנות, בכך שהיא נעשית בכוונה, תוך מודעות למעשה, לתוצאותיו ולמכלול הנסיבות האופפות אותו ואשר שוללות ממנו כל הצדקה. מי שיקרא את הכרעת הדין המקורית יראה כי במקרה הזה ההרשעה אינה תוצאה של 'פילפולציה' משפטית סבוכה אלא של מסכת עובדתית חמורה, ממנה משתקפת תמונתו של שוטר שיורה מטווח קצר בראשו של עבריין ללא כל הצדקה. למזרחי באותה העת לא נשקפה כל סכנה ולא היתה לו גם כל סיבה הגיונית לחוש כך. מזרחי, כך בקביעתו העובדתית של בית המשפט המחוזי, פשוט הוציא להורג מטווח קצר את גנב הרכב.

אודה ולא אבוש, כשלעצמי, איני נוטה לתת אמון גם בקביעותיהם העובדתיות של בתי המשפט. די לי במפגשים המועטים שהיו לי עם אופן ניהולו של ההליך הפלילי בישראל בכדי להגיע אל המסקנה כי צדק ומשפט אצלנו הם שני קווים מקבילים שכל פגישה ביניהם אינה אלא מקרית. אלא שבמקרה הנוכחי איש אינו חולק על העובדות. איש ממבקרי הכפלת העונש לא טען כנגד עצם ההרשעה, איש מהם לא טען כי לירייה בראש באותה הסיטואציה יכולה היתה להיות הצדקה הגיונית ומתקבלת על הדעת.

ההשתלחות חסרת הרסן של בכירי המשטרה והמשרד לביטחון פנים לא הייתה אלא מחול שדים צבוע ומתוזמן היטב של מי שהתגייסו להגן על 'אחד משלהם', תהא אשר תהא מעידתו ויהא אשר יהא סרחונו. הביקורת על הכפלת העונש היא המשך ישיר מתחושת 'אדוני הארץ' השחצנית של לובשי המדים הכחולים, שכבר מזמן שכחו את עובדת היותם משרתי ציבור ולא אדוניו, שזה שנים חשים עצמם כל יכולים, מי שמצויים מעל החוק, שיכורי שררה וכוח. והכוח, כזכור, משחית.

זו אותה המשטרה שבשם אותו 'המסר לעבריינים' רצצה את גולגולות בנינו ובנותינו בעמונה. אלו אותם 'אנשי חוק' שבשם אותה 'שמירה על הציבור' דיכאו בברוטאליות כל בדל מחאה ציבורית בימים שעוד ניתן היה למנוע את פשע הגירוש ואת תוצאותיו הרות האסון למדינת ישראל.

הניסיון של בכירי המשטרה לזכות בסימפטיה ציבורית באמצעות תיאורו של מזרחי כמי שהשליך נפשו מנגד בכדי לשמור על הציבור בתמורה לשכר עלוב הוא לא יותר מדמגוגיה זולה, ניצול ציני של רגשי הכרת הטוב הבריאים והטבעיים של כולנו, בכדי לטשטש באמצעותם את עובדות המקרה החמורות.

אז חברי היקרים הבה נמצא לנו זירות מתאימות יותר לניהול המאבק במערכת המשפט מבלי לתמוך בכך במי שאינם ראויים לתמיכה. לצערנו כידוע, לא חסרות כאלה.