חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

אחדות ללא אחידות

הרב יעקב פילבר, שהקדיש שנים לעריכת כתבי הרב קוק: הרב היה של כלל ישראל. הוא לא רצה שיהיו 'קוקיסטים'
12/08/10, 13:15
חגית רוטנברג

בספרייתו הגדושה של הרב יעקב פילבר בדירה הצנועה שבקריית משה הירושלמית, אפשר לחוש היטב את רוחו של מרן הראי"ה קוק זצ"ל. השיחה על דרכו של הרב קוק, בשבוע בו ימלאו 75 שנה לפטירתו, קולחת בינות לתיקיות העמוסות בצילומי כתב ידו המקורי והמסתלסל של הרב ומול תמונת קיר ענקית בה נראה הרב קוק אחוז בשרעפים. על המדפים נערמים ספרים מכל סוג וצבע העוסקים בהשקפתו והדרכותיו של הרב, ועל השולחן צרור דפים מצהיבים בהם רשם הרב פילבר בשעתו עדויות נדירות אודות הרב מפי בנו, הרב צבי יהודה קוק זצ"ל.

שנים ארוכות מחייו הקדיש הרב פילבר, מתלמידיו הקרובים ביותר של הרצי"ה, לעריכת כתבי היד של הרב קוק והוצאתם לאור, המרכזיים שבהם הם סדרת ספרי 'עין אי"ה' וחלק ד' של 'אגרות הראי"ה'. במקביל עסק באינטנסיביות גם בכתיבת ביאורים על רעיונותיו של הרב, שהפכו לספרים פופולריים בקרב ציבור שוחרי דרכו של הרב קוק, בהם פירוש על 'אורות התשובה', וכן הספרים 'איילת השחר', 'חגים וזמנים', 'ארץ ושמים', 'כוכבי אור' ועוד.

הרב קוק על תקרת בית המדרש

ההתקשרות אל דרכו של הרב קוק לא היתה מובנת מאליה בתקופה בה גדל הרב פילבר. כילד דתי בתל אביב שלפני קום המדינה, הוא זוכר שרק בודדים נשארו עם הכיפה לראשם בתום בית הספר היסודי. "בסיום כיתה ח' נערך באופן קבוע טקס שריפת הברטים, זה מה שחבשו אז במקום כיפות", הוא נזכר. יד ההשגחה, הוא אומר, כיוונה אותו ואת חבריו להיות שבט 'איתנים' המפורסם של בני עקיבא, שהיה קו פרשת המים בדרכה של בני עקיבא ושל הנוער הציוני דתי בכלל. חברי השבט היו הראשונים שהגיעו במסה של כמה עשרות לישיבה תיכונית – ישיבת כפר הרא"ה. התלמידים בכיתתו של הרב פילבר היו בין השאר הרב צפניה דרורי, הרב זלמן מלמד והרב בנימין הרלינג הי"ד. בכפר הרא"ה, תחת הנהגתו החינוכית של הרב נריה, פיתח הרב פילבר את אהבתו הראשונית אל הראי"ה קוק. "היתה כיפה בתקרת בית המדרש בכפר הרא"ה", הוא מתאר "ומכל צדדיה היו כתובים משפטים מתוך כתבי הרב זצ"ל. בכל פעם שהיינו מביטים למעלה, מבטינו המשוטטים נתקלו במשפטים הללו והם פרנסו את חלומות הנעורים והשאיפות הרוחניות למען הכלל".

קבוצת התלמידים האיכותית בכפר הרא"ה היתה גם זו שגיבשה בסתר את גרעין גחל"ת – גרעין חלוצים לומדי תורה, שביקש להפוך את ההגשמה בקיבוצים שנהגה אז בגרעיני בני עקיבא, להגשמה שמשלבת גם לימוד תורה משמעותי במהלך היום. בשנת תשי"ד הקימו החברים את ישיבת כרם ביבנה, גם היא אגב על פי חזונו של הרב קוק. הרב פילבר עצמו חש תוך חודשים ספורים כי הוא אינו מוצא את דרכו מבחינה השקפתית בישיבה. חברו, הרב עוזי קלכהיים זצ"ל, היה זה שמשך אותו ל'מרכז הרב'. "הגעתי לביקור ופגשתי את הרב צבי יהודה", מספר הרב פילבר "מיד נוצר בינינו ה'קליק'". הרב פילבר, עם חברים נוספים משבט איתנים, היו אלה שבנו מחדש את ראש הגשר של ישיבת 'מרכז הרב', שהידלדלה משמעותית אחרי מלחמת השחרור, עם הנוער הציוני דתי הארצישראלי.

הקליק הראשוני עם ראש הישיבה הפך לקשר עמוק ומשמעותי, שהרב פילבר אפילו לא יודע להסבירו. "נוצרה כימיה ביני לבין הרצי"ה. אין לי הסבר. הביטוי הכי חזק לקשר שלו אליי היה שהוא פשוט לא נתן לי בשום אופן לעזוב את הישיבה. כשעזבתי עם הרב חיים דרוקמן להקים את ישיבת אור עציון, אמרתי לרב צבי יהודה שאני עובר. הרב אמר: הוא עובר, אתה לא. גם אני הייתי מאוד קשור אליו, דבוק בו בכל הזדמנות. היו לנו שיעורים פרטיים, שיחות נפש בכל מיני עניינים". אנקדוטה מעניינת שמתאר הרב פילבר, מוכיחה עד כמה גדולה היתה התנגדותו של הרצי"ה לכך שהרב פילבר יעזוב את הישיבה. היה זה לאחר תקופה בה חש הרב פילבר כי הוא חייב לשנות מקום. כיוון שידע כי רבו יסרב, הוא השאיר לו מכתב בתיבת הדואר, ונסע לישיבת כפר חסידים. מכתב תקיף שקיבל מרבו הורה לו לשוב אל הישיבה, אולם הרב פילבר היה נחוש להמשיך לבצע את החלטתו. תוך כמה ימים הוא חש כאבים עזים בשיניו. הרופא המקומי עקר לו שן, אולם אז הוא החל לסבול מדימום בלתי פוסק במקום העקירה. "לא היתה לי ברירה", מחייך הרב "לקחתי את המזוודה ועליתי לירושלים, לרופא הקבוע שלי. לא עזר לי כלום, חזרתי לישיבה".

במהלך השנים שחלפו הספיק הרב פילבר להקים מפעלים חינוכיים שלא כאן המקום להרחיב אודותיהם, אולם ידו היתה בהקמת רשת החינוך התורני 'נעם-מרחביה', הוא ייסד ועמד בראש הישיבה לצעירים שליד 'מרכז הרב', ואף הספיק לכהן ברבנות בקיבוץ חפץ חיים. על עבודותיו בתחום התורני והחינוכי זכה לפרס יקיר ירושלים ולפרסים ספרותיים.

 "גם הרב לא פחד לפרסם"

עוד בחייו, התיר הרצי"ה לרב פילבר לסייע לו מעט בעבודת הוצאת הספרים, וניתנה לו המשימה לסדר את המפתחות בחיבור ההלכתי 'עזרת כהן'. בהקדמת הרצי"ה לספר, הוא מפליג בתשבחות אודות תלמידו הקרוב: "חביבי, אוצר התורה ויראה טהורה ודעת קודש", מכונה שם הרב פילבר.

לאחר פטירתו של הרצי"ה, שעד אז היה העורך והמוציא לאור היחיד של כתבי אביו, הועברו הכתבים לידי ראשי הישיבה. הרב פילבר קיבל לידיו צילומים של חלק מכתבי היד, ובמקביל גם מהדורה מוקלדת שלהם. תחילה יצאו תחת ידו האגרות (חלק ד') ולאחר מכן סדרת עין אי"ה. מהמדפים העליונים והשמורים בספרייתו, הוא מוציא את הקלסרים העבים ומראה לי את ההקלדות בדפוס מכונות הכתיבה של אז. בין לבין מסומנים תיקונים בדיו כחולה, מעשה ידיו של הרב פילבר. עבודת העריכה שנעשתה על ידו היתה מינימליסטית: נקודות או פסיקים, תיקון אות, חילופי זכר ונקבה או הוספת מילה בודדת שנראה כי חסרה במשפט, תוך השוואה לכתב היד המקורי. מבחינתו היה מדובר בהחלטה אסטרטגית: "השיטה שלי היא לא לשנות את לשונו של הרב בשום פנים. היו כאלה שטענו נגדי, בעקבות קטעים מסוימים בעולת ראי"ה שערך הרב צבי יהודה והם למעשה ליקוטים מתוך עין אי"ה, ובהם עשה הרצי"ה עבודת שכתוב משמעותית. הוא למשל לא רצה שמילה כמו פילוסופיה תופיע בפירוש לסידור, ולכן שינה את זה ל'חוכמות'. הם דרשו ממני שאת אותם קטעים שהובאו בעולת ראי"ה, אדפיס בעין אי"ה באותו נוסח ששכתב הרצי"ה. אמרתי: לא בא בחשבון, אני צריך להביא את הרב קוק, לא את הרב צבי יהודה. אני משאיר כמו שהרב כתב".

עבודת העריכה וההוצאה לאור של ארבעת כרכי 'עין אי"ה' על אגדות הש"ס, ארכה שנים רבות. הוצאת הכרך השני, נזכר הרב פילבר, התעכבה משום מה זמן ממושך אצל המוציאים לאור. "אמרתי: הציבור לא צריך לסבול. הספר היה כבר כמעט מודפס. הלכתי למו"ל ואמרתי לו: תוציא את הכרך, אני אשלם לך". ואכן, כרך ברכות ב' בסדרה יצא למעשה על ידי הרב פילבר עצמו, שחש בצורך למהר ולהפיץ את תורת הרב כמה שיותר. כדי לקבל ייפוי כוח להחלטתו הבלתי שגרתית, שעקפה את העוסקים הקבועים במלאכה זו בישיבה, פנה הרב פילבר לרב שלמה רענן הי"ד, נכדו של הרב, וביקש ממנו גיבוי להוצאה העצמית של הכרך וקיבל אותו ללא עיכוב. לאחר ההדפסה, שלח הרב פילבר את ילדיו להפיץ את הספר בישיבה.

הרעש שהתעורר בעקבות החירות שנטל לידיו הרב פילבר בעניין הוצאת הכרך, נרגע בזכות החסינות רבת השנים שעומדת לו בישיבה. אולם דרכו העצמאית ביחס להוצאת כתבי הרב היתה עקבית גם בשנים שלאחר מכן. לעומת חוגים מסוימים שמתייחסים בזהירות וחשש רב לפרסום כתבי הרב שלא בעריכת בנו הרצי"ה, דוגל הרב פילבר בחובה להוציא לאור כמה שיותר כתבים ולזכות בהם את הציבור הרחב. החשש מהפרסום, האופייני בעיקר לחוגי 'הר המור', נובע מהתפישה לפיה דבריו הגבוהים והעמוקים של הרב ללא העריכה המתאימה שנעשתה על ידי בנו, עלולים להביא להבנות מוטעות אצל הקורא הפשוט וזהו מכשול שיש להיזהר ממנו. הרב פילבר, כאמור, אינו חושש מכך, לכן החליט גם לתת גיבוי לאברכים בישיבת רמת גן, שהוציאו את ספר השירים האישי של הרב 'נפשי תקשיב שירו', ואשר עורר ביקורת מצד החוגים המתנגדים לכך. הוא גם הוציא את האלבום 'מראה כהן', המשלב תמונות של הרב קוק לצד אמרות שלו מלוקטות ממגוון חיבוריו, על אף שזכה לביקורת על כך שערבב בין טקסטים לתמונות בדברי הרב. "לי היה עניין שדברים של הרב ייצאו לעולם", מסביר הרב פילבר את שיטתו "לאורך כל הדרך היו שתי שיטות בנושא, אבל השיטה שלי היא שהדברים של הרב צריכים לצאת לציבור. ולמי שחושש מזה, כבר כתוב 'כי ישרים דרכי ה' וצדיקים יילכו בם ופושעים ייכשלו בם'. הרב עצמו כתב מאמר גדול בנושא הפחד ב'עקבי הצאן'. לא צריך לפחד. זה גם היה הוויכוח בין הרב לבנו הרצי"ה. כשהיה הרב בלונדון, הוא כתב והוציא את הספר 'ריש מילין' בלי להודיע לרב צבי יהודה. הוא הדפיס והוציא, והודיע לו רק אחר כך, כי ידע שבנו יעכב את הפרסום. הרצי"ה היה יותר פדנט בעניין הזה. היו לו סדרי עדיפויות מה להוציא קודם. אני לא בקטע של שיקולים. אני בדעה, וזה מה שניסיתי לעשות, לדחוף קדימה כל מה שניתן. הכתבים שכבו כך שמונים שנה, ויצאו טיפין טיפין. עם ישראל צמא".

בשעתו היה ברור, וכך גם נעשה, שרק ביכולתו של הרצי"ה לערוך נכונה את כתבי אביו. האם יש היום מישהו בדרגתו שיכול להחליף אותו בעבודה הזו?

"הרב צבי יהודה ראה בזה צוואה של אביו, שדווקא הוא יעסוק בהוצאת הכתבים. אבל הוא נפטר. היו כתבים וצריך להוציא אותם. בגלל שהוא נפטר לא ייצאו הכתבים?".

אולי הדור של היום נמוך מדי ולא יכול לקלוט נכונה את דברי הרב?

"זה אחד האבסורדים. הרי דווקא אלו שחוששים, סוברים שמאמר הדור נכתב על הגדלות של הדור שלנו. הדור שלנו הוא אמנם דור אחר וצריך לספק לו פתרונות אחרים, אבל יש עקרונות של הרב שהם לדורות. אהבת ישראל, נצח ישראל, סגולת ישראל – כל אלה נכונים גם כיום. בפרקטיקה, הרב נותן גם הנחיות איך לטפל בדור, להראות לו שהכל נמצא בגבול ישראל. ייתכן שגם הנשמות היום גדולות, אבל הטיפול צריך להיות אחר".

אם כך, כיצד יש ליישם את תורת הרב בדורנו?

"הבעיה היא שיש חסידים שהולכים בעיניים עיוורות, מה שהרבי אמר זהו זה, בלי לבדוק. פעם דיברתי ביום הזיכרון לרצי"ה על אליעזר עבד אברהם, שכתוב עליו שהיה דולה ומשקה מתורת רבו. זו לא ברכה אלא קללה. זה תלמיד שמדקלם את הרב ולא מוסיף משלו כלום. צריך להיות בבחינת המשך וחידוש. עלינו לקחת את העקרונות מתורת הרב ולהתאים אותם למצבים המשתנים. אי אפשר ללכת בעיניים עוורות אחרי כל דבר, דברים התחלפו. יש למשל עיקרון של הרב, שאומר שכל מה שהתרחש במאה השנים האחרונות בא"י הוא לא מפעל שלנו אלא של הקב"ה, ואנחנו כלים בידיו. לפי הרב אנחנו באתחלתא דגאולה, ולא תהיה נסיגה בגאולה. עלינו להיות שותפים עם הקב"ה בתהליך הגאולה. עיקרון נוסף הוא אהבת ישראל, לראות את הצד הטוב שבעם, ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא. כל אלו הם היסודות, והם רלוונטיים לדורנו. אחר כך צריכה לבוא הפרקטיקה".

הרב פילבר נותן דוגמאות שמוכיחות לדבריו כי חלק מהדרכותיו של הרב נאמרו לשעתן, ואין לאמץ את כל דבריו כלשונם לימינו אנו: "למשל, הרב הנחה שלא להצטרף להסתדרות המורים. הוא קבע שנשים לא תבחרנה ולא תיבחרנה. זה לא רלוונטי היום, דברים השתנו. הרב עצמו כותב נגד זה, ביחס לדברים שנאמרו לפני דורו, כשקבע שאינם רלוונטיים. היום צריך לדבר בשפה אחרת, התשובות צריכות להיות אחרות. הרב מסביר את ההתפרקות, שנובעת מכך שאיננו מדברים אל העם בשפה שלו, עם השאיפות שלו. הוא מסביר הרבה על כך שמה שגרם לביאליק להתפקר היה שלא דיברו אל האנשים אז בשפה שלהם".

מבחן הבת הצעירה

כאמור, מלבד הוצאה לאור של כתבי יד, עסק הרב פילבר גם בחיבור ספרים המבארים בצורה שיטתית ובהירה רעיונות יסוד בדרכו של הרב קוק. המפעל הזה, תחת הכותרת 'המכון לחקר משנת הראי"ה', זכה בזמנו לאישורו של הרצי"ה עצמו. "אני מרגיש בזה קצת שליחות בשם הרב צבי יהודה. בזמנו, אחרי שהוצאתי את 'אורות התשובה', אמר לי הרצי"ה: כמו שעשית פירוש על 'אורות התשובה', אני רוצה פירוש גם על 'אורות התורה'. כך קיבלתי הסכמה שהוא מרוצה מהפירוש שלי".

הצורך בהוצאת ספרים המבארים את דברי הרב, נבע משני מניעים עיקריים, מסביר הרב פילבר: "אצל הרב יש שתי בעיות: 1. לא ברור מה הוא אומר, הוא כותב בצורה שירית. 2. לא יודעים מניין הוא לקח את הדברים. לכן העבודה שלנו היא להוריד את הדברים לציבור, כך שיוכל להבין מה כתוב, וכן למצוא כמה שאפשר אסמכתות בדברי חז"ל כדי להראות שלא מדובר בחידושים של הרב". הרב פילבר מזכיר התכתבות בה מתיר הרב קוק עצמו לרב בר אילן לשכתב מאמר שלו לעיתון, על מנת להנגיש את השפה הגבוהה לקורא הממוצע. "הציבור הגדול לא מסתדר עם תורת הרב. לכן הוצאנו במכון ספרים שונים המסבירים רעיונות, ומביאים קטעים של הרב יותר משוכתבים ומוסברים".

ומה הסוד המקצועי בכתיבת הביאורים? הרב פילבר מגלה כי אחת מבנותיו היתה שותפה משמעותית בסגנון הדברים: "הייתי כותב קטע לספר, נותן לבת שלי ומבקש 'מוריה, תקראי'. אם היא אמרה 'אבא, אני לא מבינה מילה', הייתי יושב וכותב הכל מחדש. זה המבחן של ספר, האם הוא יקרב את האדם לדברי הרב או יסבך אותו יותר".

מאז יצאו ספריו של הרב פילבר, קמו עוד אישים וגופים שבחרו לעסוק בהנגשת דברי הרב קוק לכלל הציבור. הרב פילבר לא מעוניין להביע דעה על אותם חיבורים, שכן לשיטתו "יגדיל תורה ויאדיר. מה שיותר יעסקו בזה, אני בעד".

ובכל זאת, נראה שישנה כיום איזו מגמה לתת לרב קוק לבוש חסידי או ברסלבי, שהפך לאחרונה ליותר פופולרי בציבור הדתי. האם זהו עיבוד לגיטימי לדברי הרב?

הרב פילבר נחרץ בהתנגדותו: "אם אני יכול לייצג כאן את הרב צבי יהודה – זה הדבר האחרון שהוא היה רוצה שיקרה. הוא מאוד התנגד לזה, לקשר את הרב קוק לחסידות. אתן דוגמה קיצונית לכך: כשהבאתי בהקדמתי לאורות התשובה סיפורים על ר' לוי יצחק מברדיטשב ובעל התניא, הרב צבי יהודה הורה לי למחוק אותם מיד, כי חסידות והרב לא הולכים ביחד. הרב אמנם הזכיר בדבריו את החסידות, אך אין ביניהם שום קשר. הוא הסביר פעם לרב צבי יהודה, שהראה לו ספר ליקוטים של חב"ד ושאל מה ההבדל בינם לבינינו, ש'חב"ד עוסקים באדם הפרטי, ואנחנו בכלל ישראל'. גם היחס שלו לרבי נחמן מברסלב היה זהיר, הוא אמר שצריך הרבה הכנה לפני שעוסקים בכתביו. לא כל ילד קטן יכול לעסוק בזה".

דומה כי העלאת נושא החסידות בשיחה, מעוררת את הצד החינוכי הוותיק באישיותו של הרב פילבר, כאמור – מי שעמד בעבר בראש הישיבה לצעירים בירושלים. הוא מזכיר כיצד הורה הרצי"ה בשעתו להוציא מספריית הישיבה לצעירים את כל ספרי הקבלה, שהגיעו על ידי תורם מסוים. הרב פילבר מסביר לשיטתו מדוע החיפוש כיום אחרי 'יהדות חווייתית', לא מסוגל לתת תשובות אמיתיות לנוער: "אני לא יודע אם מקבלים שם תשובות. חוויה זו לא תשובה. זה שאתה שר, מנגן ואומר תהלים זו לא תשובה, אלא בריחה מסוימת. אני טוען שהחוויה הדתית הגדולה ביותר היתה מעמד הר סיני, והנה רק חודש אחר כך עשו בנ"י את העגל. כי זו היתה יהדות של חוויה. זה חשוב, אך לא העיקר. הרב עצמו כותב באגרותיו שחצי שעה ביום אפשר לעסוק באגדה, אבל העיקר זה הלכה. מי שלא בקי בש"ס ופוסקים לא יכול להיות תלמיד חכם. זה לא יכול לבוא במקום, אלא רק בנוסף".

נגד 'קוקיסטיות'

האם עדיין אפשר לדבר היום על ציבור אחד של ממשיכי דרכו של הרב קוק, או שהפילוגים הרבים הפכו את האחדות הרעיונית לבלתי אפשרית?

"זה היה מאוד לא בריא אם היה ציבור אחד של הרב קוק", מפתיע הרב פילבר "כי זו היתה חבורת גלמים. בוודאי שכל אחד מבין אחרת את הדברים, זה לא מפריע לי. לרב צבי יהודה היו חמש מאות 'תלמידים' מובהקים, מלבד האחרים. אני רואה את החברים שלי, כל אחד בעולם אחר, כל אחד תפס נקודה אחרת ברצי"ה. זה טבעי ובריא. אם כולנו היינו אותו דבר – זו תפלצת".

את הבעיה בציבור ממשיכי הדרך רואה הרב פילבר בנקודה אחרת: "הבעיה היא שאחד פוסל את השני. יש וורט של הרבי מלובביץ' על תלמידי רבי עקיבא שמתאים לעניין. הוא שואל: איך יכול להיות שדווקא מבית מדרשו של מי שאמר 'ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה', יצאו תלמידים שלא נהגו כבוד זה בזה? שלא פרגנו אחד לתורתו של השני? מסביר הרבי, וזה מתאים מאוד למה שהתרחש ב'מרכז הרב', שכל אחד חשב שהוא הממשיך האותנטי של ר' עקיבא, וכל אחד שאומר אחרת הוא מסלף ומזייף ולכן צריך לרדוף אותו. לכן הם ביטלו וזלזלו זה בזה, והגיעו לאן שהגיעו. לצערי הקללה הזו מצויה גם אצלנו. עוד לפני הפיצול בישיבה, כתבתי ש'איש איש בדרכו ותכונתו יקרינו על עם ישראל'. זה הפרק הקשה ביותר. יש לנו תשתית שהניחו רבותינו, אנחנו יכולים לפעול במשותף".

מסר אחרון מתורת הרב שמבקש הרב פילבר להדגיש, נוגע לסגירות המגזרית של תלמידי הרב קוק. בחוברת שפרסם הרצי"ה לג' באלול, יום פטירת אביו, מובאת בין השאר תשובה נחרצת של הרב קוק בעניין היחס למגזרים אחרים. הרב נשאל שם כיצד להתייחס לאפשרות של שיתוף פעולה עם כאלו שפעלו אז להפצת תורה ויהדות, שלאו דווקא השתייכו לתלמידי הרב. "אל לעשות לי קוקיסטים", השיב הרב בתקיפות "כל אחד מישראל שבא ועוסק בדבר כללי לטובת התורה והיהדות – הרי הוא משלנו". הרב פילבר מאוכזב מכך שדברים אלו, על אף שהתאמץ לפרסמם פעמים אחדות, לא זכו להד הראוי להם. "הרב היה של כלל ישראל. לא רצה שיהיו קוקיסטים. יש לו הרבה מאמרים נגד ההסתגרויות וההתפלגות. צריך פתיחות. במאבק בין תלמידי חכמים במלחמתה של תורה, צריך כל אחד להגן על דעתו, אך לא לחסל את הדעה השניה. תורת הרב היא פתיחות".