חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

משחק חדש

השחקן שרון רג'יניאנו חזר בתשובה, זנח את שייקספיר ומעלה עם תלמידיו מחזה שבמרכזו תפילת ה'תחנון'
12/08/10, 13:15
יואל יעקובי

מי היה מאמין שבעלי יראיין את מפיש", אמרה לי אשתי תוך שאני מתאם מועד לראיון עם שרון רג'יניאנו, שחקן בעל תשובה ומנהל בית הספר למשחק ביד בנימין. אולם העובדה שהראיון נערך במרחק של מטרים בודדים מחדרו של ראש ישיבת 'תורת החיים' בה למדתי, מלמדת שהשינוי הגדול לא חל בי, אלא דווקא ברג'יניאנו. הוא זכור לרבים כמי שגילם את דמותו של מפיש, החייל הפלישתי גדול הגוף וקטן השכל מקומדיית המצבים הטלוויזיונית 'חצי המנשה' בטלוויזיה החינוכית לפני כעשור וחצי.

בלי קידות לקהל

רג'יניאנו נולד בחולון בשנת תשכ"ח (1967) למשפחה "יהודית שלא הולכת בדרכי התורה, חוץ מלאכול כשר בפסח, לצום ביום הכיפורים ולעשות קידוש בליל שבת, במקביל לצפייה בטלוויזיה". חידק המשחק קינן בו עוד מצעירותו אבל ה"מחלה" התפרצה רק אחרי תום שירותו הצבאי, כשפנה ללמוד בבית הספר למשחק 'בית צבי'. המוסד הזה היה כל כך חילוני, עד שהוא מגדיר אותו כ"חרדי מרוב שהוא חילוני". רג'יניאנו מספר כי ב'בית צבי' מלמדים "שהגאווה והמקום שלך על הבימה הם הדברים החשובים ביותר. יש שם כל הזמן תחרויות מונולוגים, מי הכי טוב ומי הכי יפה. אתה כל הזמן נמצא במקום שמלמדים אותך שאתה זה הדבר הכי חשוב, וזה די מלחיץ". הגאווה של השחקן מול השליחות שעליו למלא הן מוטיב חוזר ונשנה בדבריו של רג'יניאנו, עד כדי כך שניכר שעיקר תהליך התשובה שעבר לפני כמה שנים היה בעיקרו תיקון של אותה גאווה.

כשסיים את לימודיו בבית הספר למשחק, הבין רג'יניאנו שהוא למד שם רק את אהבת המקצוע. "למורים לא הייתי מחובר, ולא למדתי מהם הרבה". היום, כמורה למשחק, הוא מלמד בצורה שונה מזו שלמד: "אני מלמד מהחוויה ומהניסיון שלי". הוא רואה בעובדה שלא התקבל מיד לתיאטרון רפרטוארי, דוגמת 'הבימה' ו'הקאמרי', את מה שהפך אותו לשחקן: "לא היתה לי עבודה קבועה, וזה מה שעשה אותי ללוחם בדרך שלי, וכך הפכתי לשחקן יוצר".

רג'יניאנו שיחק בכל סוגי המדיה, בסרטים בארץ ובחו"ל ובטלוויזיה. אולם אהבתו הגדולה היא התיאטרון, שבמסגרתו שיחק במחזות שהועלו ב'הבימה', ב'גשר' וב'צוותא' וגם בחו"ל. רג'יניאנו מדבר הרבה על הרצון שלו להשפיע, דבר שהוא בנפשו של האמן, והתיאטרון הוא מבחינתו המקום האמיתי: "בתיאטרון השחקן נמצא לך מול העיניים, אתה יכול לגעת בו. אתה יכול לקום באמצע ולומר: 'לא מעניין אותי מה שאתה עושה'. גם רב נמצא על במה וגם אחרים, אבל בתיאטרון יש את הרגש, שהוא זה שמשפיע מאוד". אולם דווקא ההשפעה הגדולה שיש לתיאטרון היא זו שמעצימה גם את תחושת ה"אני" של השחקן. "אפילו לומר שפעם נהניתי ממחיאות הכפיים והיום אני כבר לא נהנה זו גאווה", הוא אומר. בבית הספר שלו הוא הנהיג שהשחקנים לא יוצאים בגמר ההצגה וקדים קידה כדי לקבל מחיאות כפיים. "בוא תגיד לשחקן שיוותר על הקידה, הוא יגיד לך: 'מה, לוותר על מחיאות הכפיים?!'. להשתחוות אני משתחווה רק לקב"ה. לא שהקהל לא מוחא כפיים ולא שהיום אתה לא ניזון מהפידבקים שאתה מקבל מהקהל, אבל לא מחיאות הכפיים הן שאמורות להניע אותך, אלא השליחות שאתה ממלא. זו הנאה גדולה מאוד להיות במקום שבו אתה משפיע ולא אתה העיקר".

רג'יניאנו חדור תחושת שליחות בעבודתו. "אני בטוח", הוא אומר "שבאיזשהו מקום בעולם יושבת כרגע מחתרת איסלמית ומתכננת להפציץ את ישראל. גם אנחנו מחתרת, יחידה צבאית שפועלת בדרך לא אלימה. גם אנחנו רוצים לשנות. הלחימה שלנו היא לשנות אנשים על ידי שימוש ברגשות, על ידי יצירה ואמנות. האדם מזדהה עם השחקן וכתוצאה מזה הוא משתנה". המטרה שלו היא לגרום לקהל לקום ממקום מושבו אחרי ההצגה ולהיות אדם אחר. בני אדם, לדעתו, מונעים הרבה מהרגש שלהם. "אני חזרתי בתשובה בגלל הרגש, ריגש אותי מאוד להיות יהודי", הוא אומר. כדוגמא להשפעה רצויה בעיניו, הוא מספר על אדם שניגש אליו בכותל וסיפר לו שאימו קראה את הכתבה שנערכה עימו בכתב העת 'הידברות', וכתוצאה מזה היא חזרה בתשובה. "אמא שלי שמרה את כל הכתבות שעשו עליי עיתונים חילוניים בתקופה הקודמת שלי, ועשו עליי הרבה, וזה לא השפיע שום דבר", הוא אומר.

השחקנים הגויים מקנאים

החזרה בתשובה של רג'יניאנו לא היתה מהפך פתאומי, אלא תהליך איטי של כמה שנים. בעצם, הוא אומר, מי שהחזיר אותו בתשובה היה הקב"ה. "תמיד, גם כשהייתי במקומות הכי גרועים, אמרתי לעצמי: טוב טוב, תפסיק, הרי בסוף אתה תחזור בתשובה". את האיתותים לטובה מלמעלה הוא זוקף כבר לזכות אביו, שהחליט ללמד אותו לקרוא בגיל חמש דווקא על ידי "בראשית ברא אלוקים" ולא על ידי אמצעים מודרניים ללימוד קריאה. לדבריו, כל אחד מקבל איתותים מלמעלה, "אבל אני בים, אני במסיבה, ומתעלמים מזה". הוא מוצא בעברו החילוני יתרון מסוים, משמעותי במיוחד לימי התשובה הממשמשים ובאים: "כשאני נופל על פניי בסדר העבודה ביום הכיפורים עולים לי מראות אחרים מאלו שעולים לדתי מלידה. לי קל יותר לחפש מה לתקן מאשר דתי שעבורו החיים הם רוטינה קבועה", הוא אומר.

גם כשכבר היה בתוך תהליך התשובה הוא ניאות לשחק בסרט הוליוודי שצולם בדרום אפריקה. הוא מספר כיצד הגויים שם לא הבינו מדוע הוא מקבל תמיד ארוחות ארוזות וחתומות בהכשר רבה של קייפטאון. הם לא קלטו מדוע הוא מבקש שיעירו אותו בטלפון בשבע בבוקר בשבת תוך שהוא מודיע להם שלא יענה לטלפון, ולא הצליחו לתפוש מה הסיבה לכך שהם התבקשו על ידו לבוא ולפתוח לו את הדלתות החשמליות האוטומטיות, גם כן בשבת. יחד עם זאת, הוא מספר שראה אצלם קנאה. "גם הגויים היו רוצים להיות יהודים", הוא אומר. בסרט, The Deal שמו, משחק רג'יניאנו בימאי ישראלי כושל. העובדה שמדובר בדמות ישראלית אפשרה לו להכניס מדי פעם מילים בעברית, כמו 'שמע ישראל', תוך שהוא מרגיע את הצוות שהמילים הן לצורך העלילה. גם תליון של מגן דוד התירו לו לענוד במהלך הצילומים. הסרט יצא לאקרנים לפני כשנתיים, ותקופה קצרה אף הוקרן בארץ.

אני שואל את רג'יניאנו על היותו אמן חוזר בתשובה שאחוז בלהט של השפעה, לא רק על החברה החילונית ממנה בא אלא גם על החברה אליה הגיע. הדבר לא מצוי על פי רוב בדמות הסטריאוטיפית של חוזר בתשובה, שחש התבטלות בפני העולם החדש שגילה. כתשובה הוא מפנה אותי אל מאמר חז"ל בסוף מסכת סוטה "בעקבות משיחא חוצפה יסגי". "הדברים עליהם אני מדבר הם חוצפה!" הוא אומר תוך שהוא מפנה את המאמר לכיוון חיובי מפתיע. "אי אפשר לומר שמכיוון שאני נהיה דתי אני הופך להיות נחבא אל הכלים, ומסתגר לי בכולל. צריך לזכור שאנחנו היהודים פחות מפרומיל מאוכלוסיית העולם. אנשים לא מכירים יהודים, ואם כבר הרי שהם מכירים רפורמים. איך נשבור את הסטיגמה שיהודים זה לא רפורמים, שעושים חתונה של יהודי וגויה עם רב רפורמי וכומר? הם רואים את ראש הממשלה שלנו שנראה כמו אמריקאי, מדבר כמוהו ואוכל כמוהו, ואנשים בעולם חושבים שלהיות יהודי פירושו רק לגור בארץ ישראל. המלחמה שלנו פה זה כמו המלחמה של האמריקנים בוויטנאם או המלחמה של בריטניה באיי פוקלנד. אם לא יהיו סרטים יהודיים, ואין הכוונה דווקא לסרט שיהודים עושים אלא לסרט יהודי אמיתי, איך יידעו מה זה באמת להיות יהודי?".

תחושת השליחות שלו נובעת גם מתחושת דחיפות. "אנחנו נמצאים בתחילתה של שואה", הוא מזהיר "ואנחנו חייבים להתעורר". מבחינתו כולנו, אשכנזים וספרדים כאחד, ניצולי שואה. רג'יניאנו, למרות מוצאו הטריפוליטאי, הוא אכן בן לניצול שואה אמיתי שהיה בברגן בלזן. סבא שלו נשלח מלוב לאירופה, שם הוכרח לעסוק בכריית קברים לילדים יהודים חיים. בסוף המלחמה התחנן הסב לפני החיילים הנאצים שיחוסו על הילדים, אולם הם סירבו. הוא סימן את מקום הקבורה, וכשבאו בעלות הברית ושחררו אותו ואת חבריו, הוא הפנה אותם למקום הקברים תוך שהוא מסביר שאתמול קברו כאן ילדים יהודים חיים ואולי ישנם עוד ילדים חיים. לאחר בדיקה התברר כי 80 אחוז מהילדים נותרו בחיים. לימים, כשהילך הסב ברחובות נתניה, פנתה אליו אישה אחת ובהתרגשות סיפרה לו כי היא אחת מאותם ילדים שניצלו בזכותו.

על השואה הכין רג'יניאנו הצגת יחיד, המספרת על מסירות נפשו של אדם חילוני שהובילה לכך שבנו יהפוך כעבור שנים למחזיר בתשובה גדול. ההצגה הזו, כמו גם הצגות אחרות של רג'יניאנו, מתאפיינת בהפגנת רגש רב, עד רמת ה'אקסטרים'. רג'יניאנו רואה בהצגת מצבים קיצוניים על הבימה הכרח שאמור לגרום לקהל להתרגש וממילא להשתנות בעקבות ההצגה.

לבכות את התנ"ך על הבמה

רג'יניאנו מדבר על הבעיה העקרונית העומדת בפני אמן, והיא האמת: "אמנות זה דבר לא טבעי ולא אמיתי. אתה יודע שלא באת לראות דבר אמיתי, והשחקן לא באמת בוכה. אם האמנות היתה אמת הפָסל היה עומד במקום הפֶסל שיצר, והגיטריסט היה מנגן ושר בביתו של השומע ולא רק דרך הדיסק. וזה מה שכואב, כי זה שקר". לדבריו, כשהאמן לוקח תכנים יהודיים תורניים, הבנויים על פי הכללים היהודיים האמיתיים, ומלביש אותם על האמנות הלא אמיתית, היא מתקדשת ומקבלת עוצמות אדירות. "מספיק התעסקתי בטקסטים של שיקספיר", הוא אומר.

רג'יניאנו אינו חושב שמגבלות הלכתיות אמורות להפריע ליכולת היצירה. בבית הספר למשחק שבניהולו, לא תופיע אישה על במה בפני גברים. הוא אומר שהפיתרון שנקט שולי רנד ב'אושפיזין', כשלקח את אשתו האמיתית כדי לשחק את אשתו בסרט, אינו מתאים לתיאטרון, שהוא, כאמור, הרבה יותר חי וקרוב. וזה לא שהוא מתנגד למשחק אצל נשים. "יש שחקניות נפלאות", הוא אומר "שיעשו הצגות לנשים". ואכן, במקביל לבית הספר למשחק של הבנים, קיים ביד בנימין גם בית ספר לבנות, עם מורות שגם הן נטועות עמוק בתחום התיאטרון. רג'יניאנו גם לא מתלהב מכך שגברים יציגו בפני נשים, והיתה לו אפילו מחשבה שכשהוא מלמד נשים, לעשות זאת מאחורי פרגוד. לדעתו חלק מההשפעה שצריכה להיות לתיאטרון היא עצם העובדה שהציבור ילמד שגברים לא צריכים לראות נשים על הבמה. "חוץ מזה, אפשר לדבר על אישה, גם אם היא לא ממש נמצאת על הבימה", הוא אומר.

רג'יניאנו סבור שההגבלות אינן משהו שאמור להפריע, אלא דבר שאמור לתת ייחוד והגדרה. הוא חוזר כמה פעמים במהלך הראיון על העובדה ש"אנשים מחפשים הגדרה. העובדה שלא כל דבר אני אוכל, לא בכל דבר אני נוגע, ולא כל דבר אני עושה, יוצרת הגדרה. בלי זה אין לי ייחוד ואני כמו כל אחד אחר. הגדרה היא מלשון גדר".

רג'יניאנו יוצא נגד המנהג הרווח בעולם הקולנוע, לפיו סרטים בהם ישנן בעיות אלימות וצניעות קשות גם מנקודת המבט החילונית, מסומנים בסימון המגביל את גיל הצופים. "אני לא מבין – סרטים כאלה הורסים רק ילד פחות מגיל 18, אבל אדם בן שלושים הם לא הורסים?!". מבחינתו העובדה שבנו הצעיר של יוצר לא יכול לראות את הסרטים שאביו עשה, מעידה על כך שהסרט פסול. "גדלתי על סרטים בהם אדם באופן קבוע חוזר הביתה ושותה כוסית ויסקי, ועל סרטים בהם יש בגידות, סמים ואלימות. לא שלא צריך לפעמים לדבר על בעיות של סמים, אבל לא בצורה בה זה נעשה בעולם החילוני. העיתונות מלאה בדיווחים על אלימות. אני צריך שהבת שלי תשאל אותי על הילדים שאבא שלהם רצח אותם?!".

הרצון החזק של רג'יניאנו להשפיע ולקדש שם שמים בעבודתו, הוביל אותו לחבור לפני מספר שנים לבית הספר לקולנוע שהוקם על ידי הרב שמואל טל ליד ישיבת 'תורת החיים' ביד בנימין. לאחר שכבר לימד בבית הספר לקולנוע, הוא פנה לרב טל והסביר לו שבית ספר לקולנוע לא מספיק, וצריך להקים גם בית ספר למשחק. כך נחנכו בתחילת השנה שני בתי הספר למשחק, לבנים ולבנות.

שנים עשר תלמידים לומדים בכיתתו של רג'יניאנו, והם מגיעים ממקומות שונים ברחבי הארץ. הוא אומר שעבורו הם כמו ילדים שלו. מלבדו מלמדים בבית הספר מורים נוספים, כמו: הרב פרוספר מלכה, דני שטג ואחרים. "אני לא מוותר לתלמידים. לפעמים קשה להם, כמו לילדים". הוא מספר כיצד הם לומדים לומר קטעי תנ"ך ברגש ובבכי. שמואל ארצמן, תלמיד של רג'יניאנו, מספר כי אלו שהגיעו ללמוד בבית הספר היו בדרך כלל בעלי נטייה לנושא עוד קודם, "העניין הוא ששרון עזר להם להגיע למקום אליו הם פחדו להגיע. לדוגמא, תלמיד שאמר 'אני לא בוכה על הבמה', שרון אמר לו: 'אין דבר כזה' ועודד אותו שלא לעצור ושלא לפחד".

הולילנד במקום הוליווד

בעוד כשבועיים אמורה לעלות הצגת הבכורה של בוגרי שנה א' של בית הספר. ההצגה נקראת 'תחנון', והיא מתארת קבוצת מתפללים שהתכנסה כדי להתפלל. כשהתפילה מגיעה לתחנון, כל אחד מהמתפללים נוטש לזמן מה את הנוסח הקבוע וחושב (בקול כמובן) על אירועים מחייו שהפריעו לו. ארצמן, לדוגמא, משחק דמות של בעל האטום לרגשותיה של אשתו, ותוך שהוא מספר לה בדיחות וסיפורים לא לעניין, למשל על הבחורה עימה נפגש לפני שהכיר אותה, הוא קולט שאשתו בכלל לא נמצאת איתו. מתפלל אחר נזכר בדרשת בר המצווה שלו, בה הוא אומר דברים שבכלל לא רצה לומר. מתפלל נוסף הוא בעצם חילוני שצורף כמעט בעל כרחו כדי להשלים מניין, ותוך כדי התפילה הוא מגלה את אהבת ה' הטמונה בו. בין השאר, רצו רג'יניאנו ושחקניו ללמד בהצגה על כוחם של התפילה והדיבור אל ה'. השחקנים רצים על הבימה, מה שבא ללמד על המירוץ המוכר בתפילה.

ההצגה בנויה כך שכל השחקנים, תשעה במניין, נמצאים על הבימה בזמן שכל אחד מהם נושא את המונולוג הפרטי שלו, והם משמשים כקהל לסיפורו. תשעת המתפללים לבדם אינם יכולים כמובן להשלים מניין ולכן הקהל הוא בעצם העשירי.

החודשים האחרונים של השנה עברו על רג'יניאנו כשהוא סובל מפריצת דיסק בגבו, וכך לשיעורים רבים הוא הגיע כשאשתו מסיעה אותו, ואת השיעור עצמו העביר כשהוא שוכב על מיטה. למרות שהציעו לו לעבור ניתוח, "הקב"ה כבר ריפא אותי בעצמו".

תכנית הלימודים בבית הספר כוללת לימודים במשך יום אחד בשבוע. רג'יניאנו אומר כי ייתכן שהיה עדיף ללמוד יותר מיום אחד, אבל מכיוון שמדובר באנשים שלומדים תורה, הם מסתפקים בזמן הזה. הלימודים כוללים שנה נוספת, שאמורה לעסוק יותר ביצירה.

בנוגע לפרנסה בתחום, רג'יניאנו מקווה כי הבוגרים ייצרו יצירות טובות, וכך גם יצליחו להתפרנס. אחד מחלומותיו הוא להגיע לאודישן עם תלמיד, והמפיק יבכר את התלמיד על פניו. "וזה כבר קרה לי", הוא אומר, ביחס לתלמיד שלימד עוד בעולם החילוני.

תכניות לעתיד? החלום שלו הוא להקים ביד בנימין בית הפקות גדול, שכולל מלבד בתי הספר, גם אולפן הקלטות, תיאטרון ועוד. "במקום הוליווד צריך הולילנד", הוא אומר.