חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

חיים חדשים

בראיון ראשון מאז שחרורו מספר חיים פרלמן על העינויים בחקירה ומזהיר: אסור ליצור שום קשר עם השב"כ
19/08/10, 14:20
חגית רוטנברג

האווירה בביתם של לאה ואליהו פרלמן בתקוע השבוע מרוממת, מזכירה קצת ערב שבת חתן. הטלפון לא מפסיק לצלצל, כשמעברו השני של הקו מברכים ותומכים מכל רחבי הארץ. הכיבוד מוגש שוב ושוב לשולחן, האורחים נכנסים ויוצאים. חתן השמחה עצמו, הבן חיים, מתרוצץ הלוך ושוב בין בני המשפחה, רעייתו ושלושת ילדיו, לבין המבקרים הרבים שמגיעים לחזק את ידיו ולברך אותו לרגל השחרור. "מאז יום חמישי, כשהגעתי לפה, באו לכאן אנשים מכל הארץ ומכל גווני הקשת לתמוך, לספר לי שהתפללו עליי. אנשים שאני לא מכיר בכלל", הוא מספר. "השב"כ כל כך רצה לתת לי את התחושה שאני הזוי, שנוא, שאני שב"כניק. עכשיו אני יוצא החוצה ומקבל כזה חיבוק גדול מכולם. אנשים גם יודעים שאנחנו במצב כלכלי קשה, הם תורמים ועוזרים".

הבחור הקטן והנמרץ לא איבד את חוש ההומור במהלך החודש שעשה בין כותלי מתקן השב"כ. "אני בן 31", הוא עונה לשאלתי, ונזכר כי "בדיוק 31 יום הייתי כלוא אצל השב"כ. מזל שאני לא בן 50..." הוא מחייך. בשבוע שחלף מאז שוחרר למעצר בית בבית הוריו, הוא לא הצליח למצוא עדיין רגע שקט לעצמו. "אין לי זמן לעצמי", הוא מתלונן בבדיחות הדעת "כל היום ראיונות, טלפונים. זה יותר קשה מהחקירות...". אבל מיד הוא עוצר את עצמו, קוטע את ההלצות ומסביר בארשת פנים רצינית: "גם עם השב"כ התבדחתי כל הזמן, צחקתי איתם", הוא רומז לתקופה בה הופעל על ידם, "זאת היתה הטעות שלי".



"החוקר 'מופז' רצה שאעמוד בזמן החקירה, אבל הידיים שלי היו קשורות מאחורי הגב. הוא הרים לי את הידיים עם האזיקים בכוח, וכמעט הוציא לי את הידיים מהמקום. נפלתי, והוא שוב הרים אותי באמצעות האזיקים. זה חזר כמה פעמים, כשהחוקרים האחרים עוזרים לו"
חוסר מוצא כלכלי

הוא מתיישב ופותח בסיפורו. גופו מתחיל אוטומטית להתנועע בתנועות של תפילה כשהוא יושב מול מראיין, בדיוק כפי שנהג במשך 31 ימי חקירות אינטנסיביים. אבל הפעם, בשונה מהיחס שהעניק לחוקריו, הוא שוטח בפירוט את קורותיו.

פרלמן עלה עם משפחתו מרוסיה כילד בן עשר, כפי שמעיד המבטא הקל שמלווה את דיבורו. הוא למד בתלמוד תורה בירושלים, ואת בר המצווה כבר חגג בבית החדש בתקוע. בהמשך למד בישיבת חב"ד ולאחר מכן בישיבת 'הרעיון היהודי'. הוא נרשם לישיבת הסדר במטרה להתגייס לצה"ל, אולם צה"ל סירב לגייסו בשל השקפותיו. במשך תקופה שימש רכז נוער בתנועת 'כהנא חי', ובמהלך המאבק בגירוש נעצר כמשתתף בחסימות הכבישים. את לימודיו האקדמיים החל במגמת האלקטרוניקה במכון לב, אולם לאחר מכן חש שהתחום לא תואם את שאיפותיו. הוא פנה ללימודי רפואה משלימה ולאחר מכן הוראה וחינוך גופני במכללת גבעת וושינגטון. במשרד החינוך נאמר לו שלא תהיה לו בעיה בקבלת רישיון הוראה, והוא סיים את לימודיו והחל לעבוד בבית ספר מיוחד לבעלי בעיות התנהגות קשות. לאחר תקופה קצרה בעבודה, קיבל הודעה כי משרד החינוך לא יאפשר לו לקבל רישיון הוראה בשל עבירות מתקופת ההתנתקות. מצבו של פרלמן החל להידרדר. באין לו אפשרות לעבוד ולהשתכר, חובות מהלוואות מותנות שלקח כדי לממן את לימודיו רבצו עליו ללא יכולת פירעון. גם כלכלת משפחתו בת חמש הנפשות לא יכלה להתקיים כשהוא מחוסר עבודה. מצבו הכלכלי וגם הנפשי הגיע לשיאים של שפל.

בדיוק בנקודה הזו יצרו איתו קשר אנשי השב"כ. יצוין כי לפני עשר שנים עבר פרלמן חוויה דומה, כאשר נוצר קשר בינו לבין השב"כ. הוא קיים איתם מספר פגישות ("זה היה בשבילי בבחינת הרפתקה") אולם כשנדרש להעביר מידע, ניתק את הקשרים מיד. הפעם הפיתוי היה קשה יותר. פרלמן הוזמן לפגישות במלונות יוקרה, כאשר בתום פגישה של מספר שעות הוא מקבל סכומי כסף נכבדים במזומן, שנעו סביב אלף שקלים. תחילה הציגו עצמם המפעילים כידידים שמבקשים לסייע לו במצוקותיו ולהשיג לו את רישיון ההוראה. פרלמן ניאות לשוחח, במיוחד לאור נסיבות חייו האישיות. הוא הפך לתלוי בהם כלכלית. הוא חשב שישתף איתם פעולה עד לרגע בו יבקשו מידע, ואז יתנתק. אולם הם לא הרפו. כשנדרש למסור מידע, החל להמציא פרטים באשר לפרשת 'הדוקר הסדרתי' שרצח ופצע ערבים בירושלים לפני כעשור. בהמשך יצר איתו קשר מפעיל בשם 'דדה', ששיבץ אותו במקום עבודה תמוה (חלוקת דוחו"ת לכלבים משוטטים), וניסה להדיח אותו בין השאר לרצח מנהיג הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית, ראאד סלאח. את השיחות הללו הקליט פרלמן בסתר.

ביום בו הודיע למפעיליו כי הוא מנתק את הקשר עימם, שב פרלמן הביתה והחל באריזת חפציו. היה לו ברור שמעצרו בידי השב"כ הוא רק עניין של זמן. הכוחות הגיעו לביתו בגבעת וושינגטון בשעת לילה. הם ביצעו חיפוש במטרה לאתר מדיה מכל סוג שהוא - כנראה בעיקר את הקלטות השיחות עם מפעיליו, המסיתים אותו לפגוע בערבים. כשאנשים נוספים החלו להגיע למקום, מיהרו החוקרים להכניס את פרלמן לרכב ולהביאו למעצר במתקן השב"כ בפתח תקווה. מאותו רגע, מספר פרלמן, החלה מסכת העינויים וההשפלות המגוונת שהגו למענו החוקרים. עיניו כוסו והוא הובל במסדרונות תוך שמוביליו דואגים שהוא ייתקל בקירות וייפגע. בימים הראשונים הוא אוחסן בחדר קירור, כששום בגד נוסף לא מאפשר לו להתגונן מפני הטמפרטורה הנמוכה. בלילות הוא קיבל שעות בודדות לשינה, ובכל מספר ימים הועבר לתא אחר בו ציפתה לו הפתעה חדשה. פעם היה זה מדובב, ופעם תעלה שחיברה לתא סמוך בו ישב מדובב. "בכל תא היתה מלכודת אחרת". גם צרכיו הדתיים נפגעו: את תשמישי הקדושה שלו העבירו לו רק לאחר כמה ימים, וזמן התפילה שהוקצב לו לא תמיד הספיק. החקירות התבצעו גם בשבתות.

מדי יום הובל לחדר החקירות, בו שהה קרוב ל-18 שעות ברציפות כשידיו אזוקות מאחורי גבו ואין לו יכולת לזוז מהכסא. פרלמן מספר כי הוא דבק בהחלטתו לא ליצור שום קשר עין ובוודאי שלא לדבר עם החוקרים. "מהרגע הראשון עצמתי עיניים והתחלתי להתפלל ולהתנדנד, וכך המשכתי 31 יום. לא עניתי, לא דיברתי, לא לקחתי מהם מים ואוכל. הם עשו הכל כדי שאסתכל עליהם. לא הסתכלתי. בעיקרון עשיתי כל דבר הפוך ממה שהם רצו. אם לקחו אותי לשטוף פנים - לא שטפתי פנים. אמרו לי לשיר - אני לא שר. צעקו עליי - התחלתי לשיר. אם הצטרפו לשיר ששרתי, עברתי לשיר אחר שהם לא מכירים, ניגוני חב"ד".

"אנחנו נשבור אותך בסוף"

החוקרים לא בחלו בשום אמצעי כדי לגרום לפרלמן לדבר, כולל עינויים פיזיים. באחת הפעמים ביקש החוקר המכונה 'מופז' להאשים את פרלמן בביצוע הרצח ב'בר נוער' בתל אביב. "הוא רצה שאעמוד בזמן החקירה, אבל הידיים שלי היו קשורות מאחורי הגב. הוא הרים לי את הידיים עם האזיקים בכוח, וכמעט הוציא לי את הידיים מהמקום. נפלתי, והוא שוב הרים אותי באמצעות האזיקים. זה חזר כמה פעמים, כשהחוקרים האחרים עוזרים לו". אותו 'מופז' תקף את פרלמן גם בהזדמנויות אחרות, תוך שהוא מטיח את אצבעותיו בחזהו. החוקרים גם נגעו בו ובזקנו, חבטו בו מהגב על מנת שלא יזוהו, ובחלק מהזמן עמדו סביבו בחבורה כאשר חוקר צועק באוזנו האחת של פרלמן "רוצח" ובשנייה צועק חוקר אחר "אני נשבר, אני מודה". כל אלו, כשלפרלמן האזוק לכסאו אין כל יכולת להתגונן.

מסכת ההתעללויות בפרלמן כללה כאמור גם פגיעה גופנית, אך בעיקר השפלה מנטלית ונפשית קשה. "כל המטרה שלהם היתה לגרום לי להרגיש אשמה, אפסיות, שאין לי זכות קיום. הם רצו שאחשוב שאני לא אבא טוב, לא בעל טוב ולא בן טוב. אמרו לי שלא אכפת לי מהילדים שלי, שהם יידעו שאני רוצח. אמרו לי: כשישאלו את הילדים שלך בבית הספר מה אבא עושה, הם יגידו - אבא רוצח ויושב בבית הסוהר. זה היה קשה. הם דיברו שעות על הילדים שלי, כמה נזק גרמתי להם, כמה אני אבא רע". גם רעייתו של פרלמן היתה נושא לשיחה בין החוקרים: "הם אמרו לי 'אשתך תתגרש ממך, איך אתה עושה לה דבר כזה, להשאיר אותה לבד עם הילדים. ההורים שלה ישכנעו אותה להתגרש גם אם היא לא תרצה, תוך שנתיים היא תעזוב אותך". בחקירה שנערכה בתשעה באב, אמרו לו החוקרים ברוח היום: "היום יהיה חורבן הבית שלך. אתה מחריב אותו בעצמך". קללות וניבולי פה משפילים היו דבר שבשגרה. החוקרים הודיעו לפרלמן שאשתו עובדת במכון ליווי, ולגלגו על צורת הכיפה שלו שכאילו מעידה על היותו בעל נטיות הפוכות.

תוך כדי החיפוש בביתו, החרימו אנשי השב"כ את יומניו האישיים של פרלמן. במהלך החקירה הם ישבו ובמשך שעות הקריאו קטעים אישיים בהם תיעד רגעי חולשה וקושי, ולגלגו עליו. "הם דיברו אחד עם השני על היומנים, צוחקים על כל פצע, חופרים בכל כאב וחולשה", מתאר פרלמן "הכל כדי להשפיל, לתת תחושת חוסר ערך, לרסק אותי. לגרום לכך שאודה, שהם יעשו בי מה שהם רוצים".

החוקרים גם לא חששו להביע את ביטחונם כי יצליחו להכניס את פרלמן לשנים ארוכות בכלא באשמת רצח ערבים, וכי השפעתם בעניין זה על מערכת המשפט לא נתונה בספק. "האחראי על החקירה, החוקר 'אדם', נכנס פעם ואמר לי: יכול להיות שאתה יותר חכם מאיתנו, יותר חזק מכל אחד מאיתנו, אבל אנחנו עשרה חוקרים ואנחנו נשבור אותך בסוף. אתה תודה ותגיד 'כן, כן' על כל מה שנגיד לך. אנחנו נשבור אותך, ננצח אותך. אתה תשב פה עד שתודה". כאמור, לדידם גם השופטים לא היוו מכשול: "אפילו אם יהיה שופט שיכור שישחרר אותך", טענו החוקרים באוזניו של פרלמן "אנחנו נערער ונערער, נביא לו דו"חות סודיים ונחזיק אותך במעצר כמה שנרצה עד שתודה".

טענת החוקרים כי השופטים יאמינו לכל דבריהם ויקבלו את דרישותיהם להאריך את המעצר, לא היתה תלושה מהמציאות. במשך חודש הובא פרלמן שוב ושוב לדיונים בבית המשפט בבקשת הארכת מעצרו, והשופטים לא הרבו לחקור ולדרוש. בתואנת קיומו של 'דו"ח סודי' ו'התפתחויות בחקירה' כתוצאה ממעצרים מתוזמנים של חשודים נוספים, אישרו השופטים לחוקרי השב"כ עוד ועוד ימי מעצר. תלונותיו של פרלמן באוזני השופטים אודות העינויים שהיו מנת חלקו בימי החקירות, זכו לעומת זאת להתעלמות: "הם הפנו אותי להתלונן במח"ש". פרלמן מוסיף כי לא רק השופטים חרצו את דינו ללא משפט, אלא גם התקשורת: "מהיום הראשון הם גזרו את דיני והחליטו שאני רוצח, שפכו את דמי".

מפחדים לרדת מהעץ

ביקורת קשה שהטיח שופט השלום בפתח תקווה, נחום שטרנליכט, במשטרה ובשב"כ, הביאה בסופו של דבר לשחרורו של פרלמן בשבוע שעבר, לאחר שלא גובשו ראיות המוכיחות את החשדות שמייחס לו השב"כ בדבר פגיעה בערבים. פרלמן יודע כי מבחינת השב"כ הסיפור לא הסתיים, שכן כפי שהצהיר הארגון בהודעתו - פרלמן נשאר החשוד העיקרי בפרשה והשב"כ ימשיך בחקירות. אולם נראה כי פרלמן לא חש מאוים: "הסיפור לא נגמר. הם לא יכולים לקפוץ מהעץ הגבוה, זה כואב, אז הם יורדים לאט לאט", הוא מסביר "כל חקירה שאני מגיע אליה, הם מקבלים עוד מכה, עוד כישלון. הביזיון שלהם רק גדל. הכל היה בשביל ניסיון לתפור תיק, שלא צלח. אין לי מה לחשוש מהם אלא מכך שיטפלו עליי דברים שלא אמרתי, הם מסוגלים לכך. חוץ מזה אין לי מה לחשוש. אני חף מפשע והאמת יצאה לאור".

בצאתו מבית המעצר, המילים הראשונות של פרלמן היו ש"הכל היה לטובה". גם כעת הוא מסביר כי "האמנתי שזה ניסיון שה' מעמיד אותי בו, והסתכלתי כל הזמן על הטוב. כתוצאה מכל מה שקרה התחזקתי באמונה, וגם המשפחות שלנו התגבשו מאוד". אבל הרווח המשמעותי יותר הוא כנראה הלקח שלמד על בשרו, אותו הוא מקפיד כעת להעביר בתפוצה כמה שיותר רחבה: "טעיתי בכך שלא ניתקתי להם את הטלפון ולא סיפרתי לאשתי ולסובבים אותי", הוא מודה בפה מלא "חשבתי לשחק איתם קצת. חשבתי שאני חכם, שאוכל קצת לשחק איתם ואז להתנתק.

"המסר שלי לחברים הוא לא ליצור איתם (השב"כ) קשר. אסור לדבר איתם על שום דבר, לא מדובשך ולא מעוקצך", אומר פרלמן, למוד המתנות הנדיבות של מפעיליו ותוצאותיהן. "אם יוצרים איתך קשר, ישר לנתק את הטלפון ולספר לכל החברים, כי הם מפחדים מחשיפה".

פרשת פרלמן: החזית התקשורתית והמשפטית

שני גורמים מרכזיים הביאו לחשיפת ההתנהלות הקלוקלת של השב"כ בפרשת פרלמן, וכתוצאה מכך גם לשחרורו של פרלמן מהמעצר. ארגון 'חננו', המלווה אסירים יהודים לאומיים, העמיד לרשותו של פרלמן את עורך הדין עדי קידר, לצד עורכי הדין שרון נהרי ואהרון רוז'ה. זה אינו התיק הראשון של קידר מול המחלקה היהודית של השב"כ, ולדבריו, גם הפעם נחצו קווים אדומים בהתנהלות המעצר והחקירה. "העינויים שנעשו לפרלמן אינם לגיטימיים בשום קנה מידה. אפילו למחבלים אני לא יודע אם זה לגיטימי", אומר עו"ד קידר. "זה הסגיר את המצוקה שלהם בתיק הזה, הרצון הבלתי נלאה להפליל אותו בגלל הקלטות. צרחו לו באוזניים, הרימו אותו באזיקים, דפקו לו עם האצבע על החזה. במובן הפלילי הוא הותקף. אלמלא היה אזוק, היה מותר לו להתגונן".

באשר ליחסי שב"כ - מערכת המשפט, אומר עו"ד קידר כי "בית המשפט היה צריך להיות זהיר יותר ולא לקבל כמובן מאליו כל דבר שאומר השב"כ. עובדה שכאשר היה שופט אמיץ שאמר את הדברים, הם אפילו לא ערערו מרוב פחד. מה שאמר השופט ביום האחרון היה נכון בדיוק באותה מידה גם ביום הראשון, אבל כל מה שהתרחש בינתיים היה פיקציות של השב"כ, שטען ל'התפתחויות בחקירה'".

מבחינתו של עו"ד קידר, הפרשה הזו מאחורינו, והוא מסכם אותה כ"פרשה עגומה, שנוספה לארון ההפסדים של השב"כ. חבל שאנחנו רואים את ההתנהגות הלא מקצועית שלהם שנובעת ממניעים אישיים. אמון הציבור בהם ירד, וייתכן שאין מקום כלל למחלקה יהודית בשב"כ". בתגובה לטענות על עינויים במהלך חקירתו של פרלמן, נמסר מהשב"כ: "חיים פרלמן חשוד בסדרת מעשי רצח ופיגועים חמורים נוספים. חקירתו של פרלמן נערכה על פי דין, בכפוף לכל הכללים והנהלים ובפיקוח בתי המשפט, לרבות בית המשפט העליון. המדובר בטענות חסרות יסוד, המופצות על ידי גורמים קיצוניים, ששמו להם למטרה לנהל מסע דה לגיטימציה כנגד שירות הביטחון הכללי".


גורם משמעותי נוסף היה ההתנהלות האסטרטגית מול התקשורת, אותה הוביל חברו של פרלמן, איתמר בן גביר. כשפרלמן פנה אליו לראשונה, הבין בן גביר כי חברו טעה טעות קשה בניהול הקשרים עם השב"כ, אך לפני הכול יש לפעול בטרם 'יועלם' למשך שבועות ארוכים בידי הארגון החשאי. בן גביר מיהר להזעיק את כתבי רשתות התקשורת הגדולות, שראיינו את פרלמן ממש ערב מעצרו. כמו כן שוכפלו ההקלטות בהן נשמעים מפעיליו של פרלמן מנסים להדיחו לרצח ערבים, והופצו לכל הכתבים והעורכים על מנת לחשוף את שיטותיו הפסולות של השב"כ. בן גביר מסביר כי מול השב"כ, שהנשק שבידו הוא החשאיות והסודיות, האסטרטגיה שהוא הוביל היתה לחשוף ולפרסם כמה שיותר פרטים בפרשה, ובכך להחליש את כוחו של הארגון מול בתי המשפט.