גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

תפילה זכה

חמש שנים אחרי, העיתונאי רינו צרור לא יכול לשכוח את המראות והקולות מהגירוש ומוציא סרט על תפילת הבנות בנווה דקלים
19/08/10, 14:20
חגית רוטנברג

תפילת הבנות
גם אחרי שעתיים של שיחת עומק, קשה לתייג את העיתונאי רינו צרור (שהספיק בין השאר לעבוד ב'חדשות', 'מעריב', ערוץ 2, ערוץ 10 וגלי צה"ל) לפי ההגדרות המקובלות בשיח הישראלי. דתי? לא, אין לו אפילו כיפה שקופה. חילוני? בכל זאת, התפילות שגורות על פיו. ימני? הוא תמך ועדיין תומך בנסיגה מרצועת עזה. שמאלני? אם כך, קשה להסביר מדוע הוא ציפה לראות סרבנים בקרב כוחות הגירוש. נראה שלצרור נוח בעמדה הלא מחייבת ולא מחויבת לאף אחד שיצר לעצמו. אבל יש דבר אחר שבאופן מובהק לא נוח לו. מאז ראה את רדיפת הדתיים ברחובות תל אביב בעקבות רצח רבין, הוא חרד חרדה קיומית מפני מלחמת אחים שתביא לחורבן שלישי. את ההיסטוריה של החורבנות הקודמים החל ללמוד באותה תקופה, בניסיון להבין ולהסיק את המסקנות האקטואליות.

דווקא כמי שזו המוטיבציה שלו, אולי לא במקרה התגלגל דווקא הוא להיות העיתונאי שהביא לעולם את אותו תיעוד מפורסם ומטלטל של תפילת הבנות בבית הכנסת של נווה דקלים, בשעה האחרונה לפני "מותה של הנחלה", כהגדרתו. הצילומים שחשפו את היגון העמוק והתפילה הנואשת של מאות הבנות, הפכו לחלק מהזיכרון הקולקטיבי של אותם ימים אחרונים בגוש קטיף. בימים אלה יוצא לאור הסרט המלא הנקרא 'תפילת נערות', וצרור מרגיש כי חמש שנים אחרי - הוא מילא את השליחות שקיבל על עצמו אז.

אנחנו מדינה מפקירה

כמעט שנה עשה רינו צרור בין הדיונות של גוש קטיף. במסגרת עבודתו העיתונאית בתקופת טרום הגירוש, ערך צרור סדרת תכניות שחדרו לעומק המחנה הכתום המכין עצמו למאבק. תחילה היו אלו אנשי חברון, לאחר מכן 'נערי הגבעות' ומנהיגיהם, ולבסוף - גוש קטיף עצמו. הוא נדד בין היישובים השונים בחבל, מוקסם ומאוהב בנוף הבראשיתי. "לכל אחד יש את חלום ארץ ישראל שלו. אצלי התמונה שהיא הכי ארץ ישראל הקדומה והקדושה - זה דקל, דיונה ופס מים", הוא מתאר במבט מתגעגע. "מבחינתי אלוקים הגיע מסיני, נקודה. ולכן אלה הנופים שעושים לי את זה, וזה המקום שמאוד אהבתי להיות בו". צרור התאהב לא רק בנוף אלא גם באנשים. הוא הופך לתושב-למחצה במורג, יישוב מבודד וקטן יחסית, על גבול רפיח. "אני מתיידד שם עם ניסים ועמליה, מגיע לרמות של חברות ממש. יש החלפת דעות, ויכוחים, ולאט לאט אתה נכנס פנימה לגוש ברמה עמוקה, מכיר את הנופים והאנשים". החברות לובשת גם רגשי הערכה לאותו ציבור מתיישבים חלוצי: "אתה מכיר בכך שזו העילית של היישובים שסבבו את הגוש", הוא מכוון למתיישבים יוצאי עיירות הפיתוח בדרום. "האנשים האלה הגיעו ממשפחות בעייתיות, ומצאו את הדרך. אלה אנשים שאני מאוד אוהב מבחינת הערכים של מוסר, סולידריות, קהילה ומתינות. היתה להם גם תפישת עולם מציאותית שאין כמותה. במורג אמרו לי שנה קודם - אנחנו סגורים על זה שיורידו אותנו. אצלי זו היתה רק הערכה עדיין. כשראיתי את התפישה המציאותית החדה שלהם, זה הכריע אצלי את ההחלטה להיכנס עמוק פנימה לגוש. זו החלטה מערכתית להביא למסך את הכתומים ולא את תל אביב, למרות שזו פופולאריות אחרת".

בשבוע האחרון לקיומו של גוש קטיף, נדדו צרור וצוות התכנית 'דין וחשבון' של ערוץ 10 בין היישובים המתפרקים ותיעדו את המראות. "זו כבר אווירה אחרת - שידורים ישירים, ניידות, דירות שכורות, המון מצלמות, אנשים. הסתובבנו גם עם כוחות המדינה וגם עם הכתומים. זה היה לראות את זה קורה".

עם כל פריים של משפחה בוכיה נקרעת מביתה שנקלט בעדשת המצלמה של צרור, הלך והעמיק הפצע שנפער בליבו. "הכאב הוא בלתי נסבל, נקודה. הוא קשה", משחזר צרור והבעת פניו מעידה כי התחושה עדיין חיה ובועטת בתוכו. "כאשר אתה רואה אותו שש, שתים עשרה, ארבעים ושמונה שעות, זה הופך לבלתי נסבל. אני לא קהיתי. חיכיתי לרגע שארגיש פחות. מראה האנשים העולים לאוטובוס תמיד מחזיר אותך אל תמונות שלא קשורות לעניין" - הוא רומז לאסוציאציות ידועות. "הידיעה שהם נוסעים למקומות זמניים, שאף אחד לא דאג באמת למגורי קבע, מבחינתי זה איום ונורא. בעיקר כשאתה יודע שהילדים יישנו מחר בבוקר במאהל בצומת יד מרדכי. זה אכזרי. זה באמת נעשה באכזריות נוראית", הוא נחרץ, אולם ממהר להבהיר שאת האכזריות הזו הוא לא רואה כמוכוונת נגד הכתומים דווקא: "לא היתה אכזריות כלפי הכתומים, זו אכזריות של המקום", הוא מכוון כלפי מדינת ישראל. "אנחנו מדינה שמפקירה את האנשים שלה. אלמנט ההפקרה פה מתרחש בעשרים השנים האחרונות דקה אחר דקה, קבוצה אחר קבוצה". צרור סוקר את התהליך דרך הפקרת החייל הפצוע מדחת יוסף בקבר יוסף ועד לפגיעה בקצבאות הזקנה על ידי נתניהו. "הכתומים הופקרו לא בגלל ימין או שמאל. זו מחלה של כל המקום הזה".

רמזת קודם לתמונות שעלו בראשך כשראית את האנשים מועלים לאוטובוסים. אלו היו תמונות של השואה?

"אני לא רוצה לדבר על זה. אבל התמונה שבה מוליכים אותנו היא תמונה איומה. זה קשור לכך שבסופו של דבר הריבונות שלנו לא תחזיק מעמד. כשמוליכים אותנו זה אומר שאיננו חופשיים לעשות מה שאנחנו רוצים. עכשיו זה חיילים שלנו שמוליכים אותנו, אבל מחר אלה יכולים להיות חיילים אחרים. התמונות ידועות".


תפילה ונהמת בולדוזר

הסרט 'תפילת נערות' פותח בתמונות שיני הבולדוזרים הנוגסות בבתי הגוש בקול רעש גדול, ובמקביל בקולות השירה של הבנות בבית הכנסת. "הצלילים לא מרפים ממני", מלווה קריינותו של צרור את התמונות, חמש שנים אחרי. אני מבקשת ממנו לתאר מהו אותו דבר שלא מרפה ממנו במשך חמש שנים תמימות, מה עדיין חי בתוכו ממראות הגירוש שחווה. "התפילה. הצלילים של התפילה. המוסיקה, הטקסט", הוא משיב "וגם נהמת הבולדוזר. שני הצלילים האלה משחקים יחד בזיכרון. הייתי בגוש כבר שנה קודם, הכרתי את היישובים טוב ואת התושבים שם לא רע בכלל. ואני רואה את הבית נהרס בשלושים שניות. זה לא שאתה מסתכל ואומר 'וואלה, איזה שוט', אלא אתה מסתכל ונחנק. אתה רואה את הבית של החבר שלך נהרס, ואת החבר בוכה. אלה דברים ששורטים אותך".

אחד מטובי החברים שרכש לו צרור בגוש הוא עמי שקד, דמות מוכרת ודומיננטית באזור, תושב רפיח ים וקצין הביטחון של המועצה. "עמי שקד בתחושה שלי הוא אשכרה אח. היו סיטואציות בהן ראיתי אותו מרגיע את המתפרעים, הגרון נחנק. וזה אחרי שהוא נפצע ביד בהיתקלות עם מחבלים. היו לנו הרבה שיחות. הייתי אצלו בבית, הכרתי את המשפחה. באחת הפעמים עמי אמר לי: 'אתם עוד תבקשו מאיתנו סליחה'. ואני יודע כבר אז שזה נכון, שנצטרך לבקש סליחה. אנחנו יוצאים מהמקום הזה בלי שום הסכם, ברור לאן זה יגיע". כשעמד לעזוב את גוש קטיף החרב, חש צרור צורך לעבור דרך ביתו של שקד ברפיח ים. "הבית היה ריק. נשארו הכתובות של הילדים על הקירות. אלה היו רגעים איומים. אתה גם כועס, גם בוכה וגם עצוב. הכל נהרס. מחפש סימנים של אור. לקחתי איתי למזכרת את השלטים הכתומים שהשאירו המשפחות על הדלתות לשוטרים ולחיילים שבאים לפנות. הדרך היחידה לעשות חיבור זה לקחת דבר כזה אליך. אתה לוקח סמלים קטנים שיזכירו לך. יש לי בחצר הבית גזע עץ מגוש קטיף. הוא יבש, לא צומח, אבל ישנו".

צרור שב הביתה, משאיר מאחוריו שנת עבודה אינטנסיבית, חברים שאהב, נופים שהתגעגע אליהם, ונושא עימו מראות שצרובים עמוק בזיכרון ושריטות בנפש שמסרבות להגליד. החומרים הבלעדיים שצילם מאירוע ההתבצרות והתפילה של כאלף הנערות בבית הכנסת של נווה דקלים, שודרו במתכונת מצומצמת במסגרת תכניתו 'דין וחשבון', אולם רובם המוחלט נותר במגירה וחיכה לפרסום. צרור הרגיש כי חובתו היא להוציא את הדברים לאור. מנכ"ל ערוץ 10 סירב אז להתיר לצרור לשדר את החומרים במלואם, אולם התעקשותו של צרור בעניין היתה חריפה. "יש בתמונות האלה יותר משניתן להגיד - אמונה, תמימות, אמפתיה, יכולת חיבור גדולה. זו הסיבה שאני יוצא לדרך, אני פוחד פחד מוות מפני קרע בין אחים", מסביר צרור את התעקשותו להפיץ את התיעוד המלא של אותה תפילה. "אני יודע למה נפלו הריבונות הראשונה והשנייה", הוא אומר על הפילוגים הפנימיים שהביאו לשני החורבנות הקודמים, "ואנחנו קרובים לזה כמטחווי קשת. על זה הסרט. הנקודה הזו היא ההצלה. התפילה מגיעה אחרי שאני רואה בעיניים איך החברים היקרים מגוש קטיף עוצרים את עצמם ואת ילדיהם. אני חושב שזה המעשה המופלא ביותר של העשור האחרון. הם אלה שעצרו את הפיזיות של הקרע, החורבן, את האין דרך חזרה. זו הקבוצה היחידה היום שהציגה נאמנות מוחלטת לאחדות העם".

כמי שעקב תקשורתית אחרי ההיערכות לעקירה, זוכר צרור היטב את תסריטי האימה שנבנו, לדבריו משני צדי המתרס, על המאבק האלים הצפוי מצד המתיישבים. כאמור, מי שבלם לדעתו את מסלול ההתנגשות של מלחמת אחים היה דווקא אותו ציבור מושמץ, עליו הוא מדבר בהערכה לא מוסתרת.

לתקשורת לא היה חלק משמעותי ביצירת דמוניזציה לתושבי הגוש בתקופת המאבק?

"נוטים לראות בתקשורת יותר ממה שיש בה. התקשורת גם חשבה ששרון ינצח במשאל, ולא צעקה את הצעקה על ההתנהלות. היתה דווקא חבורה גדולה שיצאה נגד הצד הפוליטי-מעשי של ההתנתקות, אני זוכר את עופר שלח, גידי וייץ, רם לנדס ואחרים, לא אנשי ימין. מה זה לצאת בלי הסכם? אנחנו לא יודעים מה יקרה פה?! וגם לגבי ההתנהלות - מה זה אם מתפקדי הליכוד יחליטו אקבל את ההחלטה, ואחר כך לא לכבד אותה? אין נבלה גדולה יותר מזה פוליטית. אמרנו את זה, אם כי לא היינו חבורה שאמרה זאת בקול אחד". יחד עם זאת, צרור זוכר שיחות שלו עם אנשי תקשורת בכירים באותה תקופה, בה תקף אותם על התעלמותם מהתנהלותו המושחתת של שרון, שעל גבה העביר את ההתנתקות. "אני אומר לאנשים: הוא עושה עבירות ציבוריות, בכל בחינה אחרת היינו עפים עליו. למה אנחנו רוכבים על הנמר הזה, כי הוא עושה את האינטרס שלנו? הם אמרו לי: אם לא נגנוב עכשיו את הרגע הזה, אחר כך הפינוי כבר לא יקרה יותר. אנשים גונבים את הרגע בשביל האינטרס שהם רוצים לקדם. וזה ככה משני הצדדים".

בחזרה לשאלת מטרת הוצאתו של הסרט, צרור מסביר עוד כי סצינת התפילה שתיעד הניחה את המתיישבים ומאבקם במקום אחר, כזה שיוצר יותר אמפתיה וחיבור מאשר קללות 'נאצים' לחיילים: "זה מציג את הכתומות אחרת לחלוטין. הוצאתי את קריאות ה'נאצים' מהפוקוס, שמתי את המצלמה במקום אחר. ואת זה אני רוצה להראות לחברים שלי. מבחינתי הסרט הזה הוא ההגדרה המזוקקת של תמצית עבודתי כעיתונאי - להציג מה שראיתי בצורה מלאה".

לאחר מאבק משפטי ממושך שהסתיים לפני חודשים מספר, קיבל צרור את הזכויות על החומרים, ומיד החל לעבוד על עריכת הסרט. תוך כדי, החליט לנתק את קשרי העבודה עם ערוץ 10 ועבר לערוץ 2. הסרט 'תפילת נערות' ישודר בערוץ 2 ביום חמישי הבא. בינתיים צפו בסרט כמה מחבריו למקצוע של צרור, וגם אחרים שבאו דווקא מהמגזר הכתום. התגובות, כצפוי, מעורבות. אלו שחוו את מאורעות הגירוש יוצאים בוכים, כועסים ונסערים, מתאר צרור. "אלו שלא היו שם - אני חושב שהם מתחברים מאוד לעניין. המוסיקה מחברת, לצליל יש כוח. אתה מתרשם קודם כל מהשירה הזו, שאני לא יודע איך להגדיר אותה בדיוק. אתה מייצר נקודות חיבור. בסרט רואים למשל איך הקצינה, רב סרן נטע, פשוט לא מבינה את השפה של הבנות. הן שרות מולה בהתרסה והיא מפריחה להן נשיקה באוויר בסגנון 'ערב טוב, ניצנים'. פשוט לא הבינה את הסיטואציה. גם הן לא מבינות אותה, ולא נותנות לה להוציא שני משפטים מהפה. זה שתי שפות שונות, וזה מה שהכי מפחיד. לכן אני בסרט הזה רק מתורגמן, מעביר לאנשים את השפה. העריכה היא מינימלית".

כיצד הגיבו לסרט הצופים מהצד הלא כתום של המפה?

"אנשים הגיבו בבכי גדול. זו התגובה הכי בולטת. יותר מכל החיוויים והביקורות, זה בכי. הבכי בא מימין ומשמאל, דתיים וחילונים. אז אם המכנה המשותף הוא בכי, בואו נתחיל בזה". צרור מבקש להעמיק באפקט החיבור שיוצר הסרט: "המכנה המשותף הוא הכיסופים. כשחילוני רואה השתוקקות כזו אל הנשגב - גם הוא משתוקק. כולנו רוצים להרגיש אחרת, להיות במקום אחר. יש לנו כיסופים של להחזיר עטרה ליושנה". צרור מאשר כי אמנם ישנם כאלה שמגיבים בנוסח "עזוב אותי מההיסטריה של הבנות", אבל אלה שמעניינים את צרור באמת הם מי שאומרים "נתת לי מפתח, פתחת לי חלון אחר".

מוקד הסרט, כפי שמובן גם משמו, הוא התפילה. צרור מתעד דקות ארוכות של שירת פסוקי תהילים בדבקות שכמו נלקחה מעולמות עליונים, וגם קטעי תפילה דוגמת 'אבינו מלכנו'. הקריינות של צרור המלווה את התמונות כוללת תרגום לשפת הדיבור של תוכן הפנייה המקראית לקב"ה: "המלך יעננו ביום קראנו", "שומרים הפקד לעירך", "ה' שמעה תפילתי" ועוד. ניכר כי הפסוקים ותוכנם אינם זרים לו.

מנין החיבור שלך לטקסטים של תפילה, פנייה לבורא עולם?

צרור גלוי-התלתלים כמעט נעלב מהשאלה, ומסרב בתחילה לענות. "התפילה היא חלק ממני", הוא ניאות להסביר את המובן מאליו מבחינתו, "גם התפילה המקובלת, המתנהלת במהלך השבוע והחודש, וגם בסיטואציות יותר מיוחדות. אני בפנים, אני יודע להתפלל, מכיר את החומרים יחסית, חלק גדול מהם גם בעל פה. הדברים לא זרים לי, לא מאתמול ולא מהיום. אני אמנם לא מאלה שאומרים 'אני חובש כיפה שקופה' כמו שנהוג היום, אבל זו גם האהבה שלי, הידיעה, זה חלק ממני. אני למשל נכנסתי השנה כבר לסליחות", הוא מציין בחיוך דוגמה אקטואלית במיוחד. את צרור, אמנם, לא תראו מתפלל שלוש פעמים ביום במניין, אך כאמור - החיבור לתפילה ולבורא עולם חי אצלו בדרכו שלו.


הייתי משתולל יותר

תיעוד ההתרחשויות באותה שעה אחרונה בבית הכנסת, חושף את המתח המורגש היטב באוויר בין נחישותו של קהל הצעירות הגדול לבין ההנהגה המתונה והפייסנית משהו של רבנים ומחנכים שביקשו להוביל את מהלך העניינים בבית הכנסת. בעוד המבוגרים מבקשים לאפשר לקצינה להעביר את מסריה, הבנות ממשיכות בעקשנות לשיר בכל פעם שהקצינה מנסה לדבר, ולמעשה לא מאפשרות לה לנהל מולן שום משא ומתן. כשהרבנים מבקשים להכריע את המערכה בטקס אמירת 'ברוך דיין האמת' וקריעה בבגד, זועקות מנגד הבנות הבוכיות - "לא!". צרור עצמו הבחין גם הוא באותו מתח פנימי, והוא אף חש הזדהות מלאה עם דרכו של הקהל הצעיר: "יש לי הזדהות מלאה עם ההתנגדות. יש אמת בצעקה של הצעירים מול המבוגרים, שבעצם אומרת להם: בסוף אתם הבאתם אותנו לנקודה הזו, אז מה אתם מבלבלים לנו את המוח? ההנהגה הבוגרת הביאה לכך שבסוף הם הפסידו, והתנגדות הצעירים להפסד היא הכי טבעית ונכונה. אם הייתי צעיר בסיטואציה הזו, הייתי משתולל הרבה יותר", הוא אומר בגילוי לב. עם זאת, כדרכו, צרור רואה גם הצד השני ומביע הערכה ללא סייג להנהגת הבוגרים ולהנהגת המאבק בכלל, שמנעה לדבריו את מלחמת האחים. הוא מזכיר כדוגמה דווקא את אירועי כפר מימון, שם ראה את אפי איתם ואחרים מרגיעים את קהל הרבבות, שהיה על סף פיצוץ לאחר ההליכה חסרת התכלית סביב הגדרות. אגב, גם צרור עצמו חש קרוב לפיצוץ נוכח ההתרחשויות במקום: "המראה של שוטרים וחיילים סוגרים על אזרחים בתוך מדינת ישראל, ואף אחד לא מוציא מילה - זה מוטרף", הוא מזועזע. "על הכתומים קל ציבורית לעשות את זה, אבל מחר יעשו את זה על קבוצות אחרות באוכלוסייה. עכשיו זה רק מתחיל".

בסצינה בה אתה מראה את הבנות מוצאות בבכי מבית הכנסת על ידי החיילות, אתה מתבטא באהבה ואפילו הערצה גדולה לבנות האלה ולמה שהן מייצגות: "נפשי יוצאת אליהן, אל התמימות, האמונה, הכיסופים". אתה יכול להבין גם את השבר הגדול של הנוער הזה, על כל השלכותיו?

"כשאני יצאתי מבית הכנסת, היה לי קשה מאוד איתו", הוא מרים עיניים כלפי מעלה. "כבר שמעתי הרבה תפילות בחיים שלי, בכל מיני אירועים, גם תפילות של ציבור ורפרטוארים מרגשים, אבל דבר כזה עוד לא שמעתי. אם לתפילה כזו אתה לא שומע, אז למה אתה כן שומע? אני קצת מפחד ממנו, אז אני מדחיק את עשיית החשבון הזו, אבל אחרים שפחות חוששים עושים חשבון נוקב. השבר קיים כל הזמן. אבל בעיקר חשבתי עליהן. הן הרבה יותר דתיות ממני, ופה חששתי שיכול להיות שבר יותר גדול. אתה לא מגיע לכזו דבקות ולכזו קרבה לאלוקים כמו בתפילה הזו. לקרבה הזו יש ערך, הרגע שבו אני קרוב ויכול לבקש הוא רגע בעל ערך. אם הוא מסתיים בעוגמת נפש, זה איום ונורא".

ברמה האישית, צרור אינו מסוגל להעמיד את עצמו במקום כל כך קרוב של פנייה ישירה ובקשה ספציפית מהקב"ה. "אני לא בסיטואציה שאני מבקש ממנו משהו, הקשרים שלנו לא עד כדי כך טובים. לכן היה שם טקסט של אחד השירים שהיה נשמע לי ממש חילול הקודש, זילות כזאת מצד הדיבור הישיר: 'אנחנו רוצים כבר לשמוע את קולך'. אני מרגיש שיש עוד כמה מעלות בדרך, אני לא יודע לבקש. פה היתה בקשה ישירה. ואם ממנו ביקשתי בכזה ווליום והוא לא נענה - זה קשה. אבל לא הרגשתי את השבר הזה אצל הבנות. אולי כשמגיעים לכזו קרבה ועוצמות - זה לא שבר. דיברתי עם הבנות אחרי כן, הן סיפרו שברגע עצמו הן חוו את הגאולה מתקרבת לכיסופים, אבל הן לא היו שבורות אמונית. אולי רק ציבורית ופוליטית".

לקראת הכנת הסרט, חמש שנים לאחר הצילומים המקוריים, ביקש צרור להיפגש עם גיבורותיו. המפגש עם רעיה, אחת המצולמות הבולטות בסרט, היווה עבור צרור הפתעה מוחלטת: "ביקשתי שיאתרו את רעיה. הלכתי אליה, והשוק הכי גדול שלי היה שהיא גרה בגבעתיים. לא האמנתי. אתה מגיע לבניין קומות בגבעתיים, נכנס למעלית, לוחץ על קומה שבע ונכנס לדירה של רעיה. העובדה שבלב העיר יש כאלה נקודות, שהאמונות האלה קיימות גם בעיר - זה דבר שלא ראיתי כבר שנים, ואני גדלתי באזור הזה של גבעתיים-רמת גן. זה נורא יפה שיש כזו אמונה בלב גבעתיים", הוא אומר בהתפעלות.


עדיין תומך בנסיגה

בסרטו של צרור, ההמשך הישיר לסצינת גירוש הבנות מבית הכנסת הוא מטר הטילים על שדרות ואשקלון, חטיפת גלעד שליט, מלחמת לבנון השנייה, 'עופרת יצוקה' והתחזקות שלטון הטרור בעזה. צרור אינו חושש לעשות את הקישור, שמשמעותו המפורשת היא הטעות שבמעשה הנסיגה. "הכרוניקה ממשיכה, ויש לה השלכה ישירה למה שקרה בגוש", הוא מסביר את החלטתו. אולם, הוא מדגיש, לא הנסיגה עצמה היתה טעות, אלא רק הדרך בה היא נעשתה. "האימפריה למדה שגם לסגת צריך לדעת איך", הוא אומר בסרט. למרות כל ההזדהות והכאב העמוק והכן שהוא חש, צרור איתן בדעתו ש"היה נכון לעוזב את הגוש. אני קורא לכל האירוע הזה 'הזיה'. ההתיישבות בגוש כפי שהיא, לא במובן העקרוני של התיישבות, היתה מעשה הזוי. זה כאילו שנתפוס רצועה בטורקיה ונתיישב בה, בלי לראות מה יש מאחוריה. אבל את הנסיגה עצמה היה צריך לבצע באופן אחר. ראשית, מה אתה עושה עם האנשים? אני עברתי את הפינויים בסיני. בגין בנה לחבר'ה משם יישובים חקלאיים מקבילים כאן. הם עברו מגינה לגינה, לא לשטח שצריך להקים. גני טל, למשל - אי אפשר לתאר את הגינות שהיו לאנשים שם. העבירו אותם לגור במגרשים. שנית, בהיבט המדיני: מה זה השטויות האלה הסכם חד צדדי? הרי היינו כבר אחרי הנסיגה החד צדדית בלבנון. שם לפחות זה היה גבול בינלאומי, כוחות של האו"ם, לבנון לא היתה כל כך מוטרפת. אולי יש שם סיכוי. אבל בעזה יש משהו שמישהו לא ידע?" וכאן הוא מזכיר את אלוף פיקוד דרום דאז, דן הראל, המצוטט גם בסרט כאומר בדיעבד שידע מראש כי בעזה תקום חמאסטן לאחר העקירה.

בנקודה זו צרור סוטה לרגע מהעניין, ואומר: "כאן אני ממש מתעצבן". התנהגותם של אנשי המקצוע דאז במערכת הביטחון מקוממת אותו במיוחד: "איש המקצוע שאומר: בסדר, אני חושב שזו טעות גדולה מאוד, אבל בגלל שזו ריבונות אעשה כמיטב יכולתי, זה מדהים. זה שהוא חשב שזו שגיאה ובכל זאת עשה את ההתנתקות כמו שעשה - זו מקצועיות בעייתית".

צרור יורד מדרגת האלופים אל החיילים הפשוטים. הצהרה מפתיעה במיוחד שלו גורסת כי סירוב פקודה היה מעשה נצרך ולגיטימי בסיטואציית העקירה, שבמובן מסוים חסר לו מאוד: "לי היה קושי לראות בתוך גוש קטיף, בנווה דקלים, שאף חייל לא מסרב פקודה. היה קשה לראות את זה, כי אני חושב שהיה כאן עניין עקרוני מאוד מהותי, והיה מותר בו לבוא ולהגיד: אני לא מוכן לעשות, ולשלם מה שצריך לשלם. יש משהו שרעיה אומרת בסרט לקראת הסוף, 'שיידעו שזה שלנו. צריך לעשות איזשהו מעשה, למחות באיזה אופן, ובלבד שיידעו שזה שלנו'. מהבחינה הזו היה לי חסר מאוד לראות - וזה לא סותר מה שאמרתי על הקידוש שלי את הריבונות - שאני כחייל או כתום אומר: אני חושב שאתם עושים א' ב' ג' ד' ומכל הסיבות האלה אני לא רוצה לשתף איתכם פעולה. זה בתוך המשחק וזה נורא נכון".

אז אתה מצפה מאלוף שחשב שהעקירה היא טעות, להניח את דרגותיו על השולחן?

"הוא אומר 'זה יהיה חמאסטן' - אז תדאג לזה שזה לא יהיה חמאסטן, ותדאג להגיד לי שזה מה שאתה חושב. אתה אלוף. הוא לא אמר את זה לי אלא לרמטכ"ל. הראל הוא איש המקצוע, הוא האיש שאת ההתראה שלו האנשים האלה צריכים לקבל. הראל ידע שזה מה שיקרה, אין לו אוונטות פוליטיות".

ולכן היה עליו להתפטר?

צרור מסביר כי צעד כזה צריך להיות האחרון, לאחר שכל ההתראות והאזהרות הועברו למקבלי ההחלטות והתכנית בכל זאת יוצאת לפועל: "בסוף הדרך, בסוף הדרך. בטח. בוודאי. אולי אני מצפה יותר מדי, אבל מאלופים אני מצפה לזה. חד משמעית".


נותר רק בית כנסת

את הסרט סוגרת סצינה של מצלמה המשוטטת ברחבי הגוש השומם חמש שנים אחרי. אפילו חורבות כבר לא רואים שם. מלבד מבנה המועצה האזורית חוף עזה שהפך לאוניברסיטה אסלאמית, מכל היישובים, החקלאות, המבנים והחממות נותרו רק מרחבי חול ריקים. "הנשימה נעתקת. אתה רואה את הגילוח הזה, אין סימן לכלום אחרי פינוי ההריסות", מתאר צרור. הוא עצמו לא הצליח להיכנס לאזור, וצלם ערבי שנשלח מטעמו התבקש על ידו לאתר בניין שעומד על תילו. שוב ושוב דיווח הצלם כי אין זכר למבנה יהודי כלשהו בשטח. בפעם האחרונה הודיע כי אכן נמצא שלד בניין אפור, אולם הוא אינו יודע לזהותו. "הוא שולח את התמונה - ואני מת", משחזר צרור את ההכרה שהיכתה בו ברגע. "אנחנו עושים התאמות ואני מגלה שזה בית הכנסת של נווה דקלים". היכל התפילה שאצר בתוכו בימיו האחרונים את אותה דבקות עילאית של אלף בנות המשוועות לנס, הוא היחיד שעדיין עומד על תילו. לדידו של צרור, אין סמלי מכך: "בעניינים האלה אני מאמין גדול. יש סיבה שבגללה דווקא בית הכנסת לא נהרס".