גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

שלטון החוק בע"מ - שולחן עורך

אנשי השמאל משוכנעים שאסור להפר חוק מסיבות אידיאולוגיות, אלא אם מדובר באידיאולוגיה שלהם
19/08/10, 14:20
עמנואל שילה

מוטיב קבוע בתעמולת השמאל נגד ההתיישבות מציג את המתנחלים ותומכיהם כמי שרואים את עצמם מעל לחוק. מקהלה צדקנית גדולה של פוליטיקאים ואנשי רוח ומשפט לא מתעייפים מלהטיף על ערך שלטון החוק, ועל הסכנה הטמונה במי שמרשה לעצמו להפר חוקים מתוך מניעים אידיאולוגיים.

הצביעות שבטיעון בולטת מעצם העובדה שארגוני שמאל כמו 'יש דין' מתעניינים בהפרת חוקי הבנייה אך ורק במקום שהפרה זו עלולה להפריע להגשמת החזון המדיני התבוסתני שלהם. המצלמות שלהם ביבשה ובאוויר מסוגלות לזהות רק בנייה בלתי חוקית של יהודים, ורק מצדו המזרחי של הקו הירוק. כשמדובר בבנייה בהיקפים גדולים עשרת מונים של פלשתינים, של בדואים בנגב, או של סתם ישראלים בעיר ובכפר ממערב לכפר הירוק, העניין של דרור אטקס ומיכאל ספרד בשלטון החוק נמוג ונעלם.

למעשה, מאז ומעולם היו גם לאנשי השמאל ערכים שלמענם הפרת החוק נחשבה לגיטימית. אייבי נתן זכה לתשואות גם על תחנת הרדיו הפיראטית שהפעיל בלי לתת את הדין וגם על החלטתו, שעליה ישב בכלא, לקיים מפגשים עם אנשי אש"ף בעת שהחוק אסר זאת. החוק לאיסור מפגשים עם אש"ף היה לצנינים בעיני אנשי השמאל, והתארגנות להפרה קבוצתית שלו התקיימה בגלוי וזכתה לסיקור אוהד בתקשורת. כי שלטון החוק הוא אולי ערך עליון, אבל 'השלום' חשוב יותר.

השבוע התייצב הסופר עמוס עוז במאחז הבדואי אל-ערקיב בנגב אשר נהרס לאחרונה בידי המשטרה. העובדה שמדובר בבנייה בלתי חוקית לא הרתיעה את איש השמאל והרוח, שהביע את הזדהותו עם הבדואים הפולשים.

גם סיכול החלטת הממשלה בעניין גירוש העובדים הזרים הוא מטרה שלמענה מותר להפר חוק. בשמאל מושמעות קריאות גלויות להתארגן ולהסתיר את ילדי השוהים הבלתי-חוקיים בבתים פרטיים ובכך למנוע את גירושם. יוסי שריד, מגדולי המטיפים בשם שלטון החוק, פרסם קריאה גלויה ברוח זו בעיתון 'הארץ'.

אפילו השופטת בדימוס דליה דורנר, שבתפקידה הקודם בבית המשפט העליון היתה אמונה מן הסתם על עליונות החוק והמשפט, מוצאת תחת כובעה הנוכחי כנשיאת מועצת העיתונות כי יש דברים שעומדים מעל להחלטת בית המשפט. לאחרונה התבטאה דורנר, בהקשר של הדרישה מאמנון אברמוביץ' ורוני דניאל למסור למשטרה את 'מסמך גלנט', כי שמירת החיסיון של המקור העיתונאי היא עניין מקודש. לדעתה, על הכתב להיות מוכן להפר את צו בית המשפט וללכת לכלא, ובלבד שלא יסגיר את המקור.

כלומר, גם לדעת שופטת בית המשפט העליון בדימוס יש ערכים שהם מעל לחוק. אבל מדובר כמובן בערכים שהיא מאמינה בהם, ולא בערכים מוזרים כמו בניין ההתיישבות או התנגדות לעקירת יישובים.

צעד הורס אמון

פרשת מעצרו של חיים פרלמן גרמה פגיעה נוספת באמון הרעוע ממילא לו זוכה המחלקה היהודית בשב"כ בחוגי הימין. לא רק כ"כניקים מושבעים בעבר ובהווה חשים שמדובר כאן בהתנהלות קלוקלת. גם מי שסבור כי דקירת פלשתינים עוברי אורח היא רצח שמניעתו מצדיקה הקצאת משאבי מדינה ושימוש באמצעים מיוחדים, מרגיש שבמקרה הזה, ולא בפעם הראשונה, גילו גורמי החקירה להיטות יתר. בחסות הניסיון לחשוף את 'הדוקר הסדרתי' מלפני 11 שנים הם הרשו לעצמם לרמוס זכויות יסוד, תוך שהם מערבים בעבודתם מניעים של יוקרה, נקמנות ואולי עוד שיקולים זרים.

חיים פרלמן, בתמימות אווילית ומתוך מצב כלכלי קשה, סבר כי יוכל להתל באנשי השב"כ וליהנות מתמיכתם הכספית בלי לספק להם את הסחורה. אולי ראה בכך פיצוי כלכלי מתבקש על שלילת האפשרות שלו לקבל רישיון הוראה ולפרנס את משפחתו בכבוד מהמקצוע אותו למד במשך שלוש שנים. נראה כי אנשי השב"כ לא סולחים לו על כך. גם לא על הקלטות הסתר הלא-מחמיאות שאותן הוציא לתקשורת, ועל הסיוע היעיל שהגישו לו גורמים כמו ארגון 'חננו' ופעילי ציבור בוגרי תנועת כ"ך.

בחוגי הימין מתקשים לקבל את הטענה שחיים פרלמן הוא האיש שיצא לפני 12 שנים, בהיותו צעיר בן 19, למסע דקירות סדרתיות שבמהלכו נדקרו למוות שלושה ערבים ונפצעו עוד שבעה. יותר מזה: התחושה היא שחוקרי השב"כ עצמם לא באמת מאמינים בכך. נראה כי לכל היותר מאמינים בשב"כ שפרלמן יודע משהו, מעדות שמיעה או מסיפורים שעברו בסביבתו, על זהותו של הדוקר הסדרתי. כדי לגרום לפרלמן לספר את מה שאולי ידוע לו, הם לא בוחלים באמצעים. הם מרשים לעצמם להטעות את הציבור ואת בית המשפט לגבי מהות המעשים בהם חשוד פרלמן, וגורמים לתקשורת להכתיר אותו בתואר המרשיע 'המחבל היהודי'. והם מרשים לעצמם שימוש באמצעים דרקוניים ומפוקפקים כמו מניעת מפגש עם עורך-דין, עינויים פיזיים ופסיכולוגיים, מעצרי חברים לצורך מצג שווא של התקדמות בחקירה, ועריכת מסדר זיהוי חסר כל ערך ראייתי.

הבעיה השורשית נעוצה בגידול המפלצתי שחל בשנים האחרונות בהיקף פעילותו של האגף היהודי בשב"כ בקרב הציבור הימני ומתיישבי יו"ש. סמכויות החקירה מרחיקות הלכת שמחזיק השב"כ, מופעלות לצורך חקירות שחלקן היו צריכות להימסר בידי המשטרה, וחלקן להידחות אל המקום האחרון בסדר העדיפויות. השימוש השגרתי בשב"כ לצורך מאבק בעבירות שאינן מן החמורות ביותר ואינן מסכנות את ביטחון המדינה ואזרחיה, יוצר תחושת פוליטיזציה של השירות החשאי. זאת בעוד מהצד הנגדי של המפה הפוליטית לא מתקיימת פעילות דומה של האגף הלא-יהודי מול גופים מסוכנים וחתרניים כמו קבוצות האנרכיסטים או מובילי סרבנות השירות המאורגנת. מתקבל הרושם כי בהשראת גורמים עוינים למתנחלים במשרד המשפטים, משמש היום האגף היהודי בשב"כ ככלי לדיכוי פעילות הימין האקטיביסטי. לא ברור מדוע פעילי 'תג מחיר' מסוכנים לציבור יותר מפורעי בילעין ונעלין, ומדוע מוצדק להפעיל נגד פעילי ימין מסוגו של נריה אופן צווי הרחקה מנהליים שאינם מופעלים נגד בני משפחות הפשע.

בכתבות רבות בתקשורת ניתן ביטוי לאחרונה לתסכולם של אנשי השב"כ על הקושי לפצח את אנשי הימין בחקירות, בגלל התמיכה מבחוץ לה הם זוכים ובגלל ההגבלות המוטלות על דרכי חקירתם. שוב ושוב נרמז כי אילו ניתן היה לטפל בפרלמן ודומיו באותם כלים בהם מטופלים מחבלים, הם היו כבר מזמן מזמרים ומספרים הכל. כדאי להזכיר לאנשי השב"כ שאולי חשודי הימין פחות קלים לדיבוב, אך לעומת זאת מעצרם אינו כרוך באותן סכנות האורבות לפתחם בעת שהם עוסקים במעצר מבוקשים פלשתינים.

כדאי גם לזכור כי חשודים מסוגו של פרלמן, אילו היו מהצד הפלשתיני, היו זוכים כבר מזמן למחילת עוונות במסגרת הסדרי המבוקשים שגיבש ראש השב"כ יובל דיסקין עם הרשות הפלשתינית. חיים פרלמן של היום הוא בעל ואב שמבקש לפרנס את אשתו וילדיו ואינו עוסק בטרור. במה הוא מסוכן יותר מזכרייה זביידי ועשרות חבריו המבוקשים שהניחו את נשקם והשב"כ הניח להם? אולי כדאי שגם איתמר בן-גביר, נועם פדרמן וברוך מרזל יעבירו לדיסקין רשימת פעילים המבקשים להתחייב על פעילות בלתי-אלימה בלבד, ובתמורה יתחייב השב"כ להרפות מהם.