גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

החופש של יונתן - סיפור לילדים

19/08/10, 14:20
אסתי רמתי

היה חם. נורא חם. כל-כך חם שלא התחשק לנו לעשות כלום, חוץ מלשבת בסלון הממוזג, לאכול שלוקים ולקשקש.

"אוף, עוד מעט נגמר החופש... זה עובר בטיל, נכון?" אמרה ריני, ומילאה עוד ספרה בסודוקו שלה.

"נכון", הסכימה ירדנה, "ודווקא ניצלנו אותו לא רע השנה".

"בוא נראה..." ניסה להיזכר יצהר, "היינו בצימר, ובמסלול..."

"והיינו מלא פעמים בבריכה", הוספתי. אני מת על הבריכה.

"ומה עם כל הפעילויות שאמא ארגנה לנו?" הזכירה ירדנה, "אל תגידו שכבר שכחתם את יום הבישול עם העוגיות ששרפנו!"

כולם חייכו והסתכלו על אוהד הקטן, שישב על השטיח וצייר.

"כן, ומי היה החכם ששלח את אוהד לכבות את התנור?" שאלה ריני.

"היה גם את המחנה", נזכרתי.

"ואני הרווחתי שלוש מאות שקל!" התפאר יצהר, שבתחילת החופש עבד בפיצריה.

"טוב, זה לא חוכמה, לא כולנו מספיק מבוגרים כדי לעבוד. אבל אנחנו היינו אצל דודה מירה ביישוב, ואתה לא! " הוציאה לו ירדנה לשון.

"טוב, בואו לא נריב עכשיו. חם לי מדי..." נאנח יצהר. "האמת? אני אשמח לחזור לישיבה ולפגוש את החבר'ה. כבר כמה ימים שאנחנו פשוט מתמרחים ולא עושים שום דבר מעניין. אני חושב שהספיק לי כבר החופש הזה..."

את המשפטים האחרון הספיקה לשמוע הדר, שברגע זה נכנסה הביתה, אדומה ומזיעה.

"שתייה, מהר!" היא חצי ציוותה חצי התחננה, ואני, אח חמוד שכמותי, מזגתי כוס מיץ קר והגשתי לה.

"צדיק!" היא אמרה לי, אחרי שחיסלה את הכוס בשתי לגימות, "הצלת את חיי! אבל תגידו, מה שמעתי כאן? שנמאס לכם מהחופש?"

"לי קצת נמאס", הודה יצהר.

הדר הרצינה. "תשמע, אני יודעת שאתה רק מתכוון שמתחשק לך כבר לחזור למסגרת, אבל איכשהו, אחרי שאני מבלה שעתיים וחצי בחום הזה, מנסה לחלק לאנשים ברחוב סטיקרים של יונתן פולארד, קצת צורם לי לשמוע את צרוף המילים 'נמאס' ו-'חופש'. מה פולארד היה נותן בשביל קצת חופש..."

"מי זה יונתן פולארד?" נשמע קול קטן מאזור השטיח.

"מה, אוהד, אף פעם לא סיפרתי לך עליו?" התפלאה הדר. "פולארד הוא יהודי צדיק שרצה לעזור למדינת ישראל, וגילה לה סודות חשובים שהאמריקנים לא רצו שנדע. ואז הם תפסו אותו ושמו אותו בכלא".

"גם גלעד שליט בכלא", העיר אוהד בידענות.

"נכון, וגם זה נורא ואיום. אבל פולארד נמצא בכלא אצל האמריקנים, שאמורים להיות חברים שלנו, לא אצל הערבים, כמו גלעד שליט. והם לא מסכימים לשחרר אותו, אפילו שהוא כבר יושב שם עשרים וחמש שנה! את יודע כמה זמן זה?! המון!"

"ויי, איזה מסכן!" ריחם אוהד. "הי, אולי אני אשלח לו את הציור שלי?" והוא הראה לנו את יצירת הפאר שלו.

"זה רעיון נהדר!" התפעלה הדר, "הוא כל-כך אוהב מכתבים!"

"אבל זה רק ציור, לא מכתב. אני לא יודע לכתוב", אמר אוהד, והביט בנו בעינים מאשימות: "הגדולים יודעים לכתוב! למה הם לא כותבים לו?"

הבטנו זה בזה. "צודק הילד", הודה יצהר, "ריני, בטח יש לך איזה נייר מכתבים יפה, לא?"

את המכתב המעודד שניסחנו יחד שלחנו לכתובת הבאה:

Jonathan Pollard 09185-016
P.O.Box 1000
Butner, NC

u.S.A 2709-1000

ואתם יודעים מה? זה לא היה כיף כמו ללכת לבריכה, נניח, אבל זאת היתה הרגשה נהדרת. בכלל, אני מציע גם לכם לנסות. אני בטוח שיונתן ישמח.