חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

מאירה פנים

הרבנית זיווה מאיר, אם ל 11- ילדים, החליטה לא להיכנע למריבות סביב שולחן השבת והפכה למנחת הורים מבוקשת
26/08/10, 10:18
רבקי גולדפינגר

תאונת הרכבת הקטלנית, בה קיפדו את חייהם שבעה בני משפחה אחת לפני כחודש, החזירה באחת את הרבנית זיוה מאיר (53), לטרגדיה המשפחתית אשר ניחתה עליה לפני שלושים ושמונה שנים. בנר רביעי של חנוכה שנת תשל"ב, כשהיתה תלמידת כיתה י' באולפנה בכפר פינס, החליטו הוריה, הרב שלמה זלמן קוק, אב"ד ורב העיר רחובות, ורעייתו יהודית, לנסוע לירושלים עם משפחתם. הם תכננו להזמין תפילין לבנם אוריאל שעמד לחגוג בר מצווה ולבקר בכותל. "רציתי מאוד להצטרף לנסיעה הזו, אבל קמתי עם עין נפוחה", היא משחזרת את בוקרו של אותו יום, שיתברר רק כמה שעות מאוחר יותר, כיום הנורא בחייה. "אבא ביקש שאלך להיבדק אצל רופא וכך נאלצתי לוותר על הנסיעה המשותפת ולהישאר בבית יחד עם אחי אוריאל. אח נוסף שלי נסע לסבתא בטבריה. אבא ואמא נפרדו מאיתנו ויצאו לדרך עם שלושת האחים הקטנים".

לרכב הפיז'ו המשפחתי נכנסו הרב שלמה, הרעייה יהודית והילדים: יוכבד, דן ונחמן הקטן. הם טיילו בירושלים. אחר הצהריים הם עוד הספיקו להתפלל בכותל. בדרכם חזרה פגשו את קרוב משפחתם, ברוך אזולאי, שביקש להצטרף אליהם לנסיעה. בבית כבר ציפו להם להדלקת נר רביעי של חנוכה. הערב ירד והדרך היתה חשוכה. הם הגיעו למחסום הרכבת בכביש חולדה אבל אף תמרור אזהרה לא התריע מפני הרכבת השועטת לכיוונם באותם רגעים ממש. הם המשיכו בנסיעתם, מתכוונים לחצות את פסי הרכבת, כשלפתע הופיעה מולם הרכבת, דוהרת במהירות עצומה. ההתנגשות החזיתית היתה בלתי נמנעת. לנוסעי הרכב לא נותר סיכוי. בני המשפחה נהרגו במקום, מלבד יוכבד בת העשר, שניצלה בנס.

האחות שבה לחיים

באותה השעה, בביתם שברחובות אווירת חג. זיוה, הבת הבכורה, היתה עסוקה בהכנת פופקורן לבני הבית. היא היתה נינוחה ולא העלתה בדעתה כי ברגעים אלו עולמה חרב עליה וחייה וחיי משפחתה עומדים להשתנות לבלי הכר.

הזמן חלף, ומשהוריה בוששו לבוא החל חשש כבד מנקר בליבה. בני משפחה וחברים דואגים החלו להתכנס בביתם. הובהר לנוכחים שהתרחשה תאונת דרכים קשה, אך מימדי האסון עדיין לא היו ברורים. "אני זוכרת שבאותו ערב הבנו שקרה משהו נורא ואיום, אבל עדיין לא דמיינו כמה נורא זה עומד להיות. כנראה שלאדם אין יכולת קליטה לאסון בסדר גודל כזה. למחרת בבוקר הגיע אלינו הביתה הדוד נחום ז"ל כדי לבשר את הבשורה הנוראה", היא נזכרת. "הוא שאל את אחי ואותי האם אנחנו מסוגלים להבין את המשמעות של תאונת דרכים בה מעורבת רכבת ולאט לאט חשף בפנינו את גודל הקטסטרופה. ממשפחה מאושרת של זוג הורים ושישה ילדים, נותרנו לבדנו - שלושה אחים ואחות נוספת שהיתה מאושפזת בבית החולים, נאבקת על חייה".

גם לאחר ימי האבל והשבעה המשיכה המשפחה המורחבת לעטוף את היתומים בחום ואהבה. הסבתא רחל קוק ז"ל מטבריה, שהתאלמנה מבעלה רק חצי שנה קודם לכן, התגייסה למשימה ועברה לגור עם נכדיה. דודם, הרב שמחה הכהן קוק, אשר נקרא בעקבות האסון למלא את מקומו של אחיו כדיין וכרבה של העיר רחובות, קבע את ביתו בסמיכות אליהם. הסבא הרב דב כ"ץ, מנהל בתי הדין הרבניים ומחבר הספר 'תנועת המוסר', והסבתא אסתר כ"ץ מירושלים, תמכו ועזרו אף הם, ככל יכולתם. "מהר מאוד הבהירו לי שלמרות שאני בת בכורה הנטל לא עומד ליפול עליי, ושאף אחד לא מצפה ממני להפוך בעקבות האסון מנערה לאמא. הסבירו לי שכדאי שאמשיך בסדר החיים שהיה לפני התאונה. הם עודדו אותי לחזור כמה שיותר מהר לאולפנה, ללימודים ולחברות. אפשר לומר שהמשפחה המורחבת נשאה את האחים שלי ואותי על כפיים", היא מציינת בהערכה.

"שאבנו כוח גם מהטיפול באחותנו הצעירה יוכבד, שניצלה בנס מהתופת", היא מוסיפה. "לא ייאמן, אבל באותו הערב, כשנהג האמבולנס אסף את הגופות ממקום התאונה, הוא התייחס לאחותי יוכבד, שהיתה פצועה בכל חלקי גופה, כאל הרוגה. פתאום הוא שמע קול בכי חלוש, ולאחר בדיקה קצרה גילה שהיא עדיין חיה. זה היה נס גדול", היא מספרת בהתרגשות. יוכבד הובהלה במהירות לבית החולים תל-השומר במצב אנוש, שם נאבקו הרופאים על חייה. היא עברה תהליך שיקום ארוך, מלווה במסירות על ידי משפחתה.

"בחיים לא היה לי כעס או טרוניה כלפי שמיא. לא היה לי אפילו רגע אחד כזה", מעידה על עצמה הרבנית זיוה מאיר. "היה לי ברור שזה היה חייב לקרות, ולא היה לי הרהור או ערעור על כך".

לאחר טרגדיה כזאת, מאוד טבעי שתחושי כעס או חוסר השלמה. לא עלתה בליבך המחשבה 'למה זה קרה דווקא לי'?

"בבית חינכו אותנו לאמונה תמימה. חצי שנה לפני התאונה נפטר סבא שלי, הרב רפאל קוק זצ"ל, שהיה רבה של טבריה. בדיעבד, קבלת הדין של ההורים שלי היתה הכנה ושיעור בשבילי. כשנפטר הרבי מסאסוב והשאיר אחריו אלמנה ויתומים קטנים, אמא אמרה לי 'עוד מעט המשיח יכול לבוא'. היה לי ברור שמדובר בחלק מתוכנית אלוקית ושלכל דבר בעולם יש סיבה. כמובן שהאמונה לא סותרת את הכאב. הכאב היה והוא עדיין גדול מאוד מאוד, אבל תמיד ידעתי שיש מי שמנהל את העולם ושום דבר לא מתרחש סתם כך. אף פעם לא הסתכלתי על עצמי כעל מסכנה והיה לי חשוב שלא ירחמו עליי. השתדלתי לשדר חוזק גם לעצמי וגם לסביבה".

אולי זו הדרך שבחרת כדי להתמודד עם טרגדיה כל כך גדולה?

"דיברתי על כך פעם עם הרב מיכי יוספי, והוא תיאר במשפט נפלא את מה שהרגשתי בתוכי כל השנים. הוא אמר: 'לב סגור מתנה מה'' - יש זמנים בחיים שלב סגור הוא כמו מנגנון הישרדות. לתקופה מסוימת בחיי, האפשרות לנעול את הרגשות האלו ולנסות להביט קדימה, היתה עבורי מתנה יקרה מפז שהעניק לי הקב"ה. זה היה בשבילי בגדר הצלה. חצי שנה לאחר האסון חגגנו לאחי בר מצווה והיה לי מאוד חשוב שיתייחסו אלינו כרגיל ולא ירחמו עלינו. בחתונה שלי לא נתתי לאף אחד מסביבי לבכות. היום אני מבינה שזו היתה מתנה מהקב"ה שעזרה לי לשרוד את אותן שנים". הרבנית מאיר מתארת שינוי פנימי שחל בה בשנים האחרונות. "היום ההתמודדות שלי מגיעה ממקום שונה לגמרי. זה מבט אחר על החיים. אני מבינה שזו התוכנית שנקבעה עבורי מלמעלה. אלו החיים שנקבעו לי. זה כבר הפך לחלק בלתי נפרד ממני. אמנם לא הגעתי לרמה של ימות המשיח, שאדם מברך על הרעה כשם שמברך על הטובה, אבל ברוך ה' כיום אני מתמודדת עם האסון ממקום יותר פנימי ושלם".

פורקן אצל רבי נחמן

הוריה של הרבנית מאיר נקטפו בדמי ימיהם. לאביה, הרב שלמה-זלמן קוק, מלאו 42 במותו ואמה, יהודית, היתה בת 38 בלבד. "הם היו צעירים במותם אבל למרות זאת, הספיקו כל כך הרבה בחיים הקצרים שלהם. הם ניצלו כל רגע לעשייה. כזוג צעיר הם נסעו מטעם הסוכנות היהודית לשליחות באנגליה. אבא גם היה דיין ורב עיר, לחם במלחמת העצמאות ושיחרר את הכותל במלחמת ששת הימים. אמא היתה מורה ומרצה באוניברסיטת בר אילן, בתיכון הדתי ברחובות, בסמינר למורות של בית יעקב ובכפר חב"ד".

הרבנית מאיר זוכרת את אמה יושבת בלילות ומדפיסה במכונת הכתיבה. "במסגרת לימודי פילוסופיה יהודית באוניברסיטה, חקרה אמא לעומק את כתביו של רבי נחמן מברסלב. זה היה לפני יותר מארבעים שנה, בתקופה שאנשים לא ידעו בכלל מה זה ברסלב. היא היתה הסנונית הראשונה. היא התמקדה בסיפורי המעשיות של רבי נחמן וממש נתפסה לזה. במהלך כתיבת הספר היא ילדה את הבן השישי וקראה לו בשם: נחמן-נתן. היום יש נחמן ונתן כמעט בכל מקום בארץ, אבל באותה תקופה זה לא היה מוכר בכלל. היא עמלה על כתיבת הספר ואפילו הספיקה ביום התאונה לערוך את ההגהה האחרונה. דפי הטיוטה של הספר התפזרו לכל עבר במקום התאונה. עד יום השלושים למותה הוצאנו לזכרה את הספר".

במשך שנים ספרה של האם היה מונח על המדף בביתה של זיוה, שלא היתה מסוגלת לעיין בו. "זה היה מחוץ לתחום בשבילי. שנים זה היה ענק עליי. הייתי מתחילה לקרוא ופורצת בבכי. הרגשתי שיש בספר אמת גדולה אבל העדפתי לא להתקרב לזה".

לפני שש שנים התוודעה הרבנית מאיר באופן מעמיק לספרי רבי נחמן על ידי הרב ארז משה דורון. "נשאבתי לזה לגמרי. גיליתי אמת פשוטה ויחד עם זאת מאוד גבוהה. בשבוע שעבר חזרתי מאומן", היא אומרת ומחייכת.

אולי דרך החיבור לרבי נחמן מברסלב את מנסה להתחבר לאמא שלך ז"ל?

"ואולי דרך הספר של אמא ז"ל אני מנסה להתחבר לרבי נחמן? לאומן אין הסבר רציונאלי ואל תחפשי בזה היגיון. בעומקם של דברים, רבי נחמן הוא רופא הנפשות של הדור. מי לא מתחבר אליו? חילונים, פושעים, משכילים, דתיים, חרדים... כולם. הוא נוגע פנימה בנשמה ונותן סיכוי ותקווה לכל אדם באשר הוא".

הנס של ההורות

עוד לפני שמלאו לה 19 שנים, נישאה לרב אליאב מאיר, שהיה באותם ימים תלמיד ישיבת הכותל, והוא בנו של אהרון מאיר, מי שהיה מנכ"ל בנק המזרחי. הזוג הצעיר גר בעיר העתיקה בירושלים, ולפני 25 שנה העתיקו את ביתם לגמזו, שם משמש בעלה כרב המושב. "אנחנו אוהבים את המשפחות ומרגישים חלק בלתי נפרד מהמושב".

כשהיתה זיוה אמא צעירה לחמישה ילדים קטנים, חשה לראשונה בתחושת מצוקה וחוסר אונים. "הרגשתי שאני לא מתמודדת כמו שצריך ושמאוד קשה לי. אני חושבת שכמעט כל הורה נתקל לפחות פעם אחת בתחושה כזו בסעודת שבת. הילדים מצוחצחים, השולחן ערוך, ריח המטעמים שטרחת להכין נישא באוויר והמלאכים מרחפים, ואז פתאום אחד הילדים דוחף והשני מושך. הוא צועק והבת מייללת בלי הפסקה. כל הפסטורליה נעלמת ברגע וההורים מאוכזבים ומתוסכלים. היו לי ילדים קטנים והרגשתי שאני לא פועלת כמו שצריך. חיפשתי הדרכה וכלים כדי לדעת איך לגדל אותם נכון, וגם כדי למצוא את המקום שלי כאדם בתוך המכלול המלחיץ והדורש הזה", היא משתפת בכנות.

כשבנה הבכור ידידיה היה בכיתה ד', היא החלה ללמוד אצל דודתה הרבנית לאה שרמן סדנה להורים, ואחר כך התמקצעה במכללת אפרתה בירושלים בלימודי הנחיית הורים. "מילא בית עם ילד אחד או שניים, אפשר איכשהו להסתדר ולמשוך עם השנים. אבל כשיש יותר ילדים בבית, זו מערבולת שאפשר חלילה לטבוע בה אם לא לומדים לשחות. אני לא רוצה להעלות על דעתי איך הייתי מגדלת את הילדים שלי ללא הכלים וההכוונה שקיבלתי. עבורי זה היה מהפך".

את לימודיה סיימה לפני 17 שנה ומאז הפכה למנחת הורים מבוקשת בכל המגזרים. "אני נפגשת שוב ושוב בהורים שניגשים לחינוך מתוך חוסר ביטחון, בלבול וכשהם מלאי רגשות אשמה. 'אולי אני אמא לא מספיק טובה?','אולי אני דורשת ממנו יותר מדי?'. שלא יהיה ספק, הילדים מרגישים את זה. הם מחוברים אלינו ההורים דרך הנשמה. הילדים שומעים אותנו ברגשות הכי פנימיים שלנו. הם קולטים הכל, גם את מה שלא נאמר".

מה יכול לעשות הורה שמרגיש כך?

"כשהורה נכנס לרכב הוא חוגר חגורת ביטחון לילד גם אם הילד שלו יביע התנגדות. הוא לא יוותר גם אם זו תהיה לילד 'חוויה בלתי אפשרית'. למה? כי ההורה מבין ומשוכנע שזה מה שצריך לעשות. כל אמא, ולא משנה אם היא עורכת דין מצליחה או רופאה בכירה, מושפעת מהחיבור לילדים שלה. כשאמא נתקלת בבעיות וקשיים בחינוך זה משפיע עליה ברגשות הכי עמוקים שלה. בחינוך ילדים ישנה חשיבות רבה למה שההורה מרגיש בתוכו. הורות זה קודם כל עבודה פנימית".

את בעצם אומרת שאפשר לשנות התנהגות של ילד על ידי שינוי פנימי אצל ההורה?

"זה הנס של ההורות. כשהורים משנים את ההרגשה הפנימית שלהם, כשהם עובדים על מה שהם מרגישים וחושבים, הילד קולט את זה והחיבור הלא נכון ביניהם משתנה. זה פלא ומתנה מה'".

באחת הסדנאות פגשה הרבנית מאיר אמא עצובה ומיואשת. האם סיפרה על בנה המתבגר שנהג לפגוע בה ולהשפיל אותה ואת בעלה פעם אחר פעם. "הבן עשה דברים איומים להורים. הוא זלזל והתחצף ועשה מעשים שלא ייעשו. האם סיפרה שהיא היתה בכל פעם עונה לו: 'אם אתה רוצה לפגוע בנו - הצלחת'. במשפט הזה היא למעשה שיחקה לידיים שלו. זה משפט לא נכון. היא נגררה אחריו. בסופו של דבר היא הבינה שהמלאכה שלה היא פנימה בתוכה ושעל ידי שהיא תשנה את היחס הפנימי שלה כלפי הילד ולא תיגרר לחיבור הלא נכון הזה ביניהם, גם ההתנהגות של הבן תשתנה".

לדעתך ניתן לשנות דפוס התנהגות גם אצל נער בן 17-18?

"בהחלט. שמעתי פעם את יונה גודמן אומר שכשהילדים קטנים האימהות רצות לסדנאות על כל גרעפס, אבל כשהילדים גדלים, דווקא אז, ההורים כבר מתכנסים בבית, אולי מתוך ייאוש או מתוך בושה. יש ימים שאני רוצה לקרוא בקול לכל אותם הורים שקשה להם ובחרו להרים ידיים: 'אל תתייאשו, יש תקווה! יש סיכוי!'. בחינוך אסור אף פעם להתייאש. כל עוד הנר דולק אפשר לתקן. אני רואה את זה פעם אחר פעם בשטח".

לזכור את השותף השלישי

ביחס לילדים מתבגרים מחלקת הרבנית מאיר את יחס ההורים לשתי גישות קיצון. "כאשר הילד מורד ומתנהג בניגוד לערכים המקובלים בביתו, ההורים בוחרים בדרך כלל או להילחם בו או לזרום איתו. המלחמה בילד מזכירה לי את מכת הצפרדעים במצרים. המכה החלה עם צפרדע אחת בלבד, אבל חרטומי מצרים היכו עליה והיא שיכפלה את עצמה. וכך כתוצאה מהמכות שלהם, הצפרדעים לא נעלמו אלא הוסיפו להתרבות עוד ועוד. כשבאים להילחם בילד צריך לשאול את עצמנו 'האם אנחנו רוצים עוד צפרדע?'. מלחמה לא מועילה לא לילד ולא להורה, ורק משיגה תוצאה הפוכה".

הרבנית מאיר יוצאת חוצץ גם כנגד גישה של השלמה והרמת ידיים של הורים עם התנהגות ילדם. "יש הורים שמרגישים שהתנהגות הילד גדולה עליהם ומחליטים לקבל את הילד כמו שהוא. 'נזרום איתו', 'ניתן לו ללכת עם הרצונות שלו'. זו קיצוניות אחרת וגם היא לא נכונה ולא חינוכית", היא קובעת, ומסבירה כי "להורים יש הרבה מה לעשות בחינוך ילדם אבל זה מתחיל בראש ובראשונה בתובנה פנימית של ההורה עם עצמו. זו עבודה אישית וזה בהחלט אפשרי. הורים עושים את התהליך הפנימי הזה מדהים".

בנוסף לאחריות ההורה בחינוך ילדיו, מבקשת הרבנית מאיר להדגיש את חלקו של 'השותף השלישי'. "בכל עבודת החינוך צריך לזכור ששלושה שותפים באדם, ומלבד ההורים ישנו שותף נוסף ומרכזי והוא הקב"ה. אם באמת נרגיש ונאמין שהוא שותף מלא שלנו, נגיע להורות ממקום נקי. צריך לזכור שאנחנו כהורים חלק מאוד משמעותי בחינוך ילדינו אבל רק חלק, והקב"ה שזיכה אותנו לגדל יחד איתו נשמה, נמצא כל הזמן יחד איתנו במסע".

הרבנית זיוה מאיר עצמה היא אמא גאה ל-11 ילדים, כשהבכור ידידיה, הנשוי לעיתונאית סיון רהב-מאיר, קרוי על שם סבו שלמה-ידידיה ז"ל, והצעירה רחל בת ה-16 קרויה על שם הסבתא רחל קוק ז"ל (שהתמסרה לגדל את נכדיה היתומים לאחר התאונה).

לגדל אחד עשר ילדים זה אתגר רציני, לא?

"אני חייבת להודות שהקדשתי את השנים הללו לגידול הילדים וראיתי בזה את משימת חיי. היו רגעים מאושרים ומספקים אבל היו גם רגעים לא פשוטים שהרגשתי בהם נטולת כוחות, עייפה או לחוצה. ברור שהיו ימים שהיה בבית בלגן או שארוחת הצהריים לא היתה הכי מושקעת. גידול ילדים זו משימה מורכבת, דורשת אבל גם נפלאה ומרוממת", היא מסכמת. "אני יכולה להגיד שעזר לי מאוד שבעלי תמיד העריך את מה שעשיתי. הוא תמך בי והעביר לי את התחושה שאני בעלת ערך. זה סוד חשוב בחינוך - להאמין באישה ולתת לה את התחושה שאין כמוה. בכלל, האווירה בבית תלויה באישה ובאיך היא מרגישה עם עצמה. אם האישה לא מכבדת את עצמה, שלא תצפה שבני הבית יכבדו אותה. היא צריכה לדאוג להעשיר את עולמה הפנימי. היא צריכה להתלבש בבגדים ולא בסמרטוטים ובטח שלא ללקט את שאריות ארוחת הערב של הילדים אלא לאכול אוכל מזין ומסודר. אישה שתדאג למלא מצברים אישיים, תהיה מסוגלת לגשת לילדיה ממקום יותר שמח, שליו וטוב".