גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

ליברלים בשקל - דעות

מי שהתגייס לקמפיין בעד ילדי העובדים הזרים מרוויח מכל הצדדים – גם מצטייר כהומני, גם לא נושא בתוצאות וגם תוקף את הממשלה
26/08/10, 10:18
אורי אורבך

גם אם עוד לא גיבשתי עמדה נחרצת בסוגיית ילדי העובדים הבלתי-חוקיים, עצם העובדה שאני קורא להם "עובדים בלתי-חוקיים" ולא "400 הילדים שהממשלה רוצה לגרש" מוכיחה שיש לי עמדה בעניין, לפחות נטיית-לב. אני לפחות לא ליברל-בשקל.

כי כל השבועות האחרונים עומדים בסימן מיתקפת הליברלים-בשקל על הממשלה ועל שר הפנים אלי ישי. מיהם הליברלים בשקל? אלו שנורא משתלם להם להיות ליברלים. העובדים הסודאנים הרי נמצאים באילת ובערד ולא בשכונות המבוססות שלהם; הם יודעים שמדיניות הגירה אחראית לא יכולה להתנהל על ידי הפופוליזם הליברלי שלהם, אלא על ידי הממשלה השנואה עליהם. ולכן מבחינתם זה רווח כפול: גם לצאת הומאנים וגם להציג את הממשלה כמתעמרת בילדים. ואם על הדרך האויב הוא מש"ס, ודאי שזה הופך את הליברליות שלהם למשתלמת שבעתיים.

אני מניח בצד את הנימוקים כבדי המשקל לכאן או לכאן: האם מדיניות ההגירה מחייבת את סילוקם של שוהים בלתי-חוקיים עם ילדיהם, או שמא מידת הרחמים היא זו שצריכה לגבור במקרים האלה. ודאי שאינני רואה בעובדים הזרים אויב וראוי לנהוג בהם בהגינות. בכל מקרה, החלטה זו או אחרת בסוגיה הספציפית הזו הפעם, כמעט לא תעלה ולא תוריד. אבל עם הליברלים-בשקל נישאר תמיד.

הליברלים-בשקל הם אלו שהתגייסו לקמפיין התקשורתי נגד הממשלה ובעד השארת הילדים כאן. זו לא עמדה, אלא קמפיין, טרנד, אופנה. כל הפגנה של 20 תיכוניסטים זוכה לכותרת, וכל הכותרות דומות, ועשרה מכל תשעה עיתונאים חושבים אותו דבר. פתאום, לא בפעם הראשונה, לכל התקשורת ה'כללית' בישראל יש עמדה אחת, אחידה – מה שמרתיע גם אישי ציבור וגם בעלי-עט מלהתבטא אחרת, כי למה לצאת נגד הרוח הנושבת. פזמונאי מקשקש שיר ילדותי על הילדים שהם ישראלים ממש כמונו, ארגוני זכויות למיניהם קופצים במסגרת המלחמה הקבועה בש"ס ובאלי ישי, עיתונאית או שתיים דורשות משרה נתניהו להפעיל את השפעתה והיא כמובן נעתרת, כי איך אפשר לומר לא, ערוץ טלוויזיה מארגן קייטנה לילדי עובדים זרים, כשלא בטוח שהמנהל מכיר את השמות של המנקות העולות מרוסיה במשרדו.

דווקא היה מעניין לראות כיצד משני הקצוות הפוליטיים בזים לתזמורת ההומניסטית הזו. ח"כ אחמד טיבי דיבר על הצביעות של השמאל שדואג לילדי העובדים הזרים, אבל אדיש לגורלם של הילדים הערבים כאן בישראל. ומנגד, חברי כנסת מהימין השוו את הרעש שמייצרת התזמורת הנוכחית לעומת שתיקתה בעניינם של הילדים שנעקרו מגוש קטיף.

יודע צדיק את נפש בהמתו ואני מוכן להמר שכמעט כל הילדים והוריהם העובדים הזרים לא יגורשו לבסוף מהארץ, ולא יישלחו בחזרה לארצות המוצא של הוריהם. למה? כי נתניהו וממשלתו לא באמת מסוגלים לעמוד בלחץ של קמפיין עיתונאי. זה עניין של שבועות ספורים ועוד כמה שדרנים נוהמים כדי שההחלטה תשונה. ראש הממשלה יוציא את הסמכות משר הפנים, או שוועדת הערר תורחב ותקבל את כל הפניות או השד-יודע-מה.

לא הנושא עצמו כאמור הוא החשוב בכל הפרשה הזו, אלא היכולת של מעט אנשים יחסית לקבוע את סדר היום הממשלתי, למרות שהם מייצגים בפוליטיקה קבוצה קטנה מאוד. כך היה בפרשת בית החולים ברזילי, כך באופן מוגבל יותר בהקפאת חוק הגיורים של רותם. כך היה כמובן גם סביב כל ההתנתקות. מיציאת התוכנית לדרך, עבור בדריסת משאל המתפקדים וכלה בעקירה עצמה. ליברליות בשקל מאוד משתלמת: אתה לא צריך לבחור בין שתי הכרעות קשות, אתה לא צריך לשאת בתוצאות, אלא מישהו אחר לגמרי שאיננו נמנה עם המילייה החברתי שלך, ואתה יוצא צדיק כשאתה מצטרף למחנה הליברלי טהור המבט והאמיץ-בעיני-עצמו. יצאת ליברל בשקל, ואפילו עוד נשאר לך עודף.