גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

למה לא צמתי ביום גוש-קטיף - בגליון השבוע

ארץ ישראל צריך להעביר את נקודת הכובד מהסידור והדמעות אל העשייה בשטח
26/08/10, 10:18
הרב אברהם וסרמן

בגלות התרגלנו לבכות, והרבה. בכינו לארץ ישראל, לירושלים. בכינו על המקדש ועל הצרות, בכינו לפריץ כדי שירחם עלינו. בכינו כשהרביצו לנו, כשרצחו, עינו, היכו והשפילו. הסידור והתהלים היו איתנו שם, ספוגים בדמעותינו. כל התקוות היו בסידור, כל החיים היו בסידור. גם התקווה לגאולה, לבניין, למשיח. גם קבר רחל היה שם בציור וגם מערת המכפלה והכותל המערבי. הציונות החליטה שהיא לא ממשיכה עוד עם הסידור. שהיא עוברת מהדפים אל החיים. שהיא מפסיקה לבכות ומתחילה לעשות. אלא שכדי לעבור את המהפך הזה – היא זרקה לגמרי את הסידור.

הציונות הדתית הוכיחה שאפשר גם אחרת לגמרי, לא לבכות ולא להסתפק בציורים של הכותל אלא ללמוד ולהתפלל, לעשות וליצור, כדברי המנון בני עקיבא "ראשינו בעמקי תורתה כפינו ברגבי אדמתה".

אינני יודע מתי קרה המהפך שהחל לקחת אותנו בחזרה לגלות. אבל אין ספק שחורבן הגוש הוא ציון דרך ומפנה מהותי. בגוש קטיף חזרנו לסידור במובנו הגלותי – הבכי והתפילות בהיקפים אדירים, הפסיביות, התחנונים בפני הקצינים והחיילים – הכל הכל ממש כמו בגלות. רק הפעם, למרבה הכאב והתימהון – מול יהודים שמגלים יהודים ומחריבים את בתיהם. גוש קטיף נשאר בתמונות, כמו הכותל בסידורים. אני חושש מאוד מהמשך המגמה הזו. לכן לא יכולתי להשתתף ביום הצום שהוכרז. אם חפצי חיים אנחנו – עלינו להחזיר את התפילה לממדים הנכונים שלה, כאן בארץ ישראל. לשוב למינון הנכון שבין עשייה לתפילה. להתעשת ולפתח את הדמות הארצישראלית שלנו, לפני שנטבע בים הדמעות.

כאן ישאל השואל – מה אתה מציע? מה נשאר חוץ מתפילה? ובכן, לכאורה אין לאן לברוח או למה לצפות. השלטון על מערכותיו דורסני ואטום מתמיד, ונחוש להרוס את מפעל ההתיישבות ואת החלק הזה בעם והאידיאולוגיה שלו. כל הדרכים כשרות בעיניו: תרמית, אלימות ופגיעה בזכויות אנוש בסיסיות. אלא שצריך להודות שגם בשמים אין לנו שומע, לצערנו. בדוק ומנוסה. כל התפילות, התהלים, הנרות, הזעקות, השירה, הסליחות, נהרות הבכי והכאב לא הועילו. חבלי-ארץ נחרבו ונחרבים, יהודים מוכים ומושפלים ונהרגים כאילו אין מדינה וצבא שיגנו עליהם. "סכות בענן לך מעבור תפילה", אמר המקונן.

לכן בראש ובראשונה יש להחליט שחוזרים לעולם העשייה, בו מתנהל המאבק. בראש ובראשונה להשתחרר תודעתית מהרפיסות, התלותיות, והבכיינות. הדבר דורש גם שינוי בהנהגה, שהוא הכרחי מאז הכישלון שלה לפני חמש שנים. בנוסף יש לפתוח דרכים חדשות במאבק. אחת מהן אציע בשורות הבאות.

אמרו חכמינו: "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים". במלים אחרות – יש צורך בכוחות חדשים שאינם במערכת הקיימת.

עלינו לערב סנטורים וחברי פרלמנט, סופרים ואמנים, אנשי מדע ושלטון יהודים מכל העולם במתרחש בארצנו. להביא אותם לכאן ולהראות להם את העוול והרשע, את הפגיעה בזכויות אדם בכלל וביהודים בפרט, המתבצעים דווקא במדינת ישראל יותר מכל מדינה אחרת בעולם. את כל זה ויותר מזה אפשר וצריך להראות, להפעיל לחץ מבחוץ על ממשלת ישראל.

יש לצאת מיד במסע תעמולה שבו סרטים ותצלומים, לגייס ראשי קהילות יהודיות ותורמים חשובים ולומר בצורה פשוטה – לא נתמוך במדינה שאלה מעשיה. במקביל – להפנות את כל המשאבים היהודיים בעולם לביסוס מפעל החינוך, ההתיישבות, ההסברה והמחקר, תוך בניית מוקד כוח חוץ פרלמנטרי שיהווה משקל נגד מכריע מול כל גופי השמאל הקיצוני הממומנים ע"י קרנות בינלאומיות.

מותר ומצווה להסתייע בכוחות של יהודים שוחרי צדק ויושר בעולם. אין על זה שום איסור. אדרבא, הדבר הכרחי לקיומנו. אם נחמיה יכול היה להסתייע בחיילים פרסיים גויים כדי להשליט ביהודה את חוקי התורה - מותר לנו להסתייע באופן הרבה פחות בוטה בגורמי חוץ כדי לדאוג לעצם קיומנו. השמאל הישראלי פועל שנים רבות בזירה זו בסיוע גויים ומצליח. לאחרונה הקים מערכת שמאלית אלטרנטיבית לשדולה היהודית. אם לא נדע להתמודד מולו – לפחות בסיוע יהודים – ייתכן שנגיע לשלב שבו כבר יהיה מאוחר מדי. חלקים בשמאל הקיצוני כבר מדברים על פירוקה של מדינת ישראל ושיבת היהודים לארצות מוצאם. אין לזלזל בקולות אלה – מה שהיום נראה הזוי עלול להפוך ח"ו ללגיטימי. או-אז הסידור יסגור עלינו את הכריכה לתקופת גלות נוספת.

במקביל, עלינו "לצאת מהקופסה" ולהקים מיד תנועה ציבורית תחת הדגל "מדינה ליהודים", שאף היא שבה והופכת בשנים האחרונות ממציאות לחזון. תנועה זו תשאף לחולל שינוי עמוק ובסיסי בכל מערכות השלטון במדינת ישראל, להפסיק את שטף ההגירה הזרה שמאיים להטביע אותנו, להחזיר את המדינה לידי היהודים, להשיב לזרועות השלטון את עקרונות המוסר והצדק, וליצור בה את תרבותו המקורית של העם היהודי.