בשבע 408: עולים על הבמה

חרם השחקנים על אריאל עשוי להוות זרז להתפתחות תיאטרון יהודי-לאומי

תגיות: העיר אריאל
חגית רוטנברג , כ"ג באלול תש"ע

השבוע, בזמן שדיווחי החדשות עסקו ללא הרף בפרשת חרם שחקני התיאטרון מן השמאל על מרכז התרבות החדש באריאל, שחקני תיאטרון מזן אחר שוחחו ביניהם בעיקר על תחושות התסכול. "זה כל כך לא צודק מה שקורה פה", אמרו זה לזה חגי לובר, מנהל תיאטרון 'אספקלריא', ושחקני תיאטרון 'תאיר'. כאנשי תיאטרון שהרצון והיכולת אצלם ליצור עולים על גדותיהם, הם רואים בעיניים כלות את התקציבים ליצירה האמנותית זורמים הרחק מהם לידי האליטה הוותיקה ובעלת האג'נדה של התיאטרון הממסדי בישראל, ונאלצים להמשיך בחירוק שיניים להחזיק את עצמם כלכלית. החרם המתוקשר דווקא עורר אצלם רעיון אופרטיבי: "נדברנו השבוע בינינו, כמה שחקנים דתיים, שנקים איגוד אמנים משלנו, נפנה למרכז התרבות באריאל ונציע את התכנים שלנו למנויים", מספר אייל ניידורף, שחקן ומייסד תיאטרון 'תאיר'.

במקרה או שלא, הוחל השבוע במהלך נוסף שמטרתו למנף את התיאטרון הצומח במגזר הדתי, ולהפוך אותו לענף משמעותי בתעשיית התיאטרון בישראל. "את ממש מתפרצת לדלת פתוחה", מופתעת רבקה מנוביץ' מתזמון פניית 'בשבע' השבוע, בניסיון לברר לאן מועדות פניו של התיאטרון הדתי. "רק השבוע הייתי בישיבה עם דמות פוליטית בכירה ביותר במגזר שלנו, אני עם עוד קבוצת אנשים שהתגייסנו לעניין הזה בדיוק", מספרת מנוביץ' "זה לא רק בגלל מה שקרה עם החרם, זה כבר רעיון ישן שלי, שהתפניתי אליו רק עכשיו. הרעיון הוא הקמת מסגרת שתעסוק בעניין הזה של קידום התיאטרון הדתי". מנוביץ', נזכיר, היא ממובילות ומפתחות ענף התיאטרון במגזר הדתי. בתחילת דרכה הקימה מנוביץ' את היחידה לפיתוח התיאטרון במשרד החינוך. לפני שנה פרשה מתפקידה כמנהלת מגמת התיאטרון במכללה הדתית לבנות 'אמונה', מגמה שהיתה ראשונה בתחומה במגזר. מנוביץ' מגלה בסיפוק כי המעגל מבחינתה נסגר כאשר לאחרונה זכתה מגמת התיאטרון ב'אמונה' להכרה רשמית של המועצה להשכלה גבוהה. לדבריה, "זו פריצת דרך היסטורית לתיאטרון היהודי". בעקבות קבוצת הבנות שהחלה בעיסוק בתיאטרון מכוח פעילותה של מנוביץ', קמה לפני שנים גם קבוצת בנים, שהיו תלמידי המגמה לתיאטרון בבית הספר 'מעלה'. קבוצה זו הצמיחה את הבולטים כיום במגזר הדתי בתחום המשחק והתיאטרון – 'תאיר' ו'אספקלריא'.

"תמיד טענתי, כתבתי ודיברתי על כך עם גורמים שונים, שהגיע הזמן שנקים אלטרנטיבה לפסטיבל עכו לעידוד היצירה הלאומית. כי בשנים האחרונות תחום התיאטרון והקולנוע פרצו דרך ופרשו כנפיים במגזר שלנו", טוענת מנוביץ' "היום יש עשייה מבורכת בכל התחומים הללו, אך היא אינה מנותבת ומתוגמלת כראוי. הם זקוקים לתמיכה מבחוץ. גם תיאטרון חילוני לא מחזיק את עצמו ללא עזרה. ללא קרנות שיאיצו ויחזקו את התיאטרון שלנו, זה יקהה את חוד החנית, כי היוצרים יצטרכו ליצור דברים שמוצאים חן בעיני בעלי המאה, ואז הם צריכים להתפשר על התפישה הלאומית והאמונית שלהם". מנוביץ' מתכננת למעשה הקמת גוף כלכלי שייצור תחרות בתוך המגזר, שיקבע קריטריונים שגם יעלו את הרמה האמנותית, ושייתן תמיכה לאמנות הצומחת מימין. "כעת עובדים על הקמת ועדת היגוי שתנסח מה היעדים של הגוף החדש, ולאחר מכן יעברו לשלב גיוס הכספים. אנחנו רוצים להתכנס בקרוב ואני פונה לכל מי שיש לו עניין בתחום, שיתקשר ויהיה שותף לדרך לקראת כינוס הוועדה".

הצגה בגובה העיניים

אבל כל אלו הם עדיין בגדר חזון שצריך לעמוד במבחן המציאות. בפועל, ענף התיאטרון נשלט כיום כאמור בידי קליקה חזקה וסגורה, שלקבוצות מיעוט, בפרט בעלות גוון יהודי, קשה מאוד לחדור אליה. אולם החרם הפוליטי המובהק עליו הכריזו השבוע שחקני אותה קליקה, עורר מחדש את הצורך לבדוק האם הציבור בישראל יזכה להשתחרר מהתלות באותה אליטה תרבותית. התשובה לכך היא נגזרת לשאלה האם בכוחו של המגזר הדתי-אמוני להצמיח אלטרנטיבה משמעותית שתספק את הצורך האמנותי לא רק לקהל חובשי הכיפות. בשטח אפשר כבר להצביע על תסיסה ויצירה של ממש. שני התיאטראות הדתיים הגדולים – 'תאיר' ו'אספקלריא', פעילים כבר קרוב לעשור ומעלים מגוון הצגות לילדים ומבוגרים. זאת לבד מפעילויות ייחודיות וסדנאות הקשורות לתחום התיאטרון, פסטיבלים – 'אור בהיכל' ופסטיבל הצגות נשים, ועוד. ב'אספקלריא' קיים רפרטואר של כ-30 הצגות בהרצה, לגברים ולנשים. הביקוש קיים ללא הפסקה, מעיד מנהל התיאטרון, חגי לובר. קהל הצרכנים דתי בעיקרו, אולם למופעים פתוחים לקהל רחב, שאינם מוזמנים על ידי גוף מסוים, מגיעים גם צופים שאינם משתייכים למגזר. לצד התיאטרון קיים גם בית ספר למשחק תחת אותו שם, שהוציא שחקנים ושחקניות רבים לאורך שמונה שנות קיומו.

ב'תאיר' קיימות היום בהרצה כ-15 הצגות לילדים ומבוגרים, ומספר ההופעות בשנה עומד על כ-250, אומר מנהל התיאטרון, גלעד אלפסי. גם בהצגות שלהם, מעיד אלפסי, ניתן לראות אחוז קטן של חילונים בקהל, בעיקר בהצגות בעלות נושאים אוניברסאליים שאינן נושאות אופי דתי.

עוד באותה קטגוריה: בית הספר החדש למשחק שליד ישיבת 'תורת החיים', תיאטרונים קטנים ועצמאיים של שחקנים צעירים דתיים – 'עמוקה', 'שחרית', 'נקודה טובה' ועוד. הצמד המנוסה והמוערך ביותר בתחום הם בני הזוג שולי ומיכל בת-שבע רנד. שולי, בוגר תיאטרון 'הבימה', העלה הצגות יחיד שזכו להצלחה והערכה מצד הממסד האמנותי הכללי, כמו 'יאר צייט'. השניים ניסו גם להקים תיאטרון יהודי, ניסיון שכשל מחוסר תקציב.

האם באמת ניצני היצירה התיאטרלית במגזר הדתי יכולים להפוך לאלטרנטיבה לציבור הישראלי, ומה מונע מהתהליך הזה להתרחש בפועל? מרבית העוסקים בתחום מצביעים ראשית כל, כצפוי, על בעיית התקציבים וההכרה הממסדית. אבל התשובה, לדעתם, לא מתמצה רק בכסף.

מיכל בת-שבע רנד ובעלה, כאמור, זכו להערכה המקצועית הגבוהה ביותר על עשייתם האמנותית (ההצגה 'יאר צייט' זכתה בתואר 'הצגת השנה' בתיאטרון הפרינג'), אולם חוסר התקציב היה בעוכריהם וגנז חלומות תיאטרליים רבים. רנד מצביעה על נושא המימון כמחסום עיקרי בפני פריצת היצירה היהודית בתחום התיאטרון, אולם היא שמה דגש על עניין נוסף, שלדבריה הוא לא פחות קריטי – כתיבת מחזות והכשרת כותבים מקצועיים בתחום. "במקורות שלנו יש חומרים אינסופיים ליצור מהם מחזות, אבל הבעיה מתחילה בכך שהחומרים המומחזים לא קיימים על המדף. להם יש מדף מלא חומרים להצגות, אבל אצלנו מה יש על המדף? כלום. התרבות לא מתפתחת כי אין תקציבים. לשבת לכתוב מחזה טוב זה דורש תקציב ליוצר, וכאלה אין לנו במסגרות שלנו. יש לנו שחקנים, אבל צריך קודם כל למלא את המדפים. צריך לדעת לכתוב משהו לא דידקטי, עם מסר חשוב ועם תו איכות גבוה מהרגיל, כי אנחנו תמיד צריכים להוכיח את עצמנו יותר. לרב חיים סבתו למשל יש חומרים נפלאים, אבל צריך לעבד אותם לתיאטרון, ואין לנו מספיק יוצרים בתחום הזה כי אין כסף".

את מזהה פוטנציאל אצל הציבור הדתי לפרוץ החוצה בתחום התיאטרון?

"אני חושבת שאפשר לפרוץ. כשאתה בא בגובה העיניים ולא מסתכל מלמעלה, אבל גם לא מלמטה – לא להתלקק יותר מדי – אתה מצליח להגיע, כי זה חודר ללב, זה אמת. יש לנו מה להציע ולא צריך להסתמך עליהם. לתיאטרון היהודי יש מקום על המפה", קובעת רנד, אך מסבירה כי "בעוד לתיאטרון רוסי, אתיופי וערבי למיניהם משיגים תקציבים, לתיאטרון היהודי תמיד קשה יותר. אבל כחסידת ברסלב אני אוהבת את הקושי, כי הוא מוכיח שהדבר נכון ונדרש".

מגמת התיאטרון בבית הספר 'מעלה', שהוקמה בשעתו בין השאר גם על ידי שולי רנד, הצמיחה מתוכה כאמור את המובילים כיום בתחומם במגזר. נכון לעכשיו לא קיימת מגמת תיאטרון בבית הספר, אולם מנהלת 'מעלה', נטע אריאל, סבורה שיש לפתח שאיפות בתחום ויש גם דרך להגשימן.

"יש לנו את היכולת", אומרת אריאל "יש אנשים מאוד מוכשרים בכתיבה לתיאטרון, בבימוי ומשחק. יש צימאון גדול של אנשים שפונים אלינו ורוצים לעסוק בתחום, אבל צריך מסגרות מתאימות. מה שחסר לנו כציבור הוא אנשים שיובילו את המהלך של להקים בתי ספר ותיאטראות. בנוסף להקמת מסגרות צריך גם תקציבים, אי אפשר להקים בתי ספר לתיאטרון ולהעלות הצגות ברמה גבוהה בלי תקציב".

אריאל היתה רוצה לראות את אנשי התיאטרון הדתיים פורצים את החומה המגזרית. לדבריה, הקהל הישראלי בשל לכך ומה שנדרש הוא תו תקן גבוה של איכות היצירה התיאטרלית שתוצע על ידי היוצרים והשחקנים האמוניים. "אני נגד התבדלות. צריך לעשות הצגות שלנו, ברמה, באיכות ובסגנון שלנו, אבל לא רק עבור עצמנו. צריך להיות חלק חזק בתרבות הישראלית. אין סיבה שהצגות של אספקלריא ותאיר לא יעלו בקאמרי. יש לנו פה עבודה קשה לצמוח ולהיות חלק מהממסד. המנהלים והקרנות שם צבועים אמנם בצבע מסוים, אבל יש להבדיל בין המנהלים, הקרנות והשחקנים לבין הקהל. הקהל הישראלי צמא לדברים אחרים, לתכנים מגוונים. לכן הציבור שלנו צריך לתת מענה לכולם, לתת את מה שאנחנו מאמינים בו ולצאת עם זה החוצה. זה תהליך מאוד ארוך".

איך לדעתך הוא יקרה?

"אחרי שיהיו מוסדות שלנו לתיאטרון ותחלנה לעלות הצגות איכותיות. ראינו למשל בהצגות של שולי רנד, שעלו בתיאטרון החאן ובתל אביב, ובאו כל סוגי הקהלים. אם יש טקסט טוב – אנשים רוצים לשמוע, ולא משנה אם אתה דתי או חילוני. כשניצור שחקנים ובמאים טובים, באופן טבעי הם ישתלבו בממסד הכללי. יהיו לנו אנשים להציע למנהלי התיאטרון או לקרנות, מה שהיום אין כמעט. הרבה שנים לא היינו בממסד של התיאטרון, ויש הרבה עבודה לעשות כדי להשלים את הפער".

התנגשות האמנות עם דרישות ההלכה לא מהווה מחסום ליוצרים דתיים בתיאטרון?

"אני לא רואה בזה בעיה. יש הבדל בין שחקן דתי שמשתלב לבד ב'הבימה', ואז הוא צריך להחליט אם הוא יכול לשחק לפי כללי הבמאי החילוני, לבין קבוצת תיאטרון של אנשים שומרי מצוות. שם אתה מתווה לעצמך מה אתה מוכן ומה אתה לא, והכל פתיר. אפשר לעסוק בכל הנושאים. לשומרי מצוות יש אתגר יותר גדול במציאת פתרונות יצירתיים, איך לעסוק בהכל בלי להגיד ולהראות כל דבר. זה פתיר לחלוטין. והפתרונות יימצאו תוך כדי עבודה".

גם לתל אביבים נמאס

חגי לובר, מנהל התיאטרון ובית הספר למשחק 'אספקלריא', סבור שהפריצה של המגזר הדתי בתחום התיאטרון תגיע בעיקר מתוך צמא של הקהל הישראלי לתכנים הרוחניים, צמא שבוער בשטח כבר בימים אלו. "מבחינת מחזאות, יש לנו את המשהו המעניין, המיוחד והשונה הבא. אנחנו בעולם בו גס ליבם של האנשים, משעמם אותם מה שעולה שוב ושוב בתיאטרון, בריאליטי, בטלוויזיה. אני לא אומר זאת כאדם דתי – 'כי זה לא צנוע', אלא יש חוסר צניעות כל כך ברוטלי ופנייה למכנה משותף כה נמוך, שנפש האנשים נקעה מזה. הם מחפשים משהו אחר, רענן".

לובר ממחיש את הדחייה שחש הציבור הכללי מהתיאטרון הקיים, בסיפור על מורה חילונית בבית הספר שלו שמשחקת בהצגה באחד התיאטראות. "היא ממש התביישה כשאמרתי שראיתי אותה מופיעה בהצגה מסוימת. זו הצגה נמוכה. ההצגות מעייפות גם את התל אביבים. הקו הכללי הוא שאין בשורה, ואצלנו יש. לא כי אנחנו חכמים ויפים יותר, אלא בגלל שנמאס לך ממדרגת חיים מסוימת ואתה מחפש דרגה גבוהה יותר. אנחנו יכולים לתת את החיבור לנשגב ולנצחי, ולא לבחורה כזאת או אחרת".

אז מה מעכב כרגע את הפריצה המיוחלת? ללובר יש תשובה קצרה ופשוטה: "רק מילה גסה אחת – כסף. יש לנו שחקנים ושחקניות מעולים. כל המורים שלי חילונים, הם מתמוגגים ללמד אצלנו. הרמה האנושית היא אחרת, כי אלו אנשים שמגיל צעיר חווים עומק. אבל למרות שאנחנו יודעים את העבודה, אין לי סיכוי להתחרות עם ההפקה ב'הבימה', אין לי את המעצב, את הבמה שלהם. אני לא יכול לשלם משכורות לעובדים כמו שהם. כל זה יקרה כשיהיה מישהו שיבין שאפשר לחלק אחרת את העוגה שנקראת תקציב. אני פונה לממסד ומבקש מהם – תחלקו את התקציב בצורה יותר שוויונית, וכבר שלוש שנים דוחים אותי בלך ושוב. למשל, לא אישרו לי תקציב להצגה על פולארד, הם אמרו שזה לא רלוונטי. מה כן רלוונטי? שירי שלמה ארצי. מי כן רלוונטי בקאמרי? המחזה 'השיבה לחיפה', שכתב אותו מחבל שישראל חיסלה והוא כולו דמוי עלילת דם בעיבוד פלשתיני מתוחכם. התירוץ שלהם הוא שצריך להכיר את הצד השני. יש פה קליקה מאוד חזקה שקשה לפרוץ אותה. הפוליטיקאים שלנו משתדלים, אבל הם חזקים מאיתנו. הוועדה שלהם קובעת אם אני נחשב תיאטרון ראוי או לא, למרות שהאולמות שלנו מתפוצצים מקהל, ואנשים נאלצים לחזור הביתה כי אין מקום", אומר לובר בתסכול "אם היינו מקבלים עשירית מהתקציב שלהם, יכולנו לתת רפרטואר משמעותי ומדהים בכל מקום בארץ".

גם אייל ניידורף, ממייסדי ושחקני תיאטרון 'תאיר', מדבר על המחסום הכלכלי. אבל למרות זאת, הוא אופטימי. "הפריצה תבוא בסוף, זה עניין של זמן. כמו בכל דבר, יש כאן שני צדדים: כשהציבור יהיה די בשל לקבל אותנו, וגם כשהתיאטרון יהיה בשל לצאת לקהל הרחב". ניידורף מסביר, למוד ניסיון אישי, כי ברמה השיווקית לתיאטרון דתי משתלם כיום לעבוד בעיקר מול הקהל הדתי, שהוא קהל ממוקד. אמנם המטרה המקורית בהקמת 'תאיר', הוא מספר, היתה להיות גשר בין חלקי הציבור, "אבל מאוד קשה לפרוץ לקהל הרחב בגלל שקיימת תחרות קשה בתחום. יש המון כוחות חזקים בשוק".

בשלב זה ניידורף ושותפו השחקן ישי מאיר מייעדים עצמם רק לדתיים, בתקווה לצמוח בתוך החממה ולפרוץ מתוכה אחר כך החוצה. "אנחנו בשלב ביניים שעובר הציבור שלנו וגם הציבור החילוני. שם מחפשים גם יהדות ואלטרנטיבה. בשנה הראשונה של המחזמר 'הרשל'ה', בה השתתפתי, היו בקהל לא מעט חילונים שחיפשו אלטרנטיבה. היה שם פתח לציבור הדתי לפרוץ לציבור הרחב. זה עניין של בשלות, מקצועיות ופתיחות של שני הצדדים. זה יקרה כשנתבגר, יש לנו את היכולת לכך", הוא מסכם.

העתיד תלוי בחוזרים בתשובה

ישי מאיר, שייסד יחד עם ניידורף את התיאטרון, קצת פחות אופטימי ותולה את יהבו בתחום דווקא בכשרונות שיגיעו מבחוץ. לדברי מאיר, הציבור הדתי לא עבר את מחסום המקצועיות בתחום ההפקה והצדדים הנוספים שכולל התיאטרון מלבד עצם המשחק. את העתיד הוא רואה בתהליך החזרה בתשובה אצל האמנים החילונים. "יש להם ניחוח מקצועי שאין לנו, והם גם מביאים משהו עם ראש יותר פתוח. אם ניפתח אליהם ונשתף פעולה יחד איתם - רק זה יוכל להביא את הכניסה אל הממסד".

מאיר גם קובל על יחסו המסויג של המגזר הדתי לתיאטרון, יחס שלא מקל עליהם לפרוץ קדימה. לדבריו, הביקורת על העשייה בתחום המשחק במגזר הדתי רבה מאוד, ואין גם עתודה של צעירים דתיים שפונים ללימודי תיאטרון.

מחסום משמעותי נוסף עליו מצביע מאיר הוא התנגשות בין ההלכה לאופי העבודה בתיאטרון. "יש פה מגבלה שאי אפשר להתעלם ממנה, והיא המגבלה הדתית. יש דברים שאי אפשר לעשות, כמו בנים ובנות יחד על במה, וזה מאוד מגביל את הרפרטואר. עוד בעיה היא, שבתיאטראות בארץ המון הופעות הן בימי שישי, כי ביום הזה הציבור הולך לראות הצגות. זה עולם שלא קל להיכנס אליו. אדם דתי לא יכול להיות היום שחקן כמעט באף תיאטרון שממומן על ידי המדינה. התיאטרון נשלט בידי אנשים שרואים בקהל הדתי זניח".

השינוי, סבור מאיר, יחול כשהמהפכה היהודית תחלחל מעולם המוסיקה והקולנוע גם אל התיאטרון. "כשתהיה מצד הקהל דרישה לתכנים יהודיים, ושדור הוותיקים בתיאטרון יתחלף, אולי יחול שינוי. זה ייקח זמן. המהפכה היהודית הגיעה כבר לתחומי האמנות כמו מוסיקה וקולנוע, אבל עדיין לא לתיאטרון. שם זה נשלט על ידי גורמים מאוד חזקים. השלטון המפא"יניקי שולט שם, והוא לא מחובר לעם. אם התיאטרון היה מייצג באמת את מה שקורה בעם, הכל היה נראה אחרת. השאיפה היא להביא את המהפכה היהודית גם לשם. כיום, מי שרוצה אלטרנטיבה צריך להופיע באופן עצמאי".

יוצרת דתית ותיקה נוספת בתחום התיאטרון היא נועה אריאל. במשך כמה שנים ניהלה תיאטרון עצמאי אותו הקימה ומימנה מכספה, אולם לאחרונה החליטה כי ברצונה להשתחרר מהעול הכבד של ניהול תיאטרון, כאמור ללא שום סיוע תקציבי. היא סגרה את התיאטרון, פיטרה את העובדים ומכרה אותו. כיום היא ממשיכה לרוץ עם ההצגה המפורסמת שלה (בפורמט של תיאטרון בובות), העוסקת בזיהוי מוקדם של אלימות במשפחה, וכן הצגות מזדמנות אליהן היא מוזמנת מעת לעת.

לאריאל יש תובנות שונות מעמיתיה למקצוע, בכל הנוגע לכשירותו של הציבור הדתי להצמיח תיאטרון משמעותי ונוגע. "בשביל להפוך לאלטרנטיבה ולהוביל אג'נדה צריך קודם כל להיות צרכני תיאטרון אמיתיים, ואנחנו לא כאלה", היא קובעת "אנחנו משתמשים בזה רק כדי לחזק את התוכן הלימודי בבית הספר למשל. המחשבה שזהו כוח פועל ויוצר בנפש היא מפחידה, ולכן מתייחסים אצלנו לתיאטרון רק ככלי כדי לספק את הערכים שלנו. תיאטרון צריך להיות בית מדרש, כמו שאומר מאמר חז"ל, כי דורשים בו בנפש היהודית. אצל האליטות של השמאלנים זה אכן מקום של בית מדרש – זה כוח פועל, יוצר, מחולל אג'נדה. הציבור שלנו עוד לא בשל לייצר אלטרנטיבות, כי הוא עוד לא צורך את זה, לא מעוניין בזה. אם יוצרים אצלנו משהו – מפחדים ממנו".

גם לדעת אריאל, הבעיה משתקפת דרך חוסר המימון הציבורי: "מה שאתה שם עליו כסף, זה מה שחשוב לך. בציבור שלנו שמים כסף על חינוך, על תורה. תרבות זה לא חשוב. התרבות החילונית ממומנת בסכומי עתק. בבית לסין יש הפקה בעלות של 600 אלף שקל לשחקנים צעירים. אני עדיין מחזירה חובות של 200 אלף שקל על הצגה שלי מלפני כמה שנים. גם חגי לובר ותורת החיים לא מקבלים תקציב. תיאטרונים קמים אצלנו כל הזמן, יש תפישה אמנותית, אבל ברמה הציבורית זה לא באמת חשוב ומעניין את הציבור שלנו. אמנות לא יכולה להחזיק את עצמה, כך זה בכל העולם. הציבור חייב לעשות זאת. אבל איך הוא יכול להוביל אג'נדה במה שלא מעניין אותו?".

אריאל סבורה כי יצירת תיאטרון אמיתית נובעת ממענה אמיתי לחיבוטי הנפש, שכולל גם העלאת תהיות ואף בעיטה בקיים. סגנון כזה, היא אומרת, רחוק מאוד ממה שמתיר לעצמו הציבור הדתי כיום. "יש המון תסיסה במגזר שלנו בגלל בעלי התשובה והדור הצעיר. כדי לעשות תיאטרון מהותי ומשמעותי חייב להיות כוח בועט. רבנים לא יכולים להקים תיאטרונים, הם צריכים לשמור על השמרנות. בתיאטרון יש העלאת תהיות, ספקנות – כל מה שבית המדרש לא אוהב מתקיים שם. התקשורת בין הרבנים לשחקנים כרגע אינה מעמיקה, כי אין חופש מחשבה בציבור שלנו. אי אפשר ליצור תיאטרון כשאתה במקום הנמוך של להשתיק בעיות, שהכל אידיאלי, כפי שמתנהל אצלנו. נפש האדם בוכה ומתחננת, ולא זוכה למענה לראות את הקושי שלה".