בשבע 408: המרדף נמשך

איך קורה שפושע נאצי מוכר חי כבר 60 שנה בחופשיות בגרמניה? עו"ד ישראלי החליט לצאת למאבק

רבקי גולדפינגר , כ"ג באלול תש"ע

בשכונה שקטה ומטופחת בעיר אינגולשטאט אשר בחבל בוואריה שבגרמניה, חי לו בשלווה ובנחת הפנסיונר בן ה-88 קלאס פאבר. הוא אב לשלושה ילדים וסב גאה לנכדים. אחרי שנים ארוכות בהן עבד בחברת 'אאודי', הוא נהנה מתנאי פרישה נוחים, הוא בעל מכונית גולף פרטית וחי חיי רווחה כלכליים. מדי יום יוצא פאבר יחד עם רעייתו ג'ייקובה, לטיול רגלי בפארק הסמוך למקום מגוריהם כדי ליהנות מהשמש החמימה. ג'ייקובה אשתו נעזרת במקל הליכה והם פוסעים לאיטם בשבילי הגן. האנשים מסביבם בוודאי יתקשו להאמין כי האדם הקשיש הניצב לפניהם, בעל שיער השיבה והחזות התמימה, היה בעברו חייל נאצי הולנדי שהתנדב בלהט להילחם בשורות האס.אס. הוא הורשע ברצח, נידון למוות בשנת 1947 בהולנד, ונמצא במקום החמישי ברשימת עשרת הנאצים המבוקשים ביותר בעולם מטעם מכון ויזנטל.

הכתב הבריטי מפתיע

את סיפורו הבלתי ייאמן של קלאס פאבר - הפושע הנאצי המתגורר בביטחה מזה שישה עשורים על אדמת גרמניה, חשף לפני יותר מחודש כתב שבועון ה'סאן' הבריטי, בראיין פליין. לאחר מבצע שערך לאיתורו, גילה פליין את פאבר מתגורר עם משפחתו בחבל בוואריה שבגרמניה. פליין נדהם לגלות כי אותו נאצי חי את חייו בחופשיות וללא הפרעה ושהוא בעל אזרחות גרמנית. על דלת האינטרקום בכניסה לביתו מתנוסס שמו 'ק. פאבר' ללא כל חשש. במשך זמן מה עקב הכתב הבריטי אחר הרגליו ואורח חייו של פאבר. שכניו תיארו אותו כאדם אדיב ומנומס. באחד הימים, במהלך טיול רגלי שיגרתי שערך פאבר עם אשתו בפארק השכונתי, פנה אליו פליין והציג את עצמו ככתב ה'סאן' הבריטי. פליין לא חיכה לתגובה, ושאל באופן מיידי את פאבר הקשיש האם הוא מביע חרטה על מעשיו הנוראים במהלך מלחמת העולם השנייה, והאם הוא חש חמלה כלשהי ביחס לקורבנותיו או לבני משפחותיהם? קלאס פאבר ההמום, אשר לא ציפה לשאלות מסוג זה, חתם את פיו וסירב בתוקף להגיב. אך הכתב הבריטי לא הירפה ושאל את פאבר על תחושותיו כלפי קורבנותיו, שבניגוד אליו, חייהם נגדעו. בפנים קפואות המשיך פאבר בהליכתו המדודה יחד עם אשתו ולא השיב דבר. הכתבה פורסמה ב'סאן' וזכתה לתהודה קטנה בלבד ברחבי בריטניה ומחוצה לה. לאחר פרסומה הודיע בתגובה משרד המשפטים הגרמני, כי תיערך בחינה מחודשת ביחס למעמדו המשפטי של פאבר במחוז בוואריה בו הוא מתגורר. שרת המשפטים של גרמניה ביקשה הבהרות בנושא. אך מעבר לאותה הודעה רשמית לא נעשה דבר.

גם עורך הדין הירושלמי דוד שונברג נתקל במקרה בכתבה המדוברת ב'סאן' הבריטי אודות פאבר והתקשה להאמין. "לא יכולתי לתפוש שדבר כזה אפשרי", מסביר עו"ד שונברג. "זה היה נשמע לי הזוי לגמרי. אדם שכבר ערכו לו משפט והוא הורשע ברצח - מסתובב לו חופשי וללא פחד במשך שישים שנה. יצרתי קשר עם הכתב, בראיין פליין, ושאלתי אותו לגבי הפרטים הידועים לו. התחלתי לחקור את הנושא לעומק", הוא מספר.

כאשר התבררו לעו"ד שונברג פרטי המקרה, הוא חש שעליו לפעול בנידון. "לא יכולתי להתעלם מהפרשייה, כי הבנתי שמדובר בדבר בעל חשיבות רבה וחששתי שהעניין עלול להתמסמס. החלטתי לארגן עצומה של עורכי דין ירושלמים בפנייה לשרים, אישי ציבור וחברי כנסת, שיפעלו לקידום מיצוי הדין עם אותו רוצח נאצי. אני חושב שאם מדינת ישראל היתה מביעה עמדה ברורה דווקא במישור הרשמי, היא היתה מסוגלת לקדם את העניין".

שונברג, יליד אנגליה ובן למשפחה של ניצולי שואה, ניסח הודעה והחל להפיצה בין הקולגות ברחבי הבירה. בעצומה נכתב כי: "ישראל צריכה למחות על אזלת היד של גרמניה, אשר הביאה לכך שהפושע הנאצי חי על אדמתה בשלווה מבלי שמוצה עימו הדין על הפשעים אותם ביצע במהלך מלחמת העולם השנייה. מאז שנות החמישים הוא חי חיי חופש ללא כל הפרעה. חרף בקשות חוזרות של רשויות החוק בהולנד להסגיר אליה את הפושע, עמדה גרמניה בסירובה להיענות לבקשה". כמו כן הובעה בעצומה דרישה להסיר כל מכשול משפטי המונע העמדת פושעים כגון אלו לדין ואת ריצוי עונשם. "בפניית ישראל לגרמניה עליה לדרוש את הסגרתו של פאבר להולנד לאלתר וכן שינוי גורף של המדיניות הגרמנית, המאפשרת אי העמדה של פושעים נאצים לדין או מניעת הסגרתם לארצות מוצאם", אומר עו"ד שונברג.

ההיענות היתה גדולה, ותוך יומיים בלבד חתמו מעל ל-150 עורכי דין ירושלמים על העצומה. בנוסף, תמכו בעצומה מרכז ויזנטל ישראל, מרכז הארגונים של ניצולי השואה ומכון 'יד ושם'. גם עו"ד יורי גיא-רון, ראש לשכת עורכי הדין, פרסם את תמיכתו בעניין: "כראש לשכת עורכי הדין הנני מצטרף בכל פה למאבק למען מיצוי הדין עם פאבר בגין פשעיו", כתב.

הדקה ה-90 לעשיית צדק

קלאס פאבר נולד בשנת 1922, תשכ"ב, גדל והתחנך בהולנד. שנתיים לאחר סיום מלחמת העולם השנייה התנהל נגדו משפט, בו נטען כי היה 'נאצי נלהב'. על פי העדויות, כשהיה בן 18 התנדב פאבר לאס.אס, סייר בצפון הולנד וטבח ללא רחמים ביהודים ובלוחמי ההתנגדות ההולנדים. פאבר הפך לקצין בשירות המודיעין הנאצי, עבד עם הגסטאפו והיה מוציא להורג במחנה מעבר בצפון הולנד בשם ווסטרברוק, שהיה מחנה מעבר מרכזי ליהודי הולנד. בנוסף, נטען במהלך משפטו כי ביצע בעצמו הוצאות להורג המוניות וכתוצאה מכך מניין קורבנותיו הינו גבוה ביותר. הוא הורשע ברצח אחד עשר בני אדם ונגזר עליו גזר דין מוות, אך עונשו הומתק למאסר עולם. בתחילת שנות החמישים ברח פאבר יחד עם עוד שישה קצינים נאצים מכלא ברדה שבהולנד. הוא וחבריו נמלטו לגרמניה והתקבלו שם בזרועות פתוחות. למרות שהיתה ידועה הרשעתו החד משמעית, התאפשר לקלאס פאבר להמשיך במסלול חיים נורמאלי. הוא בנה את ביתו, הקים משפחה וחי שם כמעט ללא כל הפרעה, במשך קרוב לשישים שנה. את האזרחות הגרמנית קיבל פאבר כבר בשנת 1943, בהתאם ל'חוק הפיהרר' מימי הרייך השלישי, שהעניק אזרחות גרמנית למשתפי פעולה ומתנדבים באס.אס. בעקבות כך טענו במהלך השנים הרשויות הגרמניות כי הן מנועות מהסגרתו של פאבר לארץ מוצאו הולנד, למרות בקשות חוזרות ונשנות מצידה. באופן תמוה, נשמר החוק שנחקק בימי שלטונו של היטלר, המגן על חיילי האס.אס, גם שנים רבות לאחר המלחמה.

"הוא אחד האנשים הרשעים ביותר החיים כיום", קובע באופן נחרץ ד"ר אפרים זורוף, מנכ"ל מכון ויזנטל בישראל, ומוסיף "הזמן הולך ואוזל ואם אנחנו מעוניינים שהצדק ייעשה - חובה עלינו לפעול מהר. קלאס פאבר הוא בן 88 וכל יום שחולף והוא מסתובב חופשי זה עוול משווע לנרצחים, לבני המשפחות שלהם ולעם היהודי בכלל. צריך לדאוג שהוא לא ימות לו בשקט ובשלווה, אלא ישלם על מעשיו עד יומו האחרון". ד"ר זורוף, תושב אפרת שזכה לכינוי 'אחרון ציידי הנאצים', הצליח במסגרת פעילותו במשך השנים לחשוף פושעי מלחמה נאצים רבים, ומילא תפקיד חשוב במאמצים להביאם לדין. "כמי שהשקיע והקדיש שלושים שנה מהחיים שלו כדי להעמיד לדין פושעים נאצים, אני מאוד מתוסכל מהעובדה שקלאס פאבר, לאחר שכבר הורשע כדין בבית משפט הולנדי, הצליח לברוח מעונשו. בנוסף, בארץ אליה נמלט, גרמניה, זכה לחופש ולגיבוי מצד הרשויות, שלא דאגו לאכוף את גזר הדין. הגיע הזמן שגרמניה תפסיק להסתתר מאחורי חוק שנחקק על ידי היטלר. הצדק צריך להיעשות ומהר".

לפנייתו של ד"ר זורוף מצטרף גם נח פלוג, יו"ר מרכז הארגונים של ניצולי השואה, הקורא לשלטונות גרמניה לנקוט בפעולות מיידיות להסגרת פאבר להולנד. "המקרה המקומם הזה ממחיש עד כמה פשעי השואה היו ועודם דבר של מה בכך בעיני רבים. עשיית דין ומיצויו עם פושעים כאלה הוא חובה מוסרית, ועל פשעים כאלה לא חלה ולעולם לא תחול התיישנות".

תקדים בורה – שינוי לטובה

מאז שהתוודע עו"ד דוד שונברג לפרשיית קלאס פאבר, הוא מנסה להבין את הרקע המשפטי שהוביל לאי מיצוי הדין עימו בגרמניה. "קודם כל, יש לזכור שישנו פסק דין הולנדי שהיה צריך לאכוף. יש קורבנות שהם ידועים ויש גם בני משפחה, ילדים ונכדים שסובלים במשך עשרות שנים מכך שרוצח יקירם מסתובב חופשי. עניינו של קלאס פאבר כבר נדון בשנים האחרונות בבתי המשפט בגרמניה והגיע למבוי סתום. בידי מסמכי-סיכום מפרקליטות מינכן, מהם אני מנסה ללמוד על מהלך הדברים המשפטי".

מהו הקושי המשפטי בעניינו של קלאס פאבר, שמונע במשך כל כך הרבה שנים את מיצוי הדין עימו בגרמניה?

"הקושי העיקרי נובע מאופן ההתייחסות של החוק הגרמני לנושא: מצד אחד, גרמניה עמדה בסירובה להסגיר את פאבר להולנד חרף בקשות חוזרות ונשנות מצידה, בשל אזרחותו הגרמנית אותה השיג מתוקף היותו איש אס.אס. מצד שני, ישנו ניסיון מצדו של החוק הגרמני להגדרה מחודשת של המעשים המיוחסים לפאבר. ניתן להבחין שבהליכים שהתנהלו בבתי המשפט בגרמניה ניסו לייחס למעשיו של פאבר דרגת חומרה פחותה מזו של רצח, ולצורך כך השתמשו בתיאוריות שונות אשר לא היו מתקבלות בשום בית משפט מערבי".

זו קביעה קשה. אתה יכול לתת דוגמה?

"כן. לדוגמא, נקבע כי ציות לפקודות על ידי חייל זוטר וביצוען בנסיבות ההן, אין בהם רמת פשיעה הדומה לרצח, ויש להגדיר מעשים אלה כהריגה בלבד. לא רק שאבחנה כזו היא פסולה מבחינה ערכית וטענות כאלו של 'ציות לפקודות' נדחו במשפטי נאצים אחרים, אלא שיש לכך גם השלכה מעשית, מכיוון שעל עבירת הריגה חלה התיישנות ואילו על עבירת רצח אין התיישנות. עצם הניסיון הזה הוא פסול מיסודו, מפני שגם 'קבלת פקודות' אין בה כדי להפחית מחומרת המעשים עצמם. אבל יותר מזה, המעורבות של פאבר היתה מתוך התלהבות והוא כונה במשפט שהתנהל בהולנד 'נאצי נלהב'. הוא יכול היה לשבת בביתו בזמן המלחמה ולא לרצוח. אף אחד לא כפה את זה עליו. פאבר התנדב לאס.אס מרצונו והיה פעיל ביחידת חיסול נאצית בהולנד, sonderkommando-feldmeijer)), שהסתובבה בצפון הולנד ורצחה יהודים ומתנגדים למשטר. ידוע גם שעל אחיו, פטר, נגזר במשפט שהתנהל נגדו לאחר המלחמה גזר דין מוות, ובמקרה של האח גם ביצעו את העונש. נדרש שינוי מדיניות במשפט הגרמני, המאפשר כיום באורח תמוה למדי אי העמדה של פושעים נאצים לדין או מניעת הסגרתם לריצוי עונשם בארץ מוצאם", מסכם עו"ד שונברג.

ד"ר אפרים זורוף מציין את הרשעתו של הפושע הנאצי היינריך בורה לפני כחצי שנה כסמן לשינוי חיובי שחל, בכל זאת, במערכת המשפט הגרמנית. "משהו למרות זאת קורה במערכות השלטון בגרמניה. המשפט של הנאצי היינריך בורה הסתיים רק לפני כמה חודשים בהרשעתו. יש קווי דמיון רבים בין המקרה הנוכחי למקרה של קלאס פאבר. גם היינריך בורה כמו פאבר, פעל במלחמת העולם השנייה בשורות האס.אס. בורה הואשם ברצח שלושה אזרחים הולנדים. ושוב, גם הוא כמו פאבר, נשפט בהולנד בשנים שלאחר המלחמה ונגזר עליו עונש מוות, רק שבמקרה של בורה גזר הדין ניתן שלא בפניו כיוון שברח עוד קודם לגרמניה. מאוחר יותר הומתק עונשו של בורה למאסר עולם, כפי שנעשה עם פאבר. כל השנים בתי משפט בגרמניה סירבו לאשר את הסגרתו של בורה להולנד, וב"ה, במקרה הזה הפרקליטות במחוז בו הוא גר מצאה את הדרך המשפטית להעמיד אותו לדין. אני מקווה ומצפה שגם במקרה של קלאס פאבר יימצא הפתרון המשפטי הראוי".

בדומה לד"ר זורוף, גם עו"ד שונברג רואה במשפטו של הפושע הנאצי היינריך בורה נקודת ציון חשובה במשפט הגרמני: "במשפט של היינריך בורה שהסתיים לאחרונה, הוא הורשע וטענותיו בעניין 'ציות לפקודות' נדחו, ובכך נשמרה ההגדרה של מעשיו כרצח (ולא הריגה). כך שיש בפסק הדין של בורה נקודת מפתח לאופן ההתייחסות הרצוי במקרים כאלה".

בעקבות עצומתו של עו"ד שונברג פנה בימים אלו, בצעד יוצא דופן, שר המשפטים יעקב נאמן לשרת המשפטים של גרמניה בבקשה לבחון מחדש את עניינו של הפושע הנאצי קלאס פאבר. מלשכת נאמן נמסר כי במכתב, שנכתב בליווי המחלקה הבינלאומית בפרקליטות, התבקשה השרה הגרמנית לבחון את המידע לגבי עברו של פאבר.

פנסיה גרמנית למרצחים הנאצים

הרב בני קלמנזון, ראש ישיבת עתניאל, חוקר שואה המשמש כחבר במועצת 'יד ושם', אומר בתגובה לפרשה כי מבחינה היסטורית מיצוי הדין עם הפושעים הנאצים היה רחוק מלהיות מספק. "באופן בסיסי, צריך לדעת שהפושעים שפשעו כנגד העם היהודי כמעט ולא נשפטו על מעשיהם. מתוך אלפים רבים שהיו ביחידות האיינזץ גרופן שרצחו והשמידו מעל 2 מיליון יהודים, נשפטו עשרות בודדות בלבד ורק חלק קטן מהם גם הורשע. יותר מכך, גם בין אלו שכבר הגיעו לשלב ההרשעה, היו רבים שנדונו לעונשים מגוחכים ולא מידתיים. גם רוב החיילים והמפקדים במחנות הריכוז וההשמדה לא נשפטו ולא נאסרו. ההיפך הוא הנכון, זכויותיהם לא נגרעו ולרובם המשיכה גרמניה במשך שנים ארוכות לשלם את תשלומי הפנסיה על שירותם 'היעיל' במחנות ההשמדה". הרב קלמנזון מדגיש כי מערכות המשפט הגרמניות העמידו במשך השנים מכשולים רבים שהקשו על תהליך הרשעתם של פושעים נאצים. "הם הקפידו לא להרשיע אדם אם לא היה עד שראה אותו במו עיניו רוצח. בנוסף, בתי המשפט ביקשו להרשיע רק חיילים ששימשו בתפקידי קצונה ופיקוד ולא חיילים זוטרים שרק 'מילאו פקודות', ופושעים כאלו היו כמובן באלפים. העדים נדרשו לעמוד בחקירות צולבות ומסדרי זיהוי מפרכים, ולעיתים זה הגיע למצב שמלכתחילה לא תבעו רוצחים נאצים רק בגלל הקושי הרב הצפוי עד להרשעה".

ממה זה נובע, לדעתך?

"גרמניה פעלה לאו דווקא מטעמים אנטישמיים, אלא גם מתוך רצון להדחיק ולמזער את חלקו של השכן, קרוב המשפחה או החבר לעבודה, בפשע. גם הרוצחים עצמם ניצלו את מערכות המשפט המקשות על ההרשעה, על ידי הסתרת ראיות והשמדתן במשפטים שנערכו שנים רבות לאחר המלחמה. במקרים רבים הגרמנים עשו כל שביכולתם למסמס את הליכי השיפוט והענישה. כמובן שהיו יוצאים מן הכלל, אבל המגמה היא ברורה ביותר לאורך השנים".

אצבע מאשימה מפנה הרב קלמנזון גם כלפי כמה ממדינות העולם. "צריך לציין לשלילה גם את יחסן של מדינות דרום אמריקה, דרום אפריקה ומדינות ערב, שלא ניסו להעמיד פושעים נאצים לדין אלא אדרבה, ניסו לטשטש או להשכיח. לצערי", מוסיף הרב "אי אפשר לומר שמדינת ישראל לדורותיה עשתה ככל יכולתה לבקש את הסגרתם של הפושעים הנאצים. היה אפשר לעשות הרבה יותר. יתר על כן, מדינת ישראל שיחררה אדם שגם לדברי בית המשפט היה סוהר במחנות ריכוז והשמדה, בגלל ספק קל לגבי זהותו: האם הוא איוון האיום או רוצח בשם אחר".

הרב קלמנזון הוא דור שני לשואה. אביו איבד את כל בני משפחתו בשואה. "מה שעושים כיום זה מעט מדי ומאוחר מדי", הוא קובע "או כפי שאמר פעם אדם מעמיק: 'אני מדבר לא בגלל שאני רוצה לדבר, אלא בגלל שאני לא יכול לשתוק'. כך אנחנו נשתדל, גם כיום, להביא את הפושעים הנאצים לדין, אבל לא בגלל שיש בכך תועלת מרובה, אלא בגלל שאיננו יכולים להיות חלק מתהליך ההכחשה וההשתקה".

אתה לא רואה תועלת בהבאתו של רוצח נאצי לדין גם לאחר יותר משישים שנה?

"מדובר באופן יחסי בתועלת מועטה. התועלת היא בעשיית צדק חינוכי לדורות הבאים. האם זה ירתיע בעתיד את רוצחי היהודים? אני בספק גדול. אך בוודאי שמחובתנו לדאוג, ככל שהדבר אפשרי, למצות את הדין עם כל אותם רוצחים נאציים".