חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גוש, אמונים?

מה הם בעצם 'גושי ההתיישבות'? מסתבר שכל ממשלה ומפת הגושים שלה. חגי הוברמן עם סקירה מקיפה בעיתון בשבע.
02/09/10, 13:58
חגי הוברמן

סגן ראש הממשלה, השר דן מרידור, הציע בשבוע שעבר בראיון לרשת ב' בנושא המשך ההקפאה, לאפשר בנייה רק ב'גושי ההתיישבות' וביישובים הסמוכים לגדר ההפרדה, ולהמשיך את ההקפאה במקומות שבהם אמורה לקום המדינה הפלשתינית. מיד אחריו התראיינה גם שרת התרבות והספורט לימור לבנת, וכשנשאלה לגבי תוכניתו של עמיתה השר דן מרידור ענתה כיהודיה טובה בשאלה: מישהו בכלל יודע להסביר מהם גושי ההתיישבות, מה הגודל שלהם ואלו יישובים בדיוק כלולים בהם?

לבנת נגעה בנקודה הנכונה ביותר. דומה שאין עוד מונח פוליטי כל כך מדובר וכל כך נדוש, שהכל דנים ודשים בו ומתווכחים עליו בלהט, בלי שמישהו יודע להגדיר אותו במדויק.


תפישת ההתיישבות של הוועדה בראשות אריאל שרון היתה התיישבות גושית. הגושים היו מפוזרים בכל רחבי יהודה ושומרון ובחבל עזה, כשמטרתם אחת: לטרפד אפשרות של הקמת מדינה פלשתינית, כתוצאה ממימוש תוכנית
תשאל כל אזרח בישראל מהם 'גושי ההתנחלויות' והוא יגיב מיד 'אריאל', 'מעלה אדומים'. מדוע רק הם? התואר 'גוש התיישבות' מתאים לכל רצף יישובים יהודי צפוף שבו אין כמעט אוכלוסייה ערבית או כפרים ערביים. אם כן, למה ייגרע חלקם של גושי התיישבות לא פחות משמעותיים, כמו גוש אדם-פסגות-מכמש שהוא צמוד קו ירוק לא פחות מגוש אריאל, או גוש טלמון-דולב-חרשה, שאמנם איננו צמוד 'קו ירוק' אבל ההתיישבות בו 'גושית' לא פחות מכל גוש אחר? לפוליטיקאים פתרונים.

ועוד שאלה: האם 'גוש אריאל' הוא באמת גוש? האם הוא רק העיר אריאל, או כולל גם את ברקן, קרית-נטפים, יקיר ורבבה? האם גוש-עציון כולל גם את יישובי מזרח הגוש כמו תקוע, נוקדים ואל-דוד? ומה המשמעות של גוש מעלה-אדומים? האם הוא כולל יישובים כמו כפר-אדומים, ענתות ואלון? עד היום כל התשובות לשאלות הללו נותרו מעורפלות במכוון.

הניסיון היחיד עד כה להגדיר גיאוגרפית את גושי ההתיישבות נעשה ערב בחירות 2006. במסמך ההבנות שניסח המועמד לראשות הממשלה אהוד אולמרט עם הרב יואל בן-נון בתמורה לתמיכת האחרון ב'קדימה', כתב אולמרט כי "בכל תהליך מדיני יישמר מעמדה הריבוני והמאוחד של ירושלים ויישמרו גושי ההתיישבות המרכזיים: גוש עציון, גוש עוטף ירושלים, גוש אריאל, ואזורי ביטחון בעלי חשיבות חיונית בישראל". במצע של מפלגת קדימה שהספיק לנסח אריאל שרון, דובר סתמית על "שמירת ירושלים וגושי ההתיישבות הגדולים והקמת מדינה פלשתינית לצד מדינת ישראל".

לא חלפו חודשים ספורים, וממשלתו של אולמרט עצמו, בחודש מאי 2006, אישרה את התוואי הסופי של גדר ההפרדה. התוואי הזה רמס סופית את רעיון ה"גושים". אריאל, למשל. התוואי החדש פירק סופית את "גוש אריאל". במקום גוש נוצרו שתי רצועות גדר צרות, מין אצבעות דקיקות לאורך כביש חוצה-שומרון ולאורך הכביש המתוכנן אלפי-מנשה-קרני-שומרון, ללא כל מרחב מחיה עתידי. רוב יישובי ה"גוש" המפוצל, כמו קדומים, רבבה, קרית נטפים, ברקן וקרני-שומרון, "ייחנקו" בגדרות צמודות. במילים אחרות: הגדר הזאת לא רק שאיננה יוצרת "גושים" מבחינת מרחב ההתפתחות והתיכנון העתידי, אלא היא חונקת אותם בתוך הגדרות.

והגדר הזו, בעיני השמאל, היא שמייצגת את גבול הקבע ביו"ש. השקפת השמאל גורסת כידוע, שכל היישובים שממזרח לגדר יפורקו, ותושביהם יועברו ל"גושי ההתיישבות" (אולי) או יפוזרו ברחבי הארץ.

ממשלה שהיתה רוצה לגלות רצינות בנושא הגושים היתה יכולה, למשל, לאשר מיידית את הבניה בשטח הקרוי E-1, האמור לחבר בבניה יהודית את מעלה-אדומים עם רכס הר-הצופים, ובכך ליצור בפועל את "ירושלים רבתי": רצף יהודי מירושלים אל מעלה-אדומים, מישור-אדומים, כפר-אדומים ומזרחה אל מצפה-יריחו, ורד-יריחו, ויישובי המועצה המקומית מגילות שבצפון ים-המלח. בדיוק לפי תפישת "שמירה על גושי ההתיישבות". בפועל, כל ממשלות ישראל, ממשלה אחרי ממשלה, דוחות את הקמת השכונה.

העמדה הפלשתינית העקרונית לא השתנתה מאז הסכם אוסלו: הקמת מדינה פלשתינית על פי קווי 67', כולל בירושלים, ופירוק כל היישובים. אם יישארו יישובים שלא יפונו, במסגרת "גושי ההתיישבות" (שכיום כבר ברור שכלל לא מדובר ב"גושים" אלא במובלעות קטנות) ישראל תצטרך לפצות את הפלשתינים באדמות חלופיות, ביחס של 1:1. זה כולל, אגב, גם את ירושלים. כלומר: על פי העמדה הפלשתינית, אם הכותל-המערבי, או הרובע היהודי בעיר העתיקה, יישארו בריבונות ישראלית בהסכם קבע, ישראל תצטרך לפצות את הפלשתינים על כך בשטח חלופי ביחס ישיר, מטר תמורת מטר, דונם תמורת דונם.

הגיאוגרף הפלשתיני חליל תופוכג'י, המכהן כראש המחלקה למיפוי באגודה ללימודים ערביים, טען בשנת 2004, אחרי פירסום מכתב בוש לשרון (עליו ידובר בהמשך), כי הפלשתינים שוללים את "התמקדות ישראל בחשיבות השמירה על שלושת גושי ההתנחלויות הגדולים, שהוקמו על אדמות הגדה המערבית, והם: מעלה אדומים, אריאל וגוש עציון, בנוסף להתנחלויות שהוקמו על אדמות ירושלים המזרחית…" תופוכג'י הזכיר כי "הצד הפלשתיני הכיר עקרונית בשלושת גושי ההתנחלויות, הן בשיחות טאבה, הן בקמפ-דיוויד והן בוושינגטון, במסגרת הדיון על חילופי שטחים בשיעור שיגיע ל-3 אחוזים מאדמות הגדה המערבית".

לפני כשנתיים גילה יושב ראש צוות המשא ומתן של הרשות, אבו-עלא, כי ממשלת אולמרט הסכימה לוותר על 93% משטחי יהודה ושומרון, ומבקשת לספח רק 7% מהשטח בגושי התיישבות. הוא סיפר שאולמרט ביקש להשאיר ארבעה גושי התנחלויות גדולים - אריאל, מעלה אדומים, גוש עציון וגבעת זאב. אבו עלא הבהיר כי הרשות דחתה את ההצעה הישראלית, ואמר כי "מדובר בשטחים החיוניים להקמת המדינה הפלשתינית". השנה גילה אבו-מאזן כי הגיע בשעתו להסכמה עם אולמרט על גבולות המדינה הפלשתינית על בסיס גבולות 67'. "כמעט הגענו להסדר" – אמר אבו-מאזן – "ואני הסכמתי על חילופי שטחים בהיקף של 1.19% ואשר דומים בגודל ובאיכות, ואילו הוא (אולמרט) הציע 6.5% (לחילופי שטחים), ואני סירבתי. לא הגענו להסכמה". הרשות הפלשתינית, יש להזכיר, מתעקשת כי חידוש המו"מ הישיר עם ישראל יתחיל מהנקודה בה הוא הופסק עם אולמרט.


"גושי ההתיישבות" של שרון


הראשון שדיבר בגלוי על גושי התיישבות היה אריאל שרון. זה לא היה במכתב המפורסם שכתב לו נשיא ארה"ב ג'ורג' בוש בתמורה לעקירת יישובי חבל עזה (עליו כאמור עוד נדבר בהמשך), אלא כבר לפני 31 שנה, בממשלת בגין הראשונה. שרון, אז שר החקלאות, עמד בראש ועדת שרים לענייני התיישבות. בחודש תשרי תש"מ השלימה הוועדה הכנת "תוכנית שנתית להתיישבות ביהודה, בשומרון, בחבל עזה וברמת הגולן". זו היתה הפעם הראשונה שגורם ממשלתי הכין תוכנית התיישבות מקיפה ביו"ש - ולמרבה הצער, גם האחרונה.

תפישת ההתיישבות שלה היתה התיישבות גושית - גושי התיישבות ולא יישובים מבודדים. הגושים, כמובן, היו מפוזרים בכל רחבי יהודה ושומרון ובחבל עזה, כשמטרתם אחת: לטרפד אפשרות של הקמת מדינה פלשתינית, כתוצאה ממימוש תוכנית האוטונומיה עליה הוסכם בהסכם קמפ-דיוויד עם מצרים, שנחתם שנה לפני-כן. נתאר אותם מצפון לדרום: (פירוט המניעים המיוחדים לפיתוח כל גוש לקוח מהתוכנית עצמה): גוש קרני-שומרון, שנועד להרחיב את הנוכחות היהודית במורדות המערביים של השומרון; גוש אריאל, שנועד לשליטה על שני הצירים העיקריים בלב השומרון, כביש 60 וכביש חוצה שומרון; גוש נוה-צוף להרחבת הנוכחות היהודית במורדות המערביים של הרי בנימין תוך שליטה בצירים העולים משפלת לוד לגב ההר; גוש מעלה-אדומים ליצירת הנדבך המזרחי בטבעת היישובים סביב ירושלים ושליטה בציר המוביל לירושלים; גוש גוש-עציון-תקוע לחיזוק הנדבך הדרומי של טבעת היישובים סביב ירושלים ויצירת רצף התיישבות יהודית מחבל עדולם עד מדבר יהודה, תוך יצירת חייץ בין בית-לחם לחברון; גוש מעון-כרמל על הציר החיוני מערד לירושלים ולמעלה-אדומים, שיועד להיות חוליה במערכת ההתיישבות מבקעת בית-שאן, בקעת הירדן, מעלה-אדומים עד צפון הנגב, ולשמש בלם להתפשטות ההתיישבות הערבית בהר חברון המזרחי; והגוש האחרון - גוש זיקים, שנועד למנוע שימוש בלתי מבוקר באדמות המדינה בחולות שמצפון לעזה.

השוואת מפת התוכנית למפת ההתיישבות הקיימת מלמדת שהתוכנית בוצעה בסופו של דבר - בגדול. רוב גושי ההתיישבות בתוכנית אכן קמו כגושים. רק מיעוטם נשארו כיישובים מבודדים - בעיקר בצפון השומרון ובמרכז דרום הר-חברון, וזאת בגלל שמימוש התוכנית פשוט לא הושלם.


"תוכנית הגושים" של מועצת יש"ע


המונח 'גושי התיישבות' צץ מחדש בעקבות הסכם אוסלו. באופן פרדוכסלי, הגוף שפעל לביסוס הגושים הללו היה דווקא מועצת יש"ע. על פי הסכם אוסלו א', המרחב ביו"ש כולו אמור היה להיות שטח פלשתיני, כשהיישובים מצויים בתוכו כאיים מבודדים, כל יישוב בפני עצמו. במועצת יש"ע החליטו להקדים תרופה למכה. מיד אחרי שפורסם ההסכם, התווה בחשאי הצוות המדיני של מועצת יש"ע בראשות ישראל הראל, את התוכנית שכונתה "תוכנית הגושים". עיקרה היה חיבור כל היישובים לגושי התיישבות יהודיים, שיהוו ריבונות יהודית בתוך האוטונומיה הפלשתינית. במסמך שחובר בצוות המדיני נקבע כי כל אחד מהיישובים ביו"ש יחובר בדרך כלשהי לאחד הגושים. לא יישאר יישוב אחד מנותק. גושי ההתיישבות יישארו כולם בריבונות ישראל.

המסמך הציע לכלול בגושים היהודיים בנוסף ליישובים גם אזורי תעשיה, אתרי תיירות, מקומות קדושים ואתרים ארכיאולוגיים. לגבי הכבישים קבע המסמך כי צירי התנועה בין הגושים יהיו כולם בפיקוח צה"ל.

עוד קבע המסמך של מועצת יש"ע שבגושים היהודיים לא ייכללו כלל יישובים ערביים, גם אם קווי התיחום של הגושים ייקבעו בצורה מפותלת עקב כך. לעומת זאת, בעלי קרקעות ערבים שאדמותיהם ייכללו בתחום הגושים היהודיים יוכלו להמשיך ולעבד את אדמתם. "תוכנית הגושים" שבנתה מועצת יש"ע תאמה את הסכם אוסלו, והיתה מעין הצעה לעמדת מדינת ישראל לקראת המו"מ על פרטי יישום ההסכם.

במועצת יש"ע היה ויכוח קשה סביב המסמך, שנוסח במכוון כתואם את ההסכם בין ישראל ואש"ף. אנשי "האופוזיציה הפנימית" במועצה, בעיקר אליקים העצני ובני קצובר, טענו כי המסמך מהווה למעשה תמיכה של המתיישבים בהסכם עם אש"ף. עם זאת, הם הסכימו כי ההצעה תועלה לא בידי הצוות המדיני אלא בידי הצוות הביטחוני, כיוון שאז הוא יקבל משמעות שאיננה מדינית, אלא רק מאמץ להבטיח את המשך ההתיישבות היהודית ביהודה, שומרון וחבל-עזה.

במועצת יש"ע החלו בשרטוט מפות מפורטות של תחומי הגושים היהודיים. הפעולה נעשתה בתיאום עם משרד הביטחון, וליתר דיוק מול סגן שר הביטחון דאז מוטה גור, שקיבל את האחריות על המינהלת "קשת צבעים" – המינהלת שהוקמה במשרד הביטחון לצורך ליווי הסדרים מדיניים מבחינה ביטחונית.

כסגן שר הביטחון, אימץ גור את תפישת "תוכנית הגושים", וביקש להכינה כתוכנית של משרד הביטחון. לכן מיד אחרי החתימה על הסכם אוסלו שלחה לשכתו של גור מסמך אל כל ראשי המועצות היהודיות ביש"ע, ובו בקשה לריכוז נתונים לגיבוש התוכנית. הנתונים כללו את תוכניות המתאר העדכניות של שטח השיפוט של כל יישוב לרבות האדמות החקלאיות, אזורי התעשיה ואתרי תיירות; בעיות קריטיות בתחום קרקעות היישוב; צירי התנועה ודרכי הגישה לכל יישוב; מרכיבי הביטחון השונים, בהם גידור, תאורה, רכבי הביטחון ושטחים שולטים על כל יישוב ויישוב; מקורות מים, קווי חשמל ותקשורת, שמורות טבע ואתרים ארכיאולוגיים, וגם בקשה לתיאור ראיית המתיישבים את יחסי הגומלין הנחוצים עם הפלשתינים בתחומי הכלכלה התשתית וכד'.

שיחקה לידי מועצת יש"ע העובדה שהסכם אוסלו א' היה הסכם עקרונות בלבד, אשר אמור היה להיות מתורגם להסכמי ביצוע. הסכם הביצוע הראשון, הסכם עזה-יריחו, היה "מיקצה שיפורים" של הסכם אוסלו א'. המרחב בחבל עזה אמנם נשאר פלשתיני, אולם לראשונה נקבע עקרון הגושים. רוב היישובים היהודיים - למעט נצרים וכפר-דרום - נשארו בתוך גוש ישראלי, מחוץ לשטח האוטונומיה.

הסכם הביצוע השני, הסכם אוסלו ב', היה "מיקצה שיפורים" מאוד משמעותי של הסכם עזה-יריחו. המרחב נשאר ישראלי, ובתוכו גושים פלשתיניים. מצב הפוך לזה שנקבע בהסכם אוסלו א'.


הגושים של הסכם ביילין-אבו-מאזן


הפוליטיקאי הבא שעשה שימוש בגושי ההתיישבות היה יוסי ביילין, במסמך שהתפרסם בשם 'הסכם ביילין אבו-מאזן' משנת 1995. הוא נחתם שבוע לפני רצח רבין. בספרו "לגעת בשלום" (עמ' 210) מתאר ביילין את מפת ההתיישבות על פי ההסכם: "למעלה מ- 100 אלף מתנחלים על 50 יישוביהם יסופחו לישראל. ההתנחלויות שיישארו מעבר לגבול לא יפורקו ותימצא דרך לאבטחם. אזרחי ישראל שימצאו עצמם מחוץ לישראל יוכלו לבחור בין פיצויים לבין הישארות תחת ריבונות פלשתינית, אך בכל מקרה יישארו אזרחי ישראל ויצביעו לכנסת".

ביילין לא היה ההוגה המקורי של מפת התוכנית שלו. ביסוד המסמך עמד מחקרו של יוסי אלפר "ישראל-פלשתינים: סוגיות בהסדר הקבע", שפורסם בשנת 1993 במסגרת "מרכז יפה למחקרים אסטרטגיים". "...פשרה טריטוריאלית מתונה" - כותב אלפר במחקרו - "(תשאיר בידי ישראל) סדר גודל של % 11 מהשטח הכולל (יהודה, שומרון, עזה ומזרח ירושלים)". והוא מפרט את התוכנית:

"סיפוח אזורים במערב השומרון המאוכלסים בצפיפות ע"י ישראלים, תוך הזזת הקו הירוק מזרחה מרחק של 5-8 ק"מ לפחות, לאורך רוב הקו... סיפוח מובלעת לטרון, איזור גבעת זאב מצפון לפרוזדור ירושלים, וסיפוח איזור גוש-עציון מדרום לפרוזדור. סיפוח איזור מעלה אדומים, בעדיפות כחלק מירושלים (וכחלק מפתרון סוגיית ירושלים, שאינה נידונה כאן) אך אם הדבר ניתן, כחלק מעיצוב הגבול החדש בין ישראל לישות הפלשתינית. באזור מעלה אדומים יחנה כוח התערבות מהירה המיועד לסייע בסגירת מעברי הירדן ובהגנה ראשונית על גבול הירדן (גבול הבטחון) בשעת חירום. סיפוח שטח קטן (מוצבי הברך) מדרום לבית-שאן. כאן יחנה כוח ההתערבות המהירה השני".

"בכך" - כותב אלפר - "תשיג ישראל שורה לא מבוטלת של יתרונות... סיפוח לשטחה של כ-70% מהמתיישבים, וע"י כך הקטנה ניכרת של הסכנה ליציבות הפנים הפוליטית בשעת הפינוי, והקטנת הנטל הכלכלי הכרוך בפינוי. כל האזורים המסופחים הינם ברצף טריטוריאלי עם הקו-הירוק. מספר הערבים הפלשתינים אשר כפריהם יסופחו לישראל הינו מזערי - כמה עשרות אלפים..."

עליית נתניהו לשלטון ב-1996 קברה את הסכם ביילין-אבו-מאזן ואת תוכנית הגושים שלו.


כשלון בקמפ-דיוויד


נושא הגושים עמד גם במרכז המו"מ הכושל שניהל אהוד ברק, כראש ממשלה, עם יאסר ערפאת בקמפ-דיוויד בדיוק לפני 10 שנים, בקיץ שנת תש"ס. העמדה הישראלית התבססה על השארת שלושה גושי התיישבות ישראליים: גוש מערב השומרון, גוש עוטף ירושלים וגוש-עציון. בקעת-הירדן לא תוכננה להישאר בריבונות ישראלית, אלא כשטח בשליטה ביטחונית ישראלית לזמן מוגבל, בלי פינוי יישובים. ההצעה הזו דמתה דימיון מדהים ל"תוכנית יוסי אלפר" ששימשה בסיס להסכם ביילין-אבו-מאזן משנת 1995. רק שנה לפני כן תקף ברק את התוכנית ההיא, ששימשה לבסוף בסיס להצעות שנדונו בקמפ-דיוויד תחת הנהגתו.

הנציגים הישראלים בשיחות הציגו לפלשתינים מפת הסדר קבע, שבה יקימו מיד מדינה פלשתינית על 77.2% משטחי יהודה ושומרון. זו לא תהיה מפה סופית, הבטיחו הישראלים לפלשתינים, וכעבור זמן כלשהוא שיוסכם על שני הצדדים, תקבלו עוד % 8.8, רובם בבקעת הירדן, בנסיגה שתימשך עוד 10 שנים. ישראל תשמור, על פי התוכנית הרשמית, על גושי-התיישבות בהיקף של % 13.3 מהשטח.

הפלשתינים התנגדו, וברק הסכים באופן לא רשמי להקמת מדינה פלשתינית על % 92 משטח יהודה ושומרון. % 8 בלבד משטח יו"ש יישארו בשליטה ישראלית, מהם רק כ-% 5 שטחי ההתיישבות היהודית, ו-% 3 רצועת ביטחון דקה בבקעת-הירדן. כבר אז ויתר ברק למעשה גם על יישובי בקעת-הירדן.