בשבע 408: שינוי כיוון בידיעות?

בשבע , כ"ג באלול תש"ע

שינוי כיוון בידיעות? / עדי גרסיאל

לפני מספר שבועות הערכנו במדור זה כי מאמצי השיווק המתוגברים של מחלקת המנויים של 'ידיעות אחרונות' מעידים על הלחץ בו נמצא העיתון. תהינו גם האם ומתי יבינו שם שהבעיה קשורה פחות לצד העסקי ויותר לתכנים. והנה, השבוע, אפשר היה לזהות סנונית ראשונה - החלטה מערכתית לשבור ימינה, או לפחות להתרחק ממחוזות השמאל. חרם אנשי התיאטרון על העיר אריאל סוקר בידיעות, במפתיע יש לומר, מזווית מאוד לא מפרגנת. זה התחיל ביום ראשון עם הכותרת הראשית "סרבנות על הבמה", שלצידה מאמר ביקורתי של איתן הבר על החרם, והמשיך עם השאלה שהפנה העיתון אל שישה זמרים: "האם הייתם מופיעים באריאל?" באופן מוזר משהו, כל השישה השיבו בחיוב. האם לא הצליחו בעיתון למצוא אף אמן שמסרב להופיע מעבר לקו הירוק?

מי שחשב שאולי מדובר במקריות, קיבל תשובה למחרת בכותרת הראשית: "עשרות אמנים נגד סרבני ההופעות באריאל: נופיע בכל מקום". במוסף 24 שעות גיבו את המסר עם כתבה מפרגנת על צרכני התרבות באריאל שמכריזים "נסתדר בלעדיהם".

ביום שלישי התבטאה עמדתו של ידיעות דווקא באי פרסום. "150 מרצים מהאקדמיה מצטרפים לחרם התרבותי על תושבי אריאל", הכריז 'הארץ' בכותרת ראשית. גם 'מעריב' הקדיש לכך ידיעה של חצי עמוד, ואילו 'ישראל היום' דיווח על הפגנת התמיכה של 'שלום עכשיו' במחרימים. ורק בעמודי החדשות של ידיעות – דממה. בלי פרופסורים, סופרים או שחקנים. חוץ מטור של ענת גוב במדור הדעות - אירועי התמיכה בחרם נעלמו ונאלמו. למחרת אמנם 'תיקן' העיתון והזכיר את עצומת אנשי האקדמיה בידיעה שנדחקה לעמוד 18, אך גם פרסם שני מאמרים נגד החרם.

ייתכן כמובן שמדובר בבלון ניסוי או ברצף של החלטות מקריות. אך למרות שמוקדם עדיין להכריז בפסקנות על הכיוון, נראה כי משהו זז. גלגלי השיניים במנגנון האימתני של העיתון של המדינה (לשעבר) החלו לנוע.

...............................



צחוק מהעבודה / ישראל מידד

חברה דמוקרטית זקוקה לתקשורת חופשית, מגוונת ומבקרת. אלא שלנוכח המציאות של הרבה ידיעות, התקשורת נאלצת לבחור מה יפורסם, ומתפקדת למעשה כסוכנת של חדשות. הידיעות שצרכן התקשורת מקבל עוברות סינון בשתי דרכים: העורך מפעיל את שיקוליו, או מוסיף פרשנות. הדבר שונה כשמדברים על הומור או על סאטירה, שהיא בעצם הומור פוליטי מובהק.

להומור קיים מימד נוסף של בידור. המידע שמועבר לצופה ולמאזין הופך במקרה כזה למשהו אחר לגמרי, ובכך הסכנה. כשאתה צוחק, אפילו על דבר שטותי או על 'בדיחה שחורה', אין לך כמעט שליטה על הרגשות שלך. שתי דוגמאות: בתוכנית 'מועדון לילה', יובל סמו אמר שהציע חברות בפייסבוק לאסתר פולארד, בגלל שהיא מאבדת את השנים הכי יפות שלה. זה זול ומעורר שאת נפש. נציג הקבילות גיורא רוזן נאלץ לפסוק שאין לעבור על נושא זה לסדר היום. "מה שהיה - רע הוא", כתב וקבע שזו היתה חריגה מגבולות האתיקה.

דוגמה שנייה: רשימה של "שבעה דברים שהשב"כ פישל בהם" במוסף הארץ. בנוסף לפרשת פרלמן, איתור גלעד שליט ואבטחת יצחק רבין, היה אפשר למצוא גם "הפעלת אתר לאטמה" ו"אביגדור ליברמן". לגבי לאטמה, אולי יש כאן גם קורטוב של קנאה, אבל מה הבדיחה על שר החוץ? לא מספיק מה שעשו לו בתערוכה בבית ברל?

כשהאמנות מגויסת במסגרת ניצול משאבי החברה והמדינה - קרי: רצועות שידור שהן רכוש ממלכתי - לקידום אג'נדה רעיונית ופוליטית, לא רק שזה אינו הוגן, זוהי עבירה מקצועית ולפעמים אפילו חוקית. אבל מחנה השמאל, ודוגמה לכך ראינו גם השבוע, מצליח שוב ושוב לעשות צחוק מהצורך למלא אחר הנחיות וכללים.


...................................




הפלשתינים כאסון טבע / חני לוז

שתי כותרות של ynet בשבוע האחרון עזרו לחרוט בתודעה הציבורית כי היהודים הם האשמים בפרוץ התפרעות אלימה, והערבים עוזרים למי שנקלע לצרה. כידוע, רוב האנשים קוראים רק כותרות, ומכאן החשיבות הרבה בניסוחן.

כך תוארה ההתפרעות הקשה של ערבים בעיר דוד (סילוואן) בה הותקפו יהודים ובתיהם, והוצתו ונרגמו מכוניות של אנשי משטרה ושל יהודים: "עימותים בסילוואן: מכוניות הוצתו, אבנים הושלכו". כותרת משנה: "כוחות מג"ב פיזרו עשרות תושבים במזרח ירושלים, שיידו אבנים ובקבוקי תבערה. לא דווח על נפגעים. פלשתינים: העימותים פרצו כשמתיישבים יהודים רעולי פנים ניסו להיכנס למסגד".

שימו לב: אין זיהוי למציתי המכוניות ולמשליכי האבנים. מדובר כנראה באסון טבע. הקורא ממשיך לקרוא ומבין כי מדובר בפרובוקציה של יהודים והערבים קצת הגיבו, לא יותר.

הכותרת המיתממת מעוותת עוד יותר את המציאות לנוכח התמונות הקשות שפורסמו בהמשך הבוקר על ידי יהודים, תושבי המקום.

לאחר כמה ימים, בתחילת שבוע זה, הגיעו לידי כתב ynet, אביאל מגנזי, תמונות מזירת אימה אחרת: משפחות יהודיות נכנסו בטעות לקלנדיה, ובנס הם ניצלו מלינץ'. אכן, הנס כלל גם ערבי מקומי שעזר להם לברוח מאחיו הרוצחים. התמונות עם השמשות המנותצות והכיתוב "שברים במכונית, זו אימה מטורפת", לא משאירים מקום לדמיון. הטראומה שעברו אותן משפחות, שכמה הם היו קרובים למותם חלילה, היא ברורה. אך עורך הכותרת לא ייתן לקורא הסביר להחדיר לתודעתו מסקנה שלילית על הערבים, חלילה. כך נכתב: "תעו בדרך והותקפו בקלנדיה: פלשתיני עזר בחילוץ". שוב, המשפחה אשמה - הם תעו בדרך. הם "הותקפו" - על ידי מי? כותרת המשנה מציינת שהם הותקפו באבנים אך שוב, אין זיהוי לזורקים. האבנים הגיעו משמיים. ומי הטוב בסיפור? "פלשתיני עזר בחילוץ". הזיהוי הערבי או 'פלשתיני' מוזכר רק בהקשר החיובי.