בשבע 408:ברית עולם

המוהל נטל את תיק המוהלים ולאחר חיפוש קצר הגיע לבניין המיועד. הוא הגיע לבית המשפחה, צלצל בפעמון...

עודד מזרחי , כ"ג באלול תש"ע

יום אחד צלצל הטלפון בביתו של המוהל אבוהב מתל-אביב. על הקו היתה אשה שהזדהתה כתושבת צפון תל-אביב ואמרה: "ילדתי לפני שבוע ומחר היום השמיני. רציתי לבקש ממך שתבוא למול את התינוק בביתנו".

"אין שום בעיה", אמר המוהל המנוסה, "מתי להגיע אליכם בשלוש או בארבע אחרי הצהריים?"

"לא", ענתה האם, "תבוא בשעה שבע וחצי בבוקר".

המוהל הופתע לשמע השעה המוקדמת ושמח בלבו כי יש גם ברמת-אביב כאלה המקדימין למצוות. האשה הסבירה זאת אחרת במקצת: "בעלי מתחיל לעבוד בשעה שש בבוקר ואני הולכת לעבודה בשבע וחצי. אין לנו זמן".

"בסדר", אמר המוהל וקיבל ממנה את הכתובת המדויקת.

למחרת השכים המוהל לקום והתפלל שחרית. הוא נטל את תיק המוהלים ולאחר חיפוש קצר הגיע לבניין המיועד. הוא התפלא לראות שאין שום תכונה מיוחדת במגרש החניה שתעיד על האירוע החגיגי. הוא הגיע לבית המשפחה, צלצל בפעמון, והופתע לראות אשה עם חלוק בית שמקדמת את פניו.

"סליחה", אמר המוהל במבוכה, "אתמול התקשרה אלי אשה אחת והזמינה אותי למול את בנה. לפי הכתובת והשם זה אתם, אבל כמובן שטעיתי..."

"אין שום טעות", אמרה האשה, "אני אמו של התינוק. הוא נמצא בעריסה בחדר ילדים. כעת אני ממהרת לעבודה. בעלי יצא מהבית לפני יותר משעה..."

האשה הבחינה בתדהמתו של המוהל והחלה להסביר: "אומר לך את האמת. אנחנו חילונים שמאלנים ואין לנו שום קשר לתורה. בתחילה חשבנו שלא למול את התינוק, אבל בעלי אמר שלא כדאי שהילד יהיה יוצא דופן, לכן החלטנו למול אותו. חיפשנו מוהל ב'דפי זהב' ואתה היית הראשון... כמה עולה השירות?"

"ששים שקל", ענה המוהל.

"אשאיר לך צ'ק במטבח על הסכום. עוד שעה וחצי העוזרת תחליף אותך. זהו. אני חייבת לרוץ לעבודה. מחכים לי למטה..."

לפני שהספיק המוהל להתאושש יצאה האם לעבודתה והשאירה אותו לבד עם התינוק.

בקושי רב הצליח לעכל את המצב. הוא נכנס לחדר ילדים וראה תינוק שוכב בשקט בעריסה ומביט בו. המוהל הבין שאין לו ברירה והוא צריך לבצע הכל בכוחות עצמו בלי אף אחד ממש חוץ מאליהו הנביא. עליו להיות גם המוהל, גם הסנדק וגם האב... הוא הוציא את כלי המילה וסידר אותם על השידה. לאחר מכן השכיב את התינוק על ברכיו ומל אותו.

לאחר הברית התינוק החל לצרוח והמוהל לא ידע מה לעשות. לא היה לו אפילו בקבוק עם אוכל לתינוק. הוא טפטף לתוך פיו כמה טיפות יין, אבל התינוק המשיך ליילל. צער עצום מלא את לבו של המוהל לנוכח המצב: האב והאם לא מצאו לנכון להשתתף בברית של תינוקם והלכו לעבודה, שלא לדבר על כך שלא הזמינו אף אחד לחגוג את האירוע. לאיזה שפל מדרגה הגיעו!

הוא אחז בתינוק והחל לבכות יחד עמו. התינוק צרח מכאב הברית ואילו המוהל בכה על המצב שבו יהודים בארץ ישראל כל כך מזלזלים בברית מילה.

בשעה תשע הגיעה עוזרת הבית ושאלה: "אתה המוהל אבוהב?"

"כן".

"הצ'ק עבורך מונח על השולחן במטבח. התינוק בסדר?"

"כן", ענה המוהל.

"אתה משוחרר", אמרה העוזרת.

המוהל לקח את כספו ואת תיקו ויצא כשהוא מזועזע ממה שעבר זה עתה.

לאחר שלוש-עשרה שנה צלצל הטלפון בביתו של המוהל.

"שלום, זה המוהל אבוהב?", נשמע קול נשי.

"כן, במה אוכל לעזור?"

האשה הזדהתה כאם מרמת-אביב שהזמינה אותו לפני שלוש-עשרה שנה.

"האם אתם זקוקים לעוד ברית?", שאל.

"לא. יש לנו בעיה ואנחנו רוצים להתייעץ איתך".

המוהל תמה בלבו והזמין אותם לביתו למחרת בבוקר.

למחרת הגיעו האב והאם כשהם מודאגים מאוד.

"אתה זוכר אותנו?"

"בטח", אמר, "הנה הצ'ק שלכם. במקום לפרוע אותו שמתי אותו במסגרת. לעולם לא אשכח את הברית הזאת..."

"יש לנו בעיה גדולה", סיפר האב, "התינוק שמלת לומד היום בכיתה ח'. לפני כמה חודשים הוא השתגע לגמרי והחליט שהוא רוצה ללכת לישיבה. דיברנו איתו הרבה, המורה דיבר איתו, קראנו לפסיכולוג, אבל כלום לא עזר. הילד עקשן כמו פרד..."

האם הוסיפה כי הנער צם וממש עושה שביתה.

"אין לנו ברירה", אמרה בדמעות, "אתה הדתי היחידי שאנחנו מכירים. תדאג לו לישיבה".

המוהל לא היה מסוגל לאצור את דמעתו. הוא נזכר בבכי המשותף שלו ושל התינוק לפני שלוש-עשרה שנה וחש שבזכות זה נפלו לנער הרהורי תשובה המנוגדים לכל אורחות חייו. הוא הכניס את הנער לישיבה ודאג לקדמו, וברבות הימים הוא התעלה בתורה והפך לתלמיד חכם.