בשבע 408: רבנים, תפסיקו להסכים

פרשת 'תורת הספר' צריכה להעלות לדיון את תרבות 'ההסכמות' בעולם התורני שהפכה במקרים רבים לשטחית וקלישאתית

הרב חיים נבון , כ"ג באלול תש"ע

פרשת 'תורת המלך' חשפה את פניו המכוערות של הציבור הישראלי, על פלגיו השונים. אנשי השמאל הקיצוני, שמוכנים לצאת לרחובות כדי להגן על 'החופש האקדמי', שכחו לפתע את עקרונותיהם ותבעו לאסור את מחברי הספר. כנגדם, אנשי הימין הקיצוני הפכו פתאום לאבירי חופש הביטוי, והגנו בעוז על זכותו של איש רוח לומר את דבריו הלא פופולריים ואפילו המסוכנים. האם היו מגיבים כך גם אם היה מדובר באיש רוח שמאלני?

רבנים נכבדים רבים התייצבו לצדם של מחברי הספר. הם טענו שגם אם הספר קיצוני ושגוי, הביקורת עליו צריכה לבוא מתוך העולם הרבני, ולא מן המשטרה. אותם צריך לשאול מדוע עד עכשיו באמת לא הביעו את הביקורת הפנימית הנחוצה הזאת. כמו כן יש לשאול, האם היו מגיבים באותה דרך לוּ רב פלוני או אלמוני היה כותב ספר בשם 'תורת הכוזרים', ובו היה מוכיח שהאשכנזים בני ימינו אינם יהודים אותנטיים, ורומז שדינם מיתה. האם גם אז היו תובעים מהמשטרה להניח לו?

כל האספקטים האלו של הנושא כבר נידושו עד דק. הייתי רוצה להזכיר כאן צד זנוח במקצת של הפרשה הזאת. לצד מחברי הספר, המשטרה רצתה לחקור גם את הרבנים שכתבו לו הסכמות. שוב נזעקו רבנים רבים והסבירו שהמשטרה אינה מבינה את תרבות ההסכמות של העולם התורני. רבנים כותבים הסכמות בלי שטרחו בכלל לעלעל בספר שעליו הם מסכימים. ההסכמה אינה מבטאת אמירה כלשהי על טיבו האמיתי של הספר, וכל אדם דתי יודע זאת. אני מסכים לחלוטין לטענה זו, וסבור שהרעיון לחקור את המסכימים הוא באמת מגוחך. ההסכמות לספר אינן אומרות בדרך כלל שום דבר על הספר. וזוהי חרפה נוספת שנגלתה בפרשה הזאת.

בספר מדע בדיוני של אייזיק אסימוב מוזכר תחום מומחיות עתידי: מומחים מיוחדים יודעים לקחת טקסט, להסיר ממנו את המליצות והתחבולות הרטוריות, ולסכם את תוכנו האמיתי. אם מומחים כאלו היו מפעילים את מומחיותם על הסכמה תורנית ממוצעת, היו מגלים שהתוכן שלה תמציתי ביותר: אין לי מושג מה כתוב בספר הזה, אבל המחבר נראה בחור טוב. האמירה חסרת המשמעות הזו עטופה במליצות ובחרוזים, חלקן קלישאות שדופות וחלקן הגזמות מקובלות.

תרבות ההסכמות הסתמיות היא הרסנית מבחינה חינוכית. היא מחנכת אותנו לחשיבה בקלישאות, לסיסמאות ריקות ולאמירות סתמיות וחסרות תוכן. אם אפשר לומר שכל רב הוא "חריף ובקי", "אברך כמדרשו", אז גם אפשר לומר ש"עם ישראל כולו אתנו". תרבות ההסכמות הריקות גם מלמדת את הציבור שהרבנים לא אומרים מה שהם חושבים, ולא חושבים מה שהם אומרים.

יש גם רבנים אחרים. פעם התיישב לידי באוטובוס אדם נחמד, שהתחיל לשוחח עמי. כששמע שאני לומד אצל הרב אהרן ליכטנשטיין שליט"א, אמר לי: אני הוצאתי פעם מילון ארמי-אנגלי, ובאתי לבקש הסכמה מהרב ליכטנשטיין. הרב סירב לתת לי הסכמה. הוא אמר: אני לא מספיק מבין בנושא. אמרתי לו: הרב, מי מבין יותר ממך באנגלית, ומי מבין יותר ממך בארמית? אמר לי הרב: אולי, אבל אני לא מבין במילונאוּת. ואכן, כל תלמידיו ומקורביו של הרב ליכטנשטיין יודעים שכאשר הוא כותב הסכמה לספר, הוא שוקל כל מילה בפלס. יש עוד רבנים כמוהו; אך למרבה הצער מעטים הם.

יש משהו יפה ברעיון לבקש מרבנים גדולים הסכמה: זו מעין הזמנה לקבל ביקורת מהטובים ביותר בתחומם. כך היה לוּ הרבנים היו כותבים הסכמות של אמת. אך התרבות הזו הסתלפה והפכה לקישוט רטורי מלא קלישאות. לו הרבנים שהתבקשו לכתוב הסכמה לספר 'תורת המלך' היו אכן קוראים אותו, אולי הפרשה המדאיבה הזאת היתה נחסכת מכולנו.