בשבע 409: וה' פקד את שרה

מסע הייסורים והאמונה שעברה שרה אילן יחד עם בעלה גל, הגיע לשיאו לפני כחודש, כנגד כל הסיכויים

עתיה זר , א' בתשרי תשע"א

שרה אילן מבית אל מטפלת במיומנות בשתי בנותיה רינה ונעה, תאומות בנות חמישה שבועות. היא מאכילה אותן, מדברת אליהן ושרה להן שירים. הצופה מן החוץ יתקשה לדמיין מה עברה בשלושים ושלוש שנותיה עד שהגיעה לרגע הזה, בו היא זוכה לטפל בתאומות שנולדו לה ולגל, בעלה.

מסרבת להיות חולה

היא היתה רק בת שנה כשהתגלה אצלה גידול ממאיר בכליה. כדי להסירו עברה טיפולי כימותרפיה קשים וכריתת הכליה. כשהיתה בת תשע הצטברו בצקות ברגליה. סדרת בדיקות העלתה כי הלב שלה אינו מתפקד כמו שצריך, והיא קיבלה תרופות להסדרת הבעיה. מכאן והלאה היתה ילדה רגילה לכל דבר, למעט העובדה שלקחה תרופות באופן קבוע.


"התכחשתי לזה שאני חולה. בבית החולים לא הסכמתי אף פעם להיות עם הבגדים שהחולים לובשים, או לאכול את האוכל שם. אפילו את הצמידים של היד לא הסכמתי לשים. הגוף שלי פיתח אלרגיה אליהם. ולמרות שבקושי יכולתי ללכת, לא הסכמתי להיות על כסא גלגלים"

את בעלה גל הכירה כשלמדה בירושלים, במכון להכשרת מדריכים טיפוליים שנקרא 'בית חם'. הם למדו בצוותא שלוש שנים ובשנה השלישית החליטו להינשא. גל ידע שהיא לוקחת תרופות, אבל ידע גם שהיא מתפקדת לגמרי רגיל. לפני החתונה שאלו את הרופאים האם הבעיה בלב אמורה לפגוע בסיכויים ללדת, ושמחו כשהסתבר שלא אמורה להיות בעיה. כשתרצה להרות, אמרו לה, תצטרך להחליף תרופה, כי זו הנוכחית לא מאפשרת לגוף לקלוט הריון.

בשנת תשס"ג הם נישאו, ושרה החליפה תרופה. אחרי זמן לא רב, היא חשה באופן פתאומי כאבי רגליים עזים. היא לא הצליחה לדרוך על הרגל. בבית החולים היא טופלה ועברה סידרת בדיקות שלא העלתה דבר ברור. כאבי הרגליים חלפו והיא שבה הביתה. מספר ימים לאחר מכן היא שמה לב שהגוף שלה קר. רופאת המשפחה בבית אל בדקה אותה ואמרה לה לנסוע לבית החולים. בבית החולים הכירו את הבעיה שהתגלתה, שנקראת 'פרפור פרוזדורים', בה הלב פועם פעימה נוספת מעבר לקצב הרגיל. שרה קיבלה את הטיפול הרגיל לבעיה זו, והמצב, שהיה אמור להסתדר לאחר הטיפול, החל להידרדר. הכליה האחת שהיתה לה לא תפקדה כמו שצריך, ונוזלים החלו להצטבר לה בגוף. "הייתי הולכת ברחוב ואנשים היו מחייכים אליי, חושבים שאני בהריון", מספרת שרה "כי הגוף שלי היה מלא נוזלים. אחת לכמה ימים היינו נוסעים לבית החולים והיו מוציאים לי מהגוף ארבעה או חמישה ליטר נוזלים". המצב הלך והחמיר, הנסיעות לבית החולים להוצאת הנוזלים הלכו ותכפו. רופא שפגש את גל במסדרון הציע לו לחשוב על השתלת לב. שרה שמעה את הרעיון ופרצה בבכי.

למה כל כך התנגדת לזה?

"כל הזמן סירבתי להשלים עם זה שהבעיה רצינית", מסבירה שרה "התכחשתי לזה שאני חולה. בבית החולים לא הסכמתי אף פעם להיות עם הבגדים שהחולים לובשים, או לאכול את האוכל שם. אפילו את הצמידים של היד לא הסכמתי לשים. הגוף שלי פיתח אלרגיה אליהם. ולמרות שבקושי יכולתי ללכת, לא הסכמתי להיות על כסא גלגלים".

"בכלל לא חשבנו שהמצב כזה חמור", מוסיף גל "היא אמרה 'מה פתאום השתלת לב, אני רוצה להיות בהריון'".

מתי שינית את דעתך?

"אחרי מסע שכנועים ארוך. לרופא במסדרון שהציע את זה לא ממש התייחסנו, אבל אז הגיע הרופא שלי שאמר שאני צעירה ויש לי סיכוי לקבל לב ולחזור לחיים בריאים, כי הלב עכשיו סובל מאי ספיקה, ובקושי עובד. הרופא הדגיש כמובן שאוכל להיכנס אחר כך להריון".

"אחרי ששרה סוף סוף הסכימה להשתלה", מספר גל "הגענו לפרופסור ג'יי לביא, שהוא זה שמבצע את ההשתלות במרכז להשתלות בתל השומר. ישבנו אצלו והוא שאל את שרה: בשביל מה באתם? שרה ענתה: אני לא יודעת. הוא אמר: את יודעת מה המצב של הלב שלך? והיא אמרה שהיא לא רוצה השתלה. הוא אמר לנו ללכת ולחזור כשהיא תחליט שהיא רוצה. יצאנו משם והייתי פשוט בהלם".

"מרוב תרופות ובדיקות וחולשה כבר לא הייתי מאופסת", מודה שרה. אחרי שבוע הם חזרו לתל השומר ושרה אמרה לפרופסור שהיא מוכנה להשתלה.


לב של שבת

כדי להיות זכאי להשתלת לב, צריך להיות ברשימת המועמדים להשתלה. כדי להתקבל לרשימת המועמדים צריך לעבור מבחנים שיוכיחו מצד אחד שהלב חולה, ומצד שני שהוא לא מדי חולה. שרה התקבלה לרשימה, אך מספר ההשתלות המתבצעות בשנה הוא קטן, ולכן הסיכוי לעבור השתלה נמוך מאוד. הדרך היחידה להגדיל את הסיכוי להשתלה היא להיות מאושפז ולקבל תרופות דרך הווריד באופן קבוע, ואז כשמגיע לב, מי שמאושפז נמצא בראש התור. יש אנשים שעושים זאת ומתאשפזים במיוחד לשם כך, אבל שרה וגל החליטו שלא לבחור באפשרות הזו. ודרך אגב, הם אומרים, הסיכויים להשתלה בארץ הם נמוכים מהסיבה הפשוטה שאין הרבה תרומת איברים. "אנחנו רוצים שאנשים יכירו את הסיפור שלנו, ויבינו עד כמה תרומת איברים חשובה. אנחנו יודעים שיש בעיה הלכתית. אז שכל אחד יברר את ההלכה ויחתום. יש כל מיני שיטות".

חשבתם לעשות את זה בחו"ל?

"התחלנו לברר. בארצות הברית זה מאוד מאוד יקר. בבלגיה לא מוכנים לטפל בישראלים כי ישראלים לא תורמים. האפשרות של סין נפסלה כי יש שמועה שהם מוציאים אסירים להורג כדי לקחת מהם איברים להשתלה".

שלושה שבועות אחרי הפגישה עם הפרופסור, המצב של שרה החל להידרדר במהירות. היא אושפזה בבית החולים, במצב פיזי ונפשי קשה, כשהלב שלה סובל מאי ספיקה חמורה. היא שכבה במיטה והיתה אדישה לסובבים אותה. ביום חמישי של אותו שבוע התעוררה ואמרה "אני לא רואה בעיניים, הכל שחור". רופאה שעברה שם במקרה מדדה לה את לחץ הדם. המד הראה לחץ של שבעים על חמישים, והרופאה הורתה להעביר אותה במהירות למחלקת טיפול נמרץ לב. למחרת, ביום שישי בבוקר, בדק אותה רופא ואמר שבמצב הזה לא תוכל לעבור השתלה.

הוריה של שרה, יהודית ואפרים מאיר, העבירו הילוך והחליטו לטוס לסין, לבצע את ההשתלה שם, כי זה היה המקום היחיד בו ניתן לבצע את התהליך במהירות. הטלפונים החלו לרוץ, והפרטים להיסגר.יום שני הקרוב נקבע כתאריך הטיסה. פתאום אמר אביה של שרה: "יהיה בסדר. ההשתלה תהיה פה בארץ". "אתה אופטימיסט חסר תקנה", השיבה האם.

השבת שהגיעה עצרה את ההכנות לטיסה. במחלקת טיפול נמרץ ישב גל ליד שרה, שהיתה נפוחה מנוזלים ומטושטשת, והתפלל בקול: 'התעוררי, כי בא אורך קומי אורי'. אחרי התפילה יצא למסדרון. שתי רופאות ניגשו אליו. "יש לנו בשורה בשבילך", אמרו "יש לב להשתלה. תתכוננו לנסוע".

"נכנסתי לחדר וסיפרתי לשרה, והיא אמרה 'ידעתי שזה יהיה היום'. ואז פתאום היא נכנסה להיסטריה ואמרה 'אני לא הולכת לשום מקום בלי אמא שלי'. ביקשתי מרופא גוי שהיה שם להתקשר להורים שלה". בעברו השני של קו הטלפון, בבית משפחת מאיר בבית אל, הבינו שצריך לענות. יהודית הרימה את הטלפון וקיבלה את הבשורה. היא הרגיעה את שרה, אמרה לה שימצאו את הדרך להגיע. החפצים בהר הצופים נארזו וגל ושרה יצאו לדרך, למרכז ההשתלות בתל השומר. לשמחתו של גל, הפראמדיק שנהג באמבולנס היה תושב שכונת בית וגן, בה מתגוררים הוריו, והוא ביקש ממנו שבדרכו חזרה ייכנס להוריו לספר להם על ההשתלה. כך יצא שכבר במהלך השבת נודע דבר ההשתלה, מה שהביא רבים להתפלל לרפואתה של שרה ולהצלחת ההשתלה.

האמבולנס הגיע לתל השומר ושרה הוכנסה פנימה לתחילת התהליך. גל המתין בחוץ, יחד עם הוריה של שרה, שהגיעו לאחר שקיבלו היתר לנסוע אליה בשבת. בזמן שהמתינו במסדרון עברה לידם אלונקה ובה צידנית. כשהבינו שהלב הוא זה שנמצא בצידנית, מכוסה בקרח, ניגש אביה של שרה, הניח ידיו על הצידנית ובירך את הלב שבתוכה.

הניתוח עבר בשלום, אך שרה נותרה מורדמת ומונשמת, בציפיה לכליה שתחזור לתפקד, לאחר חודשים ארוכים בהם לא תפקדה כמעט. כעת עם הלב החדש היא היתה אמורה לשוב לפעולה סדירה, אך זה לא קרה. "מי שעובר השתלה, אחרי יומיים כבר יושב", מספרת שרה "אבל אני המשכתי להיות מורדמת. לא הצליחו לגרום לכליה לשוב לפעילות. מי שהצילה את המצב היתה רופאת המשפחה הנהדרת מבית אל, שליוותה אותנו כל הדרך. היא הגיעה אחרי חמישה ימים, והציעה לקרדיולוג תרופה מסוימת שהם עוד לא ניסו". התרופה החדשה פעלה את פעולתה. שרה התעוררה ואחרי מספר ימים שוחררה מבית החולים, מצוידת בתרופות שמטרתן לגרום לגוף לא לדחות את הלב החדש. שרה חזרה לחיים רגילים. אחרי חודשים אחדים חזרה לעבודתה כסייעת של כיתת שילוב בבית הספר בבית אל.

שנה אחרי ההשתלה קיבלה אישור מהצוות הרפואי לכך שהיא יכולה להרות ללא חשש. אך ההריון המיוחל לא הגיע. חלפה שנה, חלפו שנתיים. טיפולי פוריות שהחלה בהם לא הועילו. אולי ההקרנות שעברה בגיל שנה פגעו בפוריות, ואולי בגלל שסבלה מאי ספיקת לב תקופה ארוכה. הריון אחד שנקלט בהתרגשות רבה הסתיים בהפלה ובמפח נפש גדול. "טיפולי פוריות זה סיוט מתמשך", מעידה שרה "זה עוד ניסיון ועוד ניסיון. גם ניסיון משמים. וכל פעם המתנה מורטת עצבים ואכזבה. זה הרבה הרבה תפילות". גל מספר איך אחרי כל תשובה שלילית, היתה שרה אומרת את תפילת חנה. אמא שלה ניסתה להרגיל אותה לרעיון שכנראה לא יהיו לה ילדים. "אם יהיו לך ילדים אני אוכל את הכובע", אמרה לה, אך שרה סירבה להיכנע.


ניסיון אחרון

לאחר מספר ניסיונות להרות באמצעות הפריות מבחנה שהסתיימו בכישלון, המליץ להם הצוות הרפואי לטוס לרומניה, שם מבצעים טיפולים שיגדילו את הסיכוי להרות. שרה וגל החלו לשקול את האפשרות, והחלו גם בהליכים לקראת אימוץ. רופא אחד המליץ להם לעשות 'ניסיון אחרון', אולי הוא יצליח. כל הצוות הרפואי, אלה במרפאה בבית אל ואלה בהר הצופים, כולם יחד קיוו והאמינו ש'הפעם זה יצליח'. וזה הצליח.

בגופה של שרה נקלטו שני עוברים. ההריון היה במעקב תמידי. בשבוע העשרים ותשעה הוחלט לאשפז אותה לשמירת הריון. הפעם הסכימה שרה ללבוש את הבגדים של בית החולים וגם צמידי הידיים למרבה ההפתעה לא גרמו לאלרגיה. שרה ניסתה ללמד משמעת את העוברים: "להישאר בפנים!" ציוותה עליהם "'לא לצאת לפני הזמן!" אך בשבוע השלושים ושלושה התברר כי היא סובלת מרעלת הריון, והוחלט לנתח אותה מיד. זה היה במוצאי שבת. הרופאים לא לקחו סיכון והרדימו אותה במינימום הנדרש. דקות ספורות אחר כך כבר נשמעה המנגינה הכי מתוקה בעולם, פעמיים. בכיין של התאומות מילא את החדר. שרה וגל לא הסתירו את בכיים, שתועד במצלמות ערוץ 2, ושודר בכתבה נרגשת שבוע לאחר מכן.

איך נוצר הקשר עם ערוץ 2?

שרה: "ידענו שהסיפור הזה ישים אותנו באור הזרקורים. כבר בשבוע השמיני להריון התקשרו ממכון ההשתלות וביקשו לכתוב על זה. אני לא יודעת איך הם ידעו, אבל לא הסכמנו בשלב כזה מוקדם. בכלל העדפנו לשלוט בסיקור התקשורתי ולא שהוא ישתלט עלינו. לכן פנינו לסיוון רהב מאיר, שהיא ידידת המשפחה, והצענו לה לסקר את זה. אמרנו שאם כבר פרסום, אז שיהיה פרסום הנס. עשינו הסכם עם ערוץ 2 שהם יוכלו לצלם בלעדית אבל שזה יהיה בתנאים שלנו. ראינו שזה מאוד חשוב גם לרופא שלנו, שיהיה לזה פרסום".

הצוות הרפואי היה נרגש כולו. רופאת המשפחה בבית אל, פרופסור לביא שביצע את ההשתלה, דוקטור זכות שליווה את שרה בטיפולי הפוריות, ועוד רופאים. כולם היו נפעמים, ולא בכדי. זהו המקרה הראשון בארץ והחמישי בעולם בו נולדים תאומים לאחר השתלת לב. "המקרה הזה הוא המיצוי הכי טוב של הרפואה", אמר לכלי התקשורת דוקטור דוד זכות, הרופא שליווה את שרה במהלך טיפולי הפוריות, והיה גם המיילד, "לקחנו אישה שהיתה כמעט מתה, השתילו לה לב, והבאנו אותה למצב שהיא מביאה ילדים לעולם. זה מדגיש את חשיבות תרומת האיברים ואת כוח הרצון העז של בני הזוג לעמוד בסבל שלא רבים עברו כמותו. זה אולי הדבר הגדול והמרגש ביותר שעשיתי בחיי". גם הרופא שביצע את ההשתלה, פרופסור ג'יי לביא, לא הסתיר את התפעלותו בכלי התקשורת. "זה היה אחד הרגעים המאושרים בחיי. מדובר בסיפור מרגש מאוד של אישה אמיצה, שכנגד כל הסיכויים הצליחה להביא לעולם תאומות בריאות".

אמה של שרה אמרה שהיא תארגן סעודת כובעים, ושרה רואה סמליות בעובדה שהיא עצמה נולדה בשבת פרשת חיי שרה, עברה השתלת לב בשבת פרשת תרומה, וילדה במוצאי שבת 'נחמו'.

מה הניע אותך כל הזמן הזה?

"קודם כל הרצון להיות נורמלית. כולם מדברים על קשיים שיש אחרי החתונה. אבל אני מיד אחרי החתונה הפכתי להיות חולה ותלותית. לא היתה לנו בכלל מציאות של זוג נורמלי. אז חוץ מהכמיהה האימהית שטבועה בנו, רציתי להעניק לגל את הנורמליות. שיהיו לו ילדים, שיהיו לנו. הרגשתי שאחרי כל השנים האלה, עכשיו צריך לחיות. עכשיו צריך להביא חיים".

היא מרגישה שהיה שווה להיכנס לתהליך הזה, למרות שהיה כרוך בו סיכון מסוים. "ריבונו של עולם טבע בנו את הצורך הזה, היצר הזה להיות אימהות. לא אני המצאתי את זה. אם אין את זה, אין חיים. אם לא להביא חיים, אז בשביל מה אני בריאה? למה היתה השתלת הלב אם לא בשביל זה? בתפילות לריבונו של עולם אמרתי 'נתת לי חיים כדי להיות אישה, וחלק מהתפקיד שלנו כנשים זה להכיל ולהביא חיים. בראת לי לב חדש, בריא, ולהיות בלי ילדים זה להיות חולה. פעמיים קיבלתי את החיים שלי במתנה. ברוך ה' זכיתי להביא פעמיים חיים לעולם. ואם נזכה, נוסיף עוד".