בשבע 409: קול גלגל

אייל ורד , א' בתשרי תשע"א

קול גלגל המתגלגל ממטה למעלה,

מרכבות סתומות הולכות ומתגלגלות.


קול נעימות עולה, ויורד,

הולך ומשוטט בעולם.


קול שופר נמשך בעומקי המדרגות,

ומסובב הגלגל סביב.

זהו קול, זהו קול גלגל עולה ויורד.


ימים נוראים שבין כסא לעשור תשס"ג. את ראש השנה עשינו בפעם הראשונה בנצרים. מתחילים להתרגל למציאות החדשה, לפצצות המרגמה שנחתו פה ושם, למתח הדק, הסמוי שתמיד נמצא, מרחף באוויר מאז פסח ההוא בו נהרגו שני הסבים. הרבה דברים חדשים קרו לנו השנה. בלי להתכוון כל כך מצאנו את עצמנו עוברים מבית שמש לנצרים, ומרוגע ושלווה פסטורליים של הרי יהודה ונחלת שבט דן, לאווירת המלחמה, יריות ופיצוצים בנצרים, אשר בנחלת שמעון הבלועה ביהודה.


גם בית המדרש חדש לי. תלמידים חדשים, שרשמי שנת השמינית האחרונה עדין חקוקים היטב על פניהם, עם החיוך החצי נבוך ועם מטעני ציניות הרבה מעבר לנדרש. עוד יעברו כמה וכמה חודשים עד שירגישו בעצמם מספיק בטוחים להניח את כלי המלחמה, ולהתחיל לדבר אחד עם השני מבפנים, באמת, בלי מסכות.


מתרגלים. עדיין נשארו לי כמה סידורים בבית שמש ואני מוצא את עצמי עושה את הדרך הזו פעמים רבות.

"את יודעת כמה מועצות אזוריות אני חוצה מנצרים ועד בית שמש?" שאלתי פעם את אשתי. לא היא לא יודעת. גם אני לא ידעתי. חמש: גוש קטיף, שער הנגב, יואב, לכיש, יהודה. דרך מעניינת, מתפתלת, שומרת אותי מחובר לאנשים הטובים איתם גרנו ברמת בית שמש, אך מבינה שתקופה הסתיימה, ועכשיו תקופה חדשה עם כללים וחוקים משל עצמה, חלק גדול מהם – חוקים מיוחדים ובלעדיים למקום שלנו.


בנצרים יוצאים החוצה בשיירות. שזה אומר שלא תמיד יוצאים. אם יש שיירה אז תהיה גם יציאה, ואם אין אז לא. כך שכל יציאה היא גם תפילה קטנה, והכל במין עירבון מוגבל כזה.

הערב אני צריך לצאת לבית שמש לעוד כמה סידורים. אצא בלווי של שבע בערב, ומשם במונית מצומת סעד לכיוון מבשרת ומשם אוטובוס לבית שמש.

החוליה החלשה כאן בתכנון היא המונית מצומת סעד. המוניות האלו יוצאות מנתיבות, עיתים מלאות עיתים מלאות מאוד. כבר יצא לי לעבור נסיעה שלמה ישוב על צידנית בין המעברים והנהג, בטוח בעצמו ושמח, אומר לי – תשב תשב, זה בסדר גמור כאן. על כל פנים, כדאי להזמין מקום מראש וככה יש סיכוי גדול יותר שבאמת יהיה מקום, ושהמונית גם תגיע לאסוף אותי מהצומת.


*


התקשרתי למוקד המוניות שעל פי רעשי הרקע אינו אלא ביתו של אחד מבעלי התחנה. "אני צריך מקום אחד, מסעד למבשרת, במונית של שבע וחצי", היא חוזרת אחרי ומאשרת: המונית תגיע, ויהיה לי מקום, לא על צידנית.

מכין את התיק ועד כמה דברים וגם מספיק לאכול משהו לפני היציאה לדרך. ואז, בעשרה לשבע בערך, כשאני בדרך לכיכר ולספארי שממתין שם, הכריזה זועקת: 'הציר סגור, הציר סגור'. בירור קצר ומתברר שיש חשד למטען על הציר, וכרגע בודקים וזה עוד ייקח זמן. זמן. זמן זה מצרך מעניין בנצרים. יש לך ממנו שפע, אך לא תמיד במקומות שהיית רוצה. שעות ההמתנה הארוכות במנחת בדרך פנימה, שעות ההמתנה הארוכות בנצרים בדרך החוצה, אין לאן למהר. ובכלל, מושג הזמן בנצרים נעצר בצומת סעד. עד לשם השעון מתקתק כמו אצל כולם, אך משם מתחיל מימד חדש של זמן שיכול להימשך, אחר, גמיש, סבלני, ולפעמים מאתגר וגם מעצבן.

טוב, הציר סגור עכשיו וזה לא הזמן להרהורים פילוסופיים, צריך להחליט מה עושים. מחשב את דרכי ומגלה שגם אם אצא בליווי הבא של שעה תשע יש עוד סיכוי להספיק משהו. ננסה. אבל בינתיים צריך להודיע למונית שאני לא בא. מצלצל שוב למוקד ההזמנות והפעם אני שומע שהם באמצע ארוחת ערב, ויש שם גם קטנים שעושים רעש ובלגן, "שלום, אני מתנצל, רציתי לבטל את המקום שהזמנתי למונית הקרובה, אני כאן בנצרים והציר סגור, סליחה".

"מה רצית? לבטל? - חמודי תשב כאן ותאכל יפה ואל תזוז עד שתגמור. סליחה אני איתך. מה אמרת: לבטל מקום של איזה מונית? של שבע וחצי? טוב אני אגיד לנהג. תהיה בריא".


תודה. השעון מתקדם בעצלתיים ואני שומע את נהמת הD9- עושה את דרכו על הציר הסובב את היישוב לכיוון הציר והמטען, אם ישנו. יופי, זה אומר שתיכף יפתחו ויש סיכוי לצאת בליווי של תשע.

עכשיו כבר רבע לשמונה, ואני עושה את דרכי מלמטה, מהיישוב הישן, עולה במעלה הכביש השחור שמחבר את שני חלקי היישוב במין חוט דק, מוקף עצי קציות מסביב.

הנייד שלי מצלצל: "שלום".

"שלום, זה צדוק הנהג של המונית. איפה אתה?!"


"אה, שלום. אני מצטער, אני תקוע כאן. זה בנצרים וסגרו את הציר, התקשרתי להודיע למוקד".

שום דבר לא הכין אותי למבול הכעס ששטף ועלה גועש ורועש דרך הנייד שלי.

"מה הודעת? למי הודעת? שקרן, רמאי. הבטחת שתהיה כאן".

"סליחה אדוני, אני הודעתי, ואני מסביר לך שזו לא אשמתי ואני פשוט תקו..."

"זה לא מעניין אותי כל התירוצים שלך. תדע לך - זה גזל. גזל גמור! ואני לא מוחל לך. לא מוחל! אין מחילה לרמאים ושקרנים, אל תענה לי בכלל. הלוואי שבכסף הזה תשתמש לתרופות!".

זה כבר היה קצת יותר מדי בשבילי. הרגשתי את הגפרור נדלק. גפרור הכעס. מיהו בכלל? ומה הוא צועק עלי? מי מכיר אותו, ושנייה לפני שהגפרור הזה בוער יותר מדי, אני מחליט לנתק מגע ונתק את השיחה: "סליחה, אני לא מכיר אותך. תהיה בריא ולילה טוב", וניתקתי.

חוצפן! מה הוא חושב לעצמו? ואיזה קללות, שילך הוא וכל המונית שלו לכל הרוחות.

הלב שלי קצת דופק. זו היתה ממש מתקפה, מזמן לא צעקו עלי ככה. טוב מאוד שניתקתי לו בפרצוף אני מעודד את עצמי, עם חצופים כאלה אין מה לדבר.

*


הציר נפתח ואיתו גם אני יוצא, מגיע לצומת סעד ועולה על מונית שהזמנתי, מחברה אחרת ליתר ביטחון.

הכביש נעשה חושך מהר מאוד, ומסביב אורות היישובים.

תחושה לא טובה מתחילה לבעבע שם בפנים, מטפסת ועולה, ומצליחה לעקוף בעוצמתה את קול ההיגיון.

ימים נוראים עכשיו, בין ראש השנה לכיפור. איך קרה שבתוך הימים האלו אני מקבל כזה 'מי שבירך' מיהודי?

והשכל מנסה לענות. אבל זה בכלל לא אשמתך, מה יכולת לעשות? זה בעיה שלו, של הנהג האלים והחוצפן הזה.

אבל זה לא מצליח. התירוץ טוב אך הקושיה בפנים חזקה ממנו. לפתוח את השנה, בין כסא לעשור בכאלו דיבורים.... כמו צער מילא את ליבי. ורוחי נפלה.

ואז, בתוך עננת הצער התחלתי לשחזר את השיחה הרעה ההיא, ופתאום, מבעד לרעשים והצעקות והקללות, הצלחתי לשמוע קול אחר אצל הנהג ההוא. הקשבתי עוד פנימה, מדמיין את השיחה, מנסה גם לדמיין את פניו שלו, ומצליח לבודד את הצליל. לא רק כעס היה שם, ולא רק זעם. היתה שם גם פגיעה, וצער וכאב. אני בטוח בזה עכשיו. פתאום אני נזכר שהקול היה של אדם מבוגר, ולא של איש צעיר, וגם המילים גזל, גזלן, שדופקות לי בראש פתאום מקבלות גוון אחר, בית-מדרשי כזה, עם ריח של משהו מוכר, ואני כבר יודע מה צריך לעשות.


*


באחת עשרה וחצי אני יורד מהמונית. לחות של חוף הים התחלפה באוויר הצונן של ירושלים, אין כמוהו בכל העולם. אני שואף שאיפה עמוקה, ממלא את הריאות באוויר הקריר, ואז מוציא את הנייד. שיחות נכנסות, שעת שיחה, ולוחץ על הכפתור.

כמעט לא הייתי מאמין שזה אותו אדם שענה לי. מהעבר השני נשמע קול רך, כמעט הייתי אומר עדין, עם ח' וע', עמוק קצת ועייף.


"שלום צדוק, מדבר אייל. זה שצעקת עליו לפני שעתים...".

ובלי שאנסה להסביר ובלי להתנצל, סכר קטן נפתח וקול כואב התחיל מדבר.

"אה, זה אתה, אתה יודע מה קרה לי? אני יצאתי מנתיבות מהתחנה, שבעה אנשים קבעו איתי בצומת סעד. כל נתיבות אני לא לוקח אף אחד כדי לשמור לכם מקום, אני יודע שאתם יוצאים מנצרים, מחכים בתחנה, אמהות, ילדים. אז אני, אפילו שיש לי נוסעים בעיר, שומר לכם את המקום. הגעתי לסעד, ואף אחד לא חיכה. אתה שומע מה שאני אומר לך, אף אחד! עליתי ריק לירושלים והפסדתי מאתיים חמישים שקל. אתה היית הראשון ברשימה, אז עליך נפלתי".

הכאב בקולו מסגיר יהודי שנאבק על פרנסה. שעובד קשה על מונית, אולי שתים עשרה שעות אולי יותר, וצריך לכסות הוצאות ודלק וביטוח, וזמן. הקול גם מספר לי על פגיעה, של מי שדאג לנו ושמר לנו מקום, אבל אנחנו לא דאגנו לו מספיק. והנה, אחרי יום שלם של עבודה, כל הרווח הלך.

"אני ממש מצטער, אני לא ידעתי, וגם הודעתי. אבל אני חושב שאתה צודק. אולי תגיד לי את הכתובת שלך ואני אשלח לך את הכסף. אתה לא צריך להינזק בגלל שהציר נסגר".


"חס וחלילה, פרנסה מהשמיים. אל תשלח לי כלום, אני מוחל לך".

הוא מוחל לי על הכסף, אבל הדבר האחרון שמטרד אותי עכשיו זה העשרים שקלים הללו.

"תראה, לא נעים לי, אבל אתה אמרת לי דברים ממש קשים. אתה יודע, עכשיו ימים נוראים, ואני רוצה שתחזור מהדברים האלה, שתמחל גם עליהם".

מהצד השני שתיקה. ואז: "אתה יודע מה, זה מה שנעשה. הנסיעה היית אמורה לעלות לך עשרים שקל. ביום שישי, אתה תיקח עשרה שקלים ותשים בצדקה, ואני אקח עשרה שקלים ואשים בצדקה, וכל אחד ימחל לשני. אתה תמחל לי על איך שדיברתי אליך, ואני אמחל לך על הנסיעה שלא הגעת".

"מסכים, אבל יש לי עוד בקשה. אני רוצה שתברך אותי לשנה החדשה".


אני שומע חיוך מהצד השני. "בשמחה, שתהיה לך שנה טובה ומתוקה, ותכתב לחיים טובים, וכל הברכות, אמן".

"ותברך גם את הילדים שיהיו בריאים, בלי תרופות".

"בטח, רק בריאות לך ולילדים ולכל המשפחה. תהיה בריא אייל".


"תודה, תודה לך, ושנה טובה גם לך צדוק".


השיחה הסתיימה, ואני מתחיל לקבל מושג על לימוד זכות, ועל קושי והתמודדות. וגם על הקשבה לקול סמוי, שמציץ לשנייה ומיד נעלם, וצריך לכוון את הלב כדי לשומעו.


*


ערב שבת לפני הדלקת נרות. עומד מול קופת הצדקה הפשוטה מפלסטיק שהקטנה עשתה בגן, מחזיק ביד עשרה שקלים. מסביבי שתי הבנות, מסתכלות בעיניים גדולות. אתמול בלילה, הסיפור לפני השינה היה הסיפור הזה. העיניים שלהן התרחבו והתכווצו מרותקות, וכשהגיע הסוף הן ביקשו לתת איתי ביחד את הצדקה.

צליל מטבע נופל מרשרש , 'זהו אבא, עכשיו הוא מחל לך בטוח נכון?"

נכון מתוקה, שבת שלום.

*


שבע שנים עברו. אלול תש"ע. עבר עלינו מה שעבר עלינו, כמו שאומרים בברסלב. נצרים חקוקה בלב, אך תואר דמותה מעורר געגוע וצביטה כואבת, שאין לה מרפא. החיים הם חזקים מהכל וחזקים מתמיד, מניעים אותנו קדימה, הלאה, להמשיך.

הלהמשיך הזה לקח אותנו לתוככי גוש דן, ההומה וגועש ומהביל עלינו בלחותו המערפלת. משהו שונה בתכלית מנצרים, אבל בעומק, בנקודה הפנימית אולי השורש זהה, אולי הקצוות הרחוקים של המעגל הם גם אלו הקרובים ביותר. אנחנו לומדים לאט את הליכותיה של העיר, ואת הנשמות החדשות איתן אנו חיים. וגם כאן, יפה עולמו של הקדוש ברוך הוא ומרתק, ואנו שמחים מאוד בעמלנו.

חום הקיץ מבשל אותנו יפה יפה, כאן במרכז, מפעיל אצלנו שעות נוספות של סבלנות מגובה היטב במזגן פועל תמיד.

מעטפה ירוקה בתיבת הדואר מבשרת על יומיים מילואים בג'וליס, אימון מפקדת הגדוד, עם עוד הרבה ראשי תיבות.

ג'וליס. כמה שהמקום קרוב, בטח ביחס ליבול הרחוקה, קצת קשה להגיע אליו באוטובוס מאזור המרכז. בירור קצר מעלה שבעצם צריך לנסוע לכיוון ירושלים, משם לקחת אוטובוס לכיוון אשקלון או באר שבע, דרך צומת קסטינה.

שיהיה.

שמונה וחצי בבוקר. אני כבר עומד בצומת לטרון, מסתכל אל המצודה, ואל הרחבה הגדולה שאני יודע שנמצאת שם, אך כרגע היא מוסתרת ממני. נזכר בשעשוע מסוים בימי הטירונות, ובהשבעה כאן במקום הזה, איך היינו מפוחדים ומבוהלים ולחוצים. כל הלחץ שחלף לבלי שוב לא הצליח לקחת איתו גם את הלחץ שלי להגיע בזמן, אפילו למילואים. ואפילו שהניסיון מראה בבירור שאין טעות קשה מלהגיע בשעה הנקובה על הצו. בשלב כלשהו הפסקתי להילחם בתכונה המביכה הזו, והיא קיבלה אחר כבוד את התואר 'שריטה'. שריטה וזהו. שריטה להגיע בזמן למילואים כדי להתייבש אחר כך שעתיים בשק"ם.

הלחץ עושה את שלו, ואני מציץ בשעון, כי אני כאן כבר עשרים דקות ושום אוטובוס לא עבר. סוף סוף, יחד עם קרני השמש מבצבץ בקצה העלייה אוטובוס ירוק של אגד, שאין לו לאן לנסוע חוץ מבאר שבע או אשקלון, כך שאין מה להתעמק יותר מדי במספר הקו. הצצה חטופה רגע לפני שאני נבלע במזגן הקריר של האוטובוס, מלמדת שזהו קו ישיר לבאר שבע. ארוכה הדרך לגאולה אני חושב, נצטרך לרדת בקסטינה ומשם עוד אוטובוס עד לג'וליס.

הנהג מנקב לי בזריזות את שובר הנסיעה ואני מוצא מקום פנוי באוטובוס שכמעט כולו חיילים, רובם ישנים, מנסים למתוח עוד קצת את הבית לפני שיכנסו בשערי הבסיס. לידי קצין מילואים שסוגר סגירות אחרונות בטלפון לקראת אימון בצאלים או משהו כזה. אני מתמלא הערכה אליו, אל הרצינות, הדייקנות וההשקעה.

מכין את עצמי להירדמות קלה, יש כאן פוטנציאל של עשרים דקות שינה. אבל אז, רגע לפני שאני עוצם עיניים, אני שם לב שהאוטובוס הזה לא נוסע לאן שאני צריך.

"תגיד, לאן הוא נוסע?" אני שואל את הקצין לצידי.

"באר שבע דרך כביש שש".

הבנתי. כל הכבוד. שוב פעם הלחץ שלי הוכיח את עצמו. עכשיו אני תקוע באוטובוס שנוסע על כביש שש, ואין לו איפה לעצור לי עד... עד צומת קמה. מעביר שוב את המפה בראש. אין ברירה, אני ארד בבית קמה ומשם נחזור, ואני מאוד מקווה שהפעם אני סוף סוף אלמד לקח לשאול תמיד לפני שעולים, אני אומר לעצמי ושומע קולות מבוגרים כאלו שהוכיחו אותי בעבר על העניין.

קם מהמקום וצועד לעבר הנהג. איזה בושות, אני אומר לעצמי. כמו איזה טירון שלא יודע על איזה אוטובוס הוא עלה. מילא, שיהיה כפרת עוונות.

"נהג", אני מגייס קול בטוח, "אני רואה שטעיתי, אני צריך בכלל לקסטינה. תוכל לעצור לי בתחנה בבית קמה?"

למרות הנסיעה והטלטולים, הצלחתי לחוש בתוכי את המכה מהתשובה החותכת.

"לא! אני לא עוצר. זה אוטובוס ישיר עד לבאר שבע ואין עצירות".

מה קרה? מה המתקפה? מה בסך הכל ביקשתי? אני מנסה שוב: "סליחה נהג, אני יודע שזה קו ישיר, אבל טעיתי, ואין היגיון שאני אסע איתך עד לבאר שבע, כשאתה עובר בצומת קמה ויש לך שם גם רמזור וגם תחנה. אז אני מבקש שתעצור לי שם"

"חייל, האוטובוס הזה נוסע ישיר לבאר שבע, ואני לא עוצר. תגיע לבאר שבע ומשם תיקח אוטובוס חזרה".

אני מרגיש את הגפרור נדלק. גפרור הכעס בתוך הלב. מה הוא חושב לעצמו הנהג הזה, ולמה שלא יעצור, מה זה הנקמנות הזו, ואני כבר מתחיל לתכנן את התלונה שאני הולך לשלוח עליו.

אבל אז, כמו מתוך סרט רחוק, עולים בי קולות ומראות מלפני המון זמן. הסיפור הזה כבר קרה לי בעבר, אני מהרהר. ומול עיני עולה כמו מחלום רחוק הריח של לילה בנצרים, וקולות של קללות וצעקות אבל גם הקול הנסתר ההוא, הפגוע והכואב. הגפרור שנדלק מתחיל לדעוך, ואני מאמץ את המבט, וגם פותח את האזניים טוב. אני מביט אל הנהג מקרוב, שם לב שהוא לא הסתכל אלי, אלא עיניו נעוצות בדרך עצמה. פניו מאומצות, וזה נראה כאילו כל העניין קשה לו יותר משזה מעצבן אותי. נראה שהוא צריך להתגבר, ממש להתאמץ כדי לסרב לי.

הגפרור עכשיו כבוי לגמרי, ואני מחליט בפנים שיש כאן משהו ואני עם הנהג הזה לא רב.

ובמקום זה יוצא לי מין משפט מפוייס כזה: "מה כל כך קשה לעשות טובה לחייל שטעה", ועוד לפני שהספקתי לסובב את פני נפרץ הסכר.

"זה הכל בגללם! תאשים אותם, לא אותי! כל הסמויים האלו של משרד התחבורה, שעולים לנו לנסיעות ואחרי זה דופקים לנו תלונות על ימין ועל שמאל. על הצוואר הם יושבים לנו. אתה רוצה טובה? ומה עם הטובה שעשיתי לפני שבועיים לחייל שביקש לרדת בצומת גבעתי. מה אני לא יוריד אותו? בטח שהורדתי, ומה אתה חושב חיכה לי בסניף כשהגעתי? תלונה ארוכה כמו מגילת אסתר. ועכשיו לך תפסיד יום עבודה, ותעמוד לבירור ותשלם קנס ותהיה תחת אזהרה. מצטער חביבי, אני לא יפסיד את הפרנסה שלי בשבילך. את התלונות שלך תשלח למשרד התחבורה, לא אלי".

הוא סיים לדבר, ואני נאלמתי.

אני אסע עד באר שבע וגם עד אילת כדי שפרנסתו לא תיפגע.

"סליחה, אני ממש מצטער, לא ידעתי, אם זה ככה אז אין מה לדבר, אני חוזר למקום שלי, ואתה תחליט. אני מבין לגמרי אם לא תעצור לי", אמרתי וחזרתי למקום.


דידיתי למקומי, משחזר עוד פעם את השיחה, אבל יותר מזה את הבעות הפנים, ובבת אחת הכל מתבהר. ככה נראה מי שמתחולל בו מאבק. בלב הנהג הזה בטח אמר לעצמו: למה לא לעצור? בסך הכל שנייה, לעשות טובה לחייל. אבל היה גם קול אחר, פגוע וכועס, שדואג לפרנסה, לאשה ולילדים. ובתוך המאבק הזה הוא לא הסתכל אלי, אולי התבייש שככה עלתה לו שאפילו טובה קטנה לחייל הוא נאלץ לסרב.

בלי לחשוב יותר מדי, מצאתי את עצמי מתחיל להתפלל, יותר משכאב לי על האיחור שלי - שכבר תפח כיאות, וזה כבר לא כל כך ישנה עם יגדל עוד קצת - כאב לי על הנהג. רציתי שיעצור לי, אבל לא רק בגללי אלא גם בגללו. רציתי שהטוב ינצח למרות האכזבה והפגיעה, אז התפללתי על זה, ביני לבין עצמי. כביש שש תיכף מסתיים והנה צומת קמה.

מה יעשה? יעצור או לא יעצור? הוא נוסע בנתיב השמאלי כך שזה נראה שאנחנו נמשיך להתפלל יחד עד באר שבע. אבל אז, שנייה לפני הצומת הוא חותך ימינה, קורא לי בקול: "חייל בוא הנה".

אני נזרק קדימה: "תדע לך שזה רק אני אשלם את המחיר על הטעות שלך, יאללה תרד מהר".

'תודה, תודה לך. אני ממש מעריך את זה שעצרת", אני אומר לו, ומרגיש את השמחה אצלי בתוך הלב על הנהג הטוב הזה, האמיץ, שאחז בטוב למרות האכזבות והתלונות.

הדלת נפתחת ואני מזנק כמו לצניחה, משתדל לעכב אותו כמה שפחות.

יש שם חייל בתחנה והוא ניגש לכיוון האוטובוס ושואל: "אתה לבאר שבע?"

אני חותך אותו: "עזוב, הוא בכלל אסור לו לעצור כאן. עזוב אותו", אבל אז אני שומע צעקה מבפנים, "בוא הנה חייל בוא תעלה, ניקח גם אותך". הדלת נסגרת, והאוטובוס הירוק ממשיך דרומה. מותיר אחריו שובל ענן שחור של דיזל, ויהלום אחד בוהק וגדול, שבוער לי בתוך היד, ועושה בלב שמח, וגם דורש ממני לספר אותו. אז הנה.