בשבע 409: טוהר המידות של הרטכ"ל יואב

דמותו של יואב בן צרויה, שר הצבא שהצטיין בטוהר המידות ובהימנעות מטובות הנאה, יכולה להיות מקור השראה גם לרמטכ"ל הנכנס יואב גלנט

עמנואל שילה , א' בתשרי תשע"א

ביום ראשון השבוע אישרה הממשלה את מינויו של האלוף יואב גלנט לרמטכ"ל הבא של צה"ל. שני שרים התנגדו למינוי - משה בוגי יעלון, רמטכ"ל לשעבר, ומיכאל איתן - שיצאו לו מוניטין של לוחם למען טוהר המידות. איתן התנגד למינוי בגלל טענות לפגמים בהתנהלותו של גלנט בחייו הפרטיים, שעלו בתחקירים שפרסם קלמן ליבסקינד ב'מעריב'. באותם תחקירים נטען כי גלנט השתלט שלא כדין על עשרות דונמים של קרקעות מדינה סמוך לביתו במושב עמיקם וסיפח אותם לנחלתו. על פי 'מעריב', בשלב מסוים העניקו בכירים במנהל מקרקעי ישראל יחס פרוטקציונרי לגלנט, ואף סייעו לו להחזיק בקרקעות שלא כדין באמצעות תצהיר כוזב שהגישו לבית המשפט.

טוהר המידות של בכירי השלטון והצבא אינו עניין של מה בכך. מי שעוד לא הבין את זה, כדאי שייזכר בביטוי השנון "עומק העקירה כעומק החקירה", ויראה לאילו שגיאות אסטרטגיות גורליות אפשר להידרדר בגלל התנהלות אישית מושחתת. העובדה שאותו ביטוי שנון נאמר על ראש הממשלה שגלנט כיהן כמזכירו הצבאי, איננה מעודדת.

אך מכיוון שמינויו של גלנט לרמטכ"ל הוא ככל הנראה עובדה מוגמרת, לא נותר אלא לאחל לו ולכולנו שיצליח בתפקידו. מלבד ההתמודדות השגרתית מול אויבינו הערבים, הרמטכ"ל הבא של צה"ל עלול להיות זה שיצטרך, אם לא יימצא פתרון אחר, להוביל התמודדות צבאית קשה ומורכבת מול איום הגרעין האיראני. על רקע טעויות חמורות של ראשי מערכת הביטחון בעבר, שאת מחירן שילם עם ישראל כולו, עלינו להתפלל שישלח ה' ברכה והצלחה בכל מעשה ידיו לטובה. "ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה, מחץ מותניים קמיו ומשנאיו מן יקומון".

2. ובאשר לטוהר המידות, מומלץ לרמטכ"ל הנכנס יואב גלנט ללמוד את מורשתו של רמטכ"ל יהודי אחר שבשמו הוא נקרא, יואב בן צרויה, מי שהיה שר הצבא של דוד - גדול המלכים הלוחמים של עמנו. שלא כמו הקדנציה המקוצצת בת שלוש השנים שהוקצבה ליואב גלנט, כיהן יואב בן צרויה בתפקידו במשך עשרות שנים. מציאות החיים ההיסטורית וגם העכשווית מלמדות כי בעלי שררה, ובמיוחד מפקדים צבאיים בכירים, עלולים לנצל את מעמדם לקבלת טובות הנאה אסורות. לעיתים טובות הנאה כלכליות, כמו אחאב בכרם נבות ואברהם הירשזון בכספי הסתדרות העובדים הלאומית', ולעיתים הנאות מפוקפקות מהסוג שבעטיו הורשעו איציק מרדכי וחיים רמון ועומד לדין הנשיא לשעבר משה קצב.

יואב היה מצביא רב תהילה ועתיר זכויות, שהמלך דוד ועם ישראל כולו חבו לו ניצחונות רבים מול אויבים מבית ומחוץ. וכגודל גבורתו כך גודל רוחו ואמונתו. הוא לא בטח רק בכוחו ועוצם ידו, ובעיצומו של קרב קשה וגורלי ניסח את המשפט האלמותי שמבטא את היחס הנכון בין אמונה בה' לבין המאמץ האנושי: "חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלוקינו, וה' יעשה הטוב בעיניו". יואב בן צרויה לא היה נקי משגיאות. הוא לא השלים עם סלחנותו של דוד כלפי אויביו-לשעבר מתוך העם, שרי הצבא אבנר ועמשא. את שניהם הרג על אפו וחמתו של המלך, ועל כך שילם לבסוף בחייו. אבל בכל הנוגע לחמדנות נהנתנית של טובות הנאה אישיות אסורות, העידו עליו חז"ל כי "ביתו של יואב מנוקה מגזל ועריות" (סנהדרין מ"ט א'). נאחל לרמטכ"ל הנכנס יואב גלנט שיזכה לאחוז במידותיו הטובות של יואב שר הצבא, שביתו ונחלתו יהיו מנוקים מגזל, ואם יש ממש בטענות נגדו - שימצא את הדרך לתקן.


3. ולא רק ממעלותיו של יואב שר הצבא יש ללמוד, אלא גם משגיאותיו. על פי דברי חז"ל שם בסנהדרין, יואב החזיק בגישה לפיה יש לציית למלך בכל מצב. הוא "לא דרש אכין ורקין" ולא הבין כי מצוות התורה גוברת על מצוות המלך. מתוך גישתו זו הוא דן את עמשא כמורד במלכות ללא הצדקה, שכן עמשא לא מילא את פקודת המלך משום שצו התורה גבר עליה. אבנר בן נר, שגם אותו הרג יואב, סירב במקרה אחר למלא את פקודת המלך שאול המנוגדת לתורה - להרוג את כוהני נוב. על הריגת אבנר ועמשא נאמר כי יואב הרג "אנשים טובים וצדיקים ממנו". ומסבירה הגמרא שיתרונם של השניים על פניו היה שהבינו כי אין לציית לפקודת המלך המנוגדת לתורה - בניגוד ליואב שציית לפקודה הבלתי מוסרית להפקיר במערכה את אוריה החיתי ולגרום לנפילתו בחרב האויב. במקרה אחר גרמה צייתנותו המוגזמת של יואב אסון כבד. כאשר דוד נכשל ושולח את יואב לפקוד את העם בניגוד לרצון ה', יואב מבין שמדובר במעשה אסור ומנסה להניא את דוד מלעשותו. אך כאשר דוד עומד על דעתו ולא מוותר על מילוי הפקודה, יואב מבצע. והתוצאה - עונש כבד משמים, מגפה שפרצה בעם וגבתה את חייהם של שבעים אלף איש מישראל.

לכן יש לאחל גם את זאת לרמטכ"ל יואב גלנט, שיידע כי הוראות הממלכה עומדות מעל לכל אינטרס אנושי, אך המוסר האלוקי עומד מעליהן. יהי חלקו של הרמטכ"ל החדש עם אלה מקודמיו שהצטיינו במלחמתם באויב, ולא חלילה עם מי שזכו לתהילה תקשורתית כשהצליחו לנצח את אחיהם, אך הצטיינו הרבה פחות כשהיו צריכים להכריע את חיזבאללה בצפון ואת חמאס בדרום.


יותר אור, פחות גאווה


הטיעונים הנלהבים בעד המשך שעון הקיץ לא משכנעים, כמו שגם הנימוקים הנגדיים למען שעון חורף עכשיו לא נראים כל כך קריטיים. נראה כאילו מישהו מחפש כאן סיבה לקטטה. האמת היא שיש יתרונות וחסרונות לכאן ולכאן. הצגת העניין כאילו שעון החורף טוב לדתיים והמשך שעון הקיץ טוב לחילונים היא שטחית בערך כמו המחשבה ששעון החורף חוסך שעה אחת של צום ביום הכיפורים. אני למשל אוהב את זה שאפשר להתפלל מנחה בכל יום עד שעה מאוחרת, שיש הרבה זמן לשירי הנשמה של סעודה שלישית, ושזמן קריאת שמע בבוקר מסתיים כך שאפשר לקיים היטב את מצוות "שינה בשבת תענוג".

נראה כי המערכה החילונית המאורגנת והמתוקשרת נגד המעבר לשעון חורף מונעת לא רק משיקולים אמיתיים כבדי משקל, ויש בה מרכיב לא מבוטל של 'להכעיס'. לא ייתכן שהמיעוט הדתי יכתיב לרוב החילוני מתי להזיז את השעון - אומרים לעצמם הלוחמים המיליטנטיים למען שעת אור נוספת בערב על חשבון הבוקר. הם לא יקבעו לנו.

וכאן טמונה הבעיה האמיתית. נושא שעון החורף בחגים אינו כה חיוני לציבור הדתי. הרבה יותר בעייתית עצם הגישה הטוענת כי רשות הרבים צריכה להתנהל כולה על פי הרוב החילוני. כי הרוב הוא אולי רוב - וגם זה לא לעוד הרבה שנים - אבל גם למיעוט יש זכויות. הגישה לפיה כל אחד ינהג בביתו כרצונו ואילו רשות הרבים תתנהל כולה לפי רצונו של הרוב, איננה אלא עריצות חילונית. הצדק מחייב שהרוב יוכל לעצב את רשות הרבים כרצונו ברוב המקרים השנויים במחלוקת, אך גם רצונו של המיעוט יתקבל - לכל הפחות במיעוט מן המקרים אשר חשובים לו במיוחד.

לאחר שהעיקרון הזה יוסכם, אפשר יהיה לחשוב אם כדאי למיעוט הדתי לבזבז את זכות ההחלטה שתינתן לו דווקא על שעון הקיץ. במקום זה הייתי אומר לחילונים: לכם חשוב כל כך שעון הקיץ? לנו חשוב לשמור על צביונה המקודש של ירושלים. קחו את שעון הקיץ לעוד חודש-חודשיים, ובתמורה תרדו מהעניין הזה של מצעד הגאווה דווקא בעיר הקודש. עשינו עסק?