בשבע 409: קול שופר

חגית רוטנברג , א' בתשרי תשע"א

ג'וני היה איש עסקים מכובד ועשיר. הוא נולד באמריקה, בשכונה עם בתים מפוארים. בבית הספר למדו איתו ילדים גויים, והוא חגג איתם את החגים שלהם. ההורים שלו לא היו דתיים, אבל מדי פעם אמא שלו הדליקה נרות שבת, ובחנוכה אבא שלו היה קונה סופגניות. אפילו השם שלו לא היה יהודי כל כך. כשהוא נולד קראו לו יונתן, אבל היום כולם הכירו אותו בשם ג'וני.

ג'וני גדל, סיים את הלימודים וגם את האוניברסיטה. הוא התקבל למשרד גדול וחשוב בניו יורק, וגם שם הוא היה היהודי היחיד. אבל האמת שזה לא כל כך הפריע לו. היו לו חברים טובים במשרד, והוא הלך איתם לכל מקום: הם הלכו יחד למסעדות, ולג'וני לא היה אכפת שהאוכל לא היה כשר. בחגים ושבתות הם היו נוסעים לחוף הים או לטיולים, וג'וני בכלל לא חשב שיש משהו מיוחד בימים האלה. כששאלו אותו פעם האם היתה לו בר מצווה, הוא לא ידע מה לענות. 'מה זה בר מצווה?' שאל את עצמו.

אבל יום אחד הכל השתנה. זה היה בוקר רגיל. הוא נכנס למשרדו המהודר, הניח את הרגליים על השולחן והתחיל לדבר בטלפון. פתאום נכנס המנהל: "ג'וני, אנחנו צריכים לדבר על משהו חשוב". ג'וני נבהל לרגע מהפנים הרציניות של המנהל. "בטח, בוא תשב. על מה אנחנו צריכים לדבר?". המנהל המשיך לעמוד, ואמר בקצרה: "היתה לנו אתמול ישיבת הנהלה, החלטנו לפטר אותך, אנחנו לא מרוצים מעבודתך כאן". ג'וני היה המום, אבל לפני שהספיק להגיב, המנהל המשיך: "יש לך שעה לארוז את החפצים שלך וללכת".

בדמעות אסף ג'וני את חפציו לתוך ארגז קרטון, ובצעדים כושלים יצא לעבר המעלית. הוא הרגיש כאילו העולם מתמוטט. ג'וני לא ידע לאן לפנות, ורגליו נשאו אותו אל שכונה יהודית גדולה מחוץ לעיר. הוא ראה אנשים פוסעים במהירות אל בית הכנסת, ולא הבין לאן הם ממהרים. "יש היום משהו מיוחד כאן?" שאל את אחד היהודים. "ראש השנה היום, אתה לא יודע?" תמה היהודי ומיד הוסיף: "טוב, איך מישהו כמוך יכול לדעת...". ג'וני שמע את דברי היהודי והחליט ללכת בעקבותיו. הוא נכנס לבית כנסת גדול, מקום שלא ראה מעולם. מאות יהודים הצטופפו בין הספסלים, וכולם היו עטופים בטליתות צחורות. לפתע השתררה דממה. ג'וני ניסה להבין מה מתרחש סביבו. על הבימה נעמד אדם, לבוש בחלוק לבן, ואוחז בידו חפץ מוזר שנראה כמו קרן של בעל חיים. 'מה עושים עם זה?' תהה ג'וני. התשובה לא איחרה לבוא: האיש קירב את הקרן לפיו והוציא מין קול חד וחזק מתוכה. ג'וני הרגיש שהוא מתעלף, הוא לא הבין מה קרה לו, אבל הקול החזק הזה, שנשמע גם קצת כמו בכי, גרם לו לחולשה בכל הגוף. לפתע הוא נזכר: זה היה לפני שנים. ג'וני היה בן שלוש, וסבא שלו, שקראו לו רבי חיים, היה אצלם באיזה חג. אמא ואבא הכינו סעודה חגיגית, אבל ג'וני לא ידע מה מיוחד ביום הזה. עד שסבא הוציא מנרתיק בד קרן כפופה, והראה אותה לג'וני: "זה שופר, תוקעים בו בראש השנה". ג'וני לא הבין, אבל כשסבא תקע כמה תקיעות בשופר, הוא נבהל קצת והתחיל לבכות. "אין דבר", הרגיע אותו סבא, "טוב לבכות בזמן תקיעת השופר".

עכשיו עמד ג'וני בתוך קהל של יהודים, בוכים ומתפללים לאחר תקיעות השופר. הוא לא ידע איך להתפלל, אבל לבכות הוא ידע כמו אז, כשהיה בן שלוש. הדמעות זלגו לו מהעיניים ללא הפסקה, ועמוק בלב הוא התרגש מהפעם הראשונה בחייו שהוא מבין מה זו תקיעת שופר.