בשבע 409: תהא שנת עיתונות איכותית

בשבע , א' בתשרי תשע"א

סיכום קצר של שנת התקשורת מעלה מסקנות מעורבות. נתחיל מהחדשות הרעות: במדיה המשודרת כמעט אין חדש. ערוצי הטלוויזיה המסחריים ממשיכים להצהיב ולדווח בצורה מוטה. גם מתחנות הרדיו הגדולות - גל"צ ורשת ב' - לא יוצאות בשורות טובות (ראו בהמשך מדור זה), ואתרי האינטרנט הגדולים כמו ynet ו-walla סיפקו גם השנה את אותה סחורה.

נקודות האור הבודדות הן הערוץ הראשון - שגילה השנה סימני חיים בעקבות המונדיאל, ושמהדורת החדשות שלו יותר עניינית ומאוזנת, ואתר 'לאטמה' שפרץ השנה. הוא אמנם אינו עוסק בדיווחים אלא בסאטירה וביקורת תקשורת, אבל סרטון היוטיוב הפופולרי שלו הוכיח שיש קהל רב לתכנים פרו-ישראלים.

ולחדשות הטובות: דווקא בעיתונות המודפסת חלו בתש"ע תזוזות משמעותיות. 'מעריב' מוכה ההפסדים החליט לשבור ימינה, ולמרות כמה נפילות (כמו ההתגייסות הטוטאלית למען צעדת שליט) מגלה חוט שדרה לאומי באמצעות כמה מהכותבים הבכירים שלו (קלמן ליבסקינד, בן דרור ימיני ולא פעם גם בן כספית ועוד). ישראל היום - עיתון שמואשם בברנז'ה בנטייה ימינה, רחמנא ליצלן - ערער, לראשונה מזה שנים רבות, את ההגמוניה של ידיעות אחרונות ועלה עליו בכמה שברירי אחוזים בסקר החשיפה של TGI. ואפילו העיתון של המדינה, ידיעות אחרונות, נתפס בשבועות האחרונים פוזל לכיוון לאומי.

רק הארץ נותר הארץ. טוב, גם לשמאלנים מגיע עיתון.

וברצינות: יש עוד הרבה מה לשפר בתקשורת המודפסת בתחום ה'צהבת' וה'חפפת', אך לפחות בתחום ההטיה הפוליטית נרשמה בתש"ע התקדמות קטנה לקראת עיתונות מאוזנת יותר.

עדי גרסיאל

 



על מלכויות, זכרונות ושופרות

מלכויות: המאבק המתנהל בתקשורת נגד מתנחלים/דתיים/חרדים מונע מסוג משותף של דלק: מאבק על השליטה, על המלכות. האם אנשי האליטה השלטת היונקת מאמונות זרות כמו סוציאליזם ואתיאיזם, המאמינה שכוחה ועוצם ידה הביאו את מדינת ישראל עד הלום - הם שימשיכו להשליט את השקפתם וסדר היום שלהם? או שהציבור המקבל עליו עול מלכות שמיים במידה זו או אחרת, ושריבויו הטבעי אמור להנחיל לו בעתיד את הרוב הדמוקרטי - יקבל לידיו את המושכות. מכאן המאבקים העקביים בתקשורת נגד הרבנים, שהשפעתם נוגדת את ההשקפה השמאלנית-חילונית. רוממות הדמוקרטיה בגרונם של התקשורתנים, אך הם פועלים בדרכים הטוטליטריות ביותר כדי לא לאבד את רסן השליטה על דעת הציבור וכספו, למרות שכבר מזמן אין להם רוב דמוקרטי בעם.

זכרונות : העיתונות בונה על העכשוויזם ועל כך שלכם, הקוראים, יש זיכרון לטווח קצר בלבד. אנחנו, לעומת זאת, אוהבים לנבור ולהזכיר נשכחות. כשכתב ynet רונן מדזיני כתב ביום חמישי בלילה על הפגנת 'פעילי ימין' ליד יריחו, או תיאר כך את מעצר המפגינות הקטינות: "שתיים מהמפגינות, שתקפו שוטרים, נעצרו והועברו לתחנת המשטרה ..." תאי הזכרון שלי פעלו היטב, ואצבעותי הלכו כמה ימים אחורה לראות תיאורים קודמים על הפגנות. והרי הממצא ההפוך: בידיעה על מפגיני שמאל לפני כחודשיים כתב אותו מדזיני כך: "ארבעה פעילי שמאל עוכבו אחר הצהריים (יום ו') לחקירה במהלך הפגנה נגד ההתיישבות היהודית בשכונת שייח ג'ראח במזרח ירושלים...

"מספרת אחת המפגינות: 'המשטרה ביקשה מהאנשים להתפזר. ברגע שהם יצאו מהמתחם, היא התבייתה על שניים ממארגני ההפגנות, ושלפה אותם מתוך הקהל לתוך הניידת. הם נהגו בצורה ברוטלית'".

כך נבנה זיכרון קולקטיבי סלקטיבי ומעוות. מצד ימין, נערות תוקפות שוטרים תמימים. מצד שמאל - משטרה ברוטלית. כעם המצווה על זכירה - שומה עלינו להפעיל את תאי הזיכרון ולהדוף את המתקפות התודעתיות המכוונות.

שופרות: תחרות סמויה מתקיימת בין כלי התקשורת: מי יהיה השופר היעיל והחזק ביותר של הקרן לישראל חדשה. גרורותיה הגיעו עמוק לתוככי מערכות החדשות. רק רדיו-תרפיה עמוקה ועקבית תוכל לתקן את משדרי האקטואליה של גל"צ ורשת ב'. צפו למאבק ציבורי בשנה הקרובה נגד ניצול השופר הלאומי לקידום האג'נדה הנוגדת את מדינת ישראל כמדינת היהודים.

שנזכה ל"צמיחת קרן לדוד עבדך".

חני לוז

 

 



ביקורת עצמית עצמאית

המוטו של השבועון 'העולם הזה' (כלי תקשורת שהוציא הרבה אנשים, לטוב ולרע, מהעולם הבא), היה "בלי מורא, בלי משוא פנים". אז נכון, העיתונאי הטוב הוא זה שמתמסר אך ורק לאמת כפי שהוא מבין אותה. אך מי מפקח עליו? התשובה הסבירה היא העורך שלו. אך גם שיקולי עריכה יכולים להיות לא-מוסריים ולא בהתאם לכללים של האתיקה המקצועית. בעולם מתרבה התופעה הברוכה של מינוי 'עורך מטעם הציבור', שאינו מייצג את העיתון ואת עובדיו אלא את הצרכנים. בלוס-אנג'לס טיימס ובניו-יורק טיימס, שמחזיקים עורך כזה, מתקבלות ביום רגיל עד 300 פניות אליהם. לעומת זאת, ברשות השידור הממונה בא משורות עובדי הרשות, על תקן שבין עובד לגימלאי. כך הדבר גם ברשות השנייה. בגלי צה"ל התפקיד מוטל על אחד העובדים הפעילים. מידת המורא שלהם לא בדיוק חופשית לגמרי.

לאחרונה התמנה בניו-יורק טיימס עורך חדש מטעם הציבור, ארתור בריזביין. בטור פותח, הוא מתוודה שהוא רואה בתפקיד שלו מין מעבדה לזיהוי פלילי בתקשורת, בדומה לסדרת הדרמה CSI. בטיימס לוקחים את הטעויות שלהם ברצינות. כל יום, בעמוד שתיים למטה, מופיעה משבצת עם תיקוני איות, תחביר ועובדות. אין שם בושה להודות בטעות. משום מה, הנוהג הזה אינו משתרש במדינת ישראל. אם תפתחו עיתון, לא תמצאו במסגרת המציגה את נושאי המשרות את שמו של הממונה על הביקורת הפנימית, זה שמשרת את הציבור שקונה את העיתון. אחריות? יחס של כבוד לרוכשים את המוצר? כל אלה רחוקים מאתנו בישראל. בריזביין מודה שלפעמים מול מתקפות רבות וארסיות, קשה לקבל ביקורת. אך אין הוא מתעלם מהצורך של העיתון, גם במציאות המודרנית של אינטרנט, בלוגים וטוויטר, שלא להוריד את הסטנדרטים של תקשורת טובה. התגובה, הוא קובע, צריכה להיות יותר שקיפות, יותר נשיאה באחריות וגם יותר צניעות. אם זה טוב בשביל אמצעי תקשורת מהמכובדים בעולם, אולי כדאי שנאמץ זאת גם בארצנו הקטנה?

ישראל מידד




ביקורת הנקרא


יונית לוי מותקפת על ידי זבוב בשידור חי! (nrg) (מצטערים, המשאית עם הפוליצרים נתקעה בכניסה לקרליבך)



מכת קור (כותרת בידיעות לראיון עם ד"ר אבשלום קור) (נלמד עליהם זכות: הם חשבו ש'פרגון' היא מילה לועזית)


ציוני במובן הכי עמוק. (אורי) אבנרי הוא פטריוט ישראלי אמיתי (גדעון לוי, הארץ) - נקווה בשביל אבנרי שלא תרגמו את הטקסט הזה לערבית



לקראת יום כיפור: שישה כללים לבחירת אופניים מתאימים (ynet) מי אמר ש-ynet לא שומרים על המסורת?