בשבע 409: מעיל צדקה

רבי משה מרזישצוב נהג לתת צדקה במסירות נפש וסיפר שכל חיותו מגיעה מהצדקה...

עודד מזרחי , א' בתשרי תשע"א

רבי משה מרזישצוב נהג לתת צדקה במסירות נפש וסיפר שכל חיותו מגיעה מהצדקה ובלעדיה אינו יכול להתפלל. ככל שהרבי פיזר לעניים כל מה שהיה לו, כך קימץ בהוצאות ביתו ומלבושיו.

מעיל המשי של שבת, שבו ערך את השולחן לפני חסידיו, היה בלוי וקרוע. חסידיו הצטערו והמקורבים ביותר הפצירו ברבי: "האם לא כדאי לכבוד התורה ולכבוד הבריות, שהרבי ילבש מעיל משי חדש לשבת?!"

"בוודאי שכדאי!", ענה הרבי, "אבל בכל פעם שאני מקבל מאנשי שלומנו כסף עבור מעיל לשבת, מתעורר אצלי חשק עצום לתת צדקה..."

דבריו נאמרו בדביקות עצומה שהרתיעה את חסידיו.


בליל ראש השנה לאחר התפילה ערך הרבי את שולחנו לפני המוני חסידיו. לפתע, בין ניגון לניגון, קם אחד מזקני החסידים ושאל את הרבי: "החסידים משתוממים בעניין מעיל המשי שהרבי מסר לעובר אורח שאינו ראוי לכך. מדוע לא זכינו שמעיל המשי יפאר את רבינו שעיני כל צופיות אליו?!"

ראו החסידים כי כסף עבור המעיל לא יועיל והלכו עם מידותיו של הרבי לחייט מומחה להזמין מעיל משי. יום ששי אחד הביאו את המעיל החדש לגבאי כדי שיגישו לרבי בשעה המתאימה. כאשר נתן הגבאי לרבי את המעיל אמר הרבי: "אשרי חלקי שזכיתי לחסידים שאינם חסים על כספם ועמלם לטובתי..."

לאחר מכן הורה לגבאי לקרוא לר' חיים המלמד, למדן ירא שמיים, המטופל בילדים ומתפרנס בדוחק. כשהגיע ביקש ממנו הרבי ללבוש את המעיל. המלמד הנבוך עשה כדבריו, ואכן הבגד התאים לו בדיוק.

כשחזר הרבי מן הטבילה לבש כמקודם את מעילו הקרוע.

החסידים ראוהו והצטערו. כשיצא הרבי לסעודת שבת וערך את שולחנו לפניהם, פניו הפיקו אור עליון שהתגבר וחדר בלבותיהם. הם חשו כי חוט של חסד משוך על המעיל הקרוע.

בכל זאת מיאנו להשלים עם המצב. כשהגיעו ימי הסליחות תפרו שוב מעיל משי חדש, והפעם סיכמו עם הגבאי שיגישו לרבי לאחר טבילתו, כך שלא יהיה לו פנאי למסור את המעיל לתלמיד חכם הגון.

ואכן, כשחזר הרבי מהטבילה הגיש לו הגבאי בהפתעה את המעיל החדש.

הרבי אמר בשמחה כי מעשי החסד יעמדו להם ולכל עם ישראל ביום הדין, ומיד לאחר מכן ביקש מהגבאי: "היום הגיע לבית הכנסת עובר אורח המחזר על הפתחים. נא אמור לו שהרבי מזמינו תיכף אליו..."

העני המבוקש נכנס כפוף לחדרו של הרבי. הוא היה נמוך ורזה, בזקנו אחזה השיבה והוא לבש בגד מרופט ודהוי המתאים לקבצנים. כשראה את הרבי נרתע לאחור. הרבי ניגש לקראת העני ואמר לו ברוך:

"באת מן הדרך אלינו. גם מעיל זה הגיע לביתי היום. לבש אותו ויהיה לך לבגד שבת וחג בברכה!"

העני התבלבל לגמרי ולא היה מסוגל לזוז. לאחר שהתעשת נענה לפקודת הרבי ולבש את מעיל המשי המנצנץ. אושר הציף את נפשו והוא בכה וצחק חליפות. הרבי נפרד ממנו בטפיחת שכם.

לקראת תפילת מנחה ביקש הרבי מהגבאי את בגד השבת והלה הגיש כדרכו את המעיל הבלוי והקרוע.

השמועה על גורל המעיל החדש פשטה בין החסידים שבאו באלפיהם בראש השנה. הפעם הדבר חרה להם ביותר. הם מיאנו להשלים עם העובדה שהמעיל שאותו תיקנו בחרדת קודש עבור הרבי, יימסר לקבצן עובר אורח. אמנם אין לערער אחר מעשיו של הרבי ובפרט בערב ראש השנה, ואולי אותו קבצן אינו אלא צדיק נסתר, ובכל זאת החסידים הוכו בתימהון.

בליל ראש השנה לאחר התפילה ערך הרבי את שולחנו לפני המוני חסידיו. ההתעוררות היתה עצומה, והניגונים הרקיעו שחקים.

לפתע, בין ניגון לניגון, קם אחד מזקני החסידים ושאל את הרבי: "החסידים משתוממים בעניין מעיל המשי שהרבי מסר לעובר אורח שאינו ראוי לכך. מדוע לא זכינו שמעיל המשי יפאר את רבינו שעיני כל צופיות אליו?!"

הרבי התבונן בחסיד ולאחר מכן ביתר החסידים הדרוכים לתשובתו, ואמר: "יש בעניין הזה מעשה שראוי לספרו ברבים. דעו לכם כי בשמיים אין אחיזת עיניים או תירוצים סתם. בערב ראש השנה קראו אותי למעלה ושאלו: 'משה. בזכות מה אתה מקבל כסף מיהודים?' לא ידעתי מה להשיב וביקשתי שיתנו לי זמן עד בין השמשות. לאחר שקיבלתי במתנה את מעיל המשי ומסרתיו לעובר האורח, השבתי כלפי מעלה: 'הנה נתתי מעיל משי יקר לעובר אורח שאינו ראוי לו כפי שאני מקבל מהחסידים מתנות שאיני ראוי להן'... מיד נמתקו הדינים למעלה".

הרבי השתתק מעט והחל להסביר לחסידיו בהתרגשות: "מי שנושא ונותן באמונה ונותן לזולת את הראוי לו, מבלי לרמות או לקפח, עושה חסד ובכך מעורר את החסד העליון להשפיע לכל אחד כראוי לו. אבל מי שעושה חסד עם הבריות למעלה מן המידה הראויה, זהו חסד שבחסד המעורר מתנת חינם מן השמיים למעלה מכל מידה וחשבון. ואומר אני לכם יהודים", התלהב הרבי, "שעל ידי החסד שבחסד אפשר לקרב את הקץ ולהביא את הגאולה לפני זמנה!"