גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

סליחה במראה - סיפור לילדים

16/09/10, 13:32
אסתי רמתי

כשאומרים לאיילת ולי שהולכים לבקר את סבתא, אנחנו צועקות יחד "יש!" כזה, שכל השכונה שומעת. וזה לא רק בגלל הפינוקים והמתנות.

אנחנו גרים בסתם דירה מודרנית ומשעממת. אבל הבית של סבתא הוא ישן ומיוחד, ויש בו כל מיני חדרונים מגניבים, עם דלתות מסתוריות שמובילות למחסנים וארונות ומרפסות מעניינות. יש אפילו שני חדרים שיש ביניהם חלון זכוכית, שיהיה אפשר להציץ. בקיצור - כיף.

אבל בשנה שעברה, כשאמא ביקשה שנלך לסבתא כדי שלא תהיה לבד ביום כיפור, רק משכנו בכתפיים.

"מה, עדיין לא השלמתן?" התפלאה אמא. "איילת, שחר, עכשיו עשרת ימי תשובה! ואתן הרי תמיד חברות כל-כך טובות. ממש עצוב לי לראות את הפנים העצובות האלה, ועוד כפול שתיים. לא חבל?"

אמא צדקה, אנחנו באמת חברות טובות. ולא סתם חברות, אנחנו דבוקות אחת לשנייה כמו מסטיק. כיף לנו להיות יחד וכיף לנו להיות תאומות זהות. אפילו שאמא מנסה להלביש אותנו אחרת, אנחנו בסוף איכשהו לבושות אותו דבר. הרבה פעמים אנחנו אפילו חושבות אותו דבר... לכן המריבה הזאת היתה כל-כך איכס. זה התחיל מזה שאיילת הבלגניסטית השאירה את הנעליים שלה על המיטה שלי, וזה נורא עצבן אותי כי נעליים על המיטה זה ממש מגעיל. ואז צעקתי עליה, והיא נעלבה, ואמרה שזה לא היה בכוונה, ואם אני לא אבקש סליחה היא תבלגן גם את המגירה שלי. אז אמרתי לה שהיא חוצפנית, ושאם היא תעז לגעת במגירה שלי, אני אקרא לכל האחים שלנו את השירים המטופשים שהיא כותבת ביומן הפרטי שלה. ואז היא ממש נעלבה ושפכה לי את המגרה על הרצפה, ואני כל-כך התעצבנתי שחטפתי את היומן שלה מהמדף ורצתי לסלון והתחלתי להקריא ממנו ולצחוק עליה וכולם צחקו. בקיצור, אחרי הסיפור הזה, לא דיברנו אחת עם השניה שבועיים, אפילו לא מילה. ותאמינו לי, זה היה ממש מבאס.

בערב יום כיפור, כשסבתא פתחה את הדלת, היא מיד הבחינה שמשהו לא תקין. "איילת השחר, מתוקות, מה קרה? איפה הצחוק שלכן היום?"

"הן רבו", הסבירה אמא, "אבל אני בטוחה שעד מוצאי הצום הן שוב תהיינה חברות טובות".

אבל השעות חלפו, הצום התחיל, סבתא לקחה אותנו לבית הכנסת, ואנחנו עדיין לא דיברנו. האמת? נורא רציתי לבקש סליחה ולגמור כבר עם הספור המטופש הזה. אבל איילת התחילה! היא צריכה לבקש קודם.

בבוקר, סבתא חזרה הביתה מוקדם מבית הכנסת, כדי לנוח, ואיילת ואני הסתובבנו בבית לבד. טיילתי בין החדרים בראש מורכן, וחשבתי וחשבתי. זה באמת לא יכול להימשך ככה, החלטתי. אז נכון, היא התחילה, אבל אני די הגזמתי עם התגובה שלי... ידעתי כמה איילת רגישה בקשר לשירים שלה... איך יכולתי להיות כזאת רעה? אבל לבקש סליחה זה כל-כך קשה!

הרמתי את הראש, וגיליתי שאני עומדת מול מראה. יופי! הזדמנות מצויינת להתאמן! "טוב, בואו ננסה ונראה איך זה נשמע", אמרתי בקול, ונשמתי נשימה עמוקה. "איילת, אני ממש מצטערת שצעקתי עלייך ושצחקתי על השירים שלך! את סולחת לי?" התבוננתי בפנים המתחרטות שלי במראה, ולפתע... חיוך גדול נפרש עליהם.

"בטח שאני סולחת! גם את סולחת לי?" שאלה הדמות במראה, ואני קפצתי בבהלה. "מצחיקונת!" פרצה בצחוק איילת, שהיתה כמובן 'ההשתקפות' שלי, "חשבת שזאת מראה?! לא שמת לב שאת בחדר עם חלון ההצצה?"