גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

עובדים כמו שעון - מיקרוסקופ

16/09/10, 13:32
בשבע

עובדים כמו שעון / עדי גרסיאל

בשבוע שעבר כתבנו כאן על תזוזה מסוימת של התקשורת המודפסת לכיוון מאוזן יותר, לפחות בתחום הנושאים המדיניים. פרשת שעון הקיץ מהימים האחרונים מלמדת כמה קשה לעיתונות לנטוש הרגלים ישנים ולעבור לסיקור פחות מוטה גם בתחומים כמו יחסי דתיים-חילונים.

שר הפנים עצמו הכריז שהוא שוקל להאריך את שעון הקיץ, אבל העיתונים לא התבלבלו מהעובדות ודאגו להכניס כל אחד למשבצת לה הוא מיועד: החילונים כבני האור והדוסים בתפקיד בני החושך, תרתי משמע. אלי ישי, כמו שחקן קולנוע ישראלי שמלוהק בהוליווד רק לתפקידי מחבלים, מונה לנבל הראשי. אחרי הכול, יש לו כבר ניסיון כמי שאחראי גם ל"גירוש ילדי העובדים הזרים".

אז איך עבד המיני-קמפיין להארכת השעון? כמה דוגמאות: 'הארץ' ראיין בשבוע שעבר את שמעון אקהויז, יזם היי-טק שהפיץ עצומה אינטרנטית להארכת השעון. עיתונים ואתרים אחרים שמחו לעקוב אחרי כמות החותמים. ביום ראשון השבוע, לאחר ששעון החורף כבר נכנס לתוקפו, הפקיע 'ידיעות' את הכותרת הראשית לטובת הנושא והכריז: "חורף בקיץ", למרות שהשבוע דווקא היה סתווי למדי ובמקומות רבים בארץ ירד גשם. הגדיל לעשות ynet שלא התייאש וסיקר השבוע את האנשים שהחליטו להישאר בשעון הקיץ למרות הכול. ומיהם? מיודעינו אקהויז וחלק מהחברות שבבעלותו, עובדי קרן הון סיכון אחת. וגם, לא תאמינו, הגברת יונה נחמה. נחמה, פנסיונרית חביבה מירושלים, גילתה לכתבי האתר החרוצים: "בשעון היד ובשעונים בבית לא העברתי. התעוררתי לפי שעון הקיר, וכך אני מקווה להמשיך את היום". אין ספק, המחאה העממית נגד השעון מכה גלים.

ובכל זאת, יש גם צד מנחם בקמפיין. מבלי להיכנס לעצם השאלה האם נכון להאריך את שעון הקיץ, מתברר שלא כל מחאה תקשורתית מצליחה להתרומם. הקברניטים, בניגוד אולי לצפוי, לא מצמצו ראשונים והותירו את החלטתם על כנה.

 


 

תשובה תקשורתית / חני לוז

נתונים של הלמ"ס מעלים ש-200 אלף יהודים מגדירים את עצמם 'חוזרים בתשובה'. משמעות הנתונים היא שלפחות שליש מהאוכלוסייה היהודית שומרת כשרות ושבת, ושולחת את ילדיה לבתי ספר דתיים.

התופעה המדהימה של חזרה בתשובה הרוחשת מתחת לפני השטח בשנים האחרונות, היא למרות מערכות 'ההחזרה בשאלה' הפועלים שעות נוספות, בפרהסיה, בתקציבים של מיליארדי שקלים בשנה. המערכות הללו כוללות את רוב התכנים ברוב כלי התקשורת הגדולים בישראל. התכנים מוגשים בצורה מקצועית, המרתקת את הצופה והקורא להמשיך ולצרוך מסרים שבאופיים מרחיקים את האדם מכל דבר שבקדושה ומחדירים לעג וצינה לאמונה ולדת.

סרטו של רינו צרור, ששודר לפני כשבועיים בערוץ 2 על תפילת הנערות בבית הכנסת בנווה דקלים, הוא דוגמה יוצאת דופן, המוכיחה שביכולתו של סרט לשדר גם מסרים מרגשים של התעלות רוחנית.

התקשורת שלנו רוויה בשיח חדשותי יותר מכל מדינה אחרת. השיח החדשותי, לצערנו, מקדם ריב ומדון, דיבה והסתה. בעידן הפוסט מודרני של היום, אין חתירה לחיפוש צדק ואמת, אלא ניצול הכוח התקשורתי לקידום אינטרסים שונים. רוב התחקירים והחשיפות אינם חותרים לצדק ואמת, אלא לקידום אינטרסים אישיים וכלכליים.

בהרשעתו של רומן זדורוב השבוע כתבו כל שלושת השופטים פסקת נזיפה מדאיגה לתקשורת. כדאי לקרוא אותה ולהפנים: "בתיק זה דומה כי נחצו כל הקווים... בפרסומים, אשר לא פעם היו מגמתיים ומשתלחים... ראוי לה לתקשורת שתמלא תפקידה ללא מורא, בעוז ובהחלטיות, אך גם תוך שמירה על הרסן והאמת" (השופט יצחק כהן). "נעשה שימוש על ידי גורמים שונים באמצעי התקשורת באופן שלעיתים חרג מן המותר, תוך גרימת נזק לציבור, בדרך של פרסום דברים שלא שיקפו את המצב" (השופט חיים גלפז).

 



גם הקוראים כותבים  / ישראל מידד

אי שם, לפני כשלושה עשורים ויותר, שמעתי בהרצאה שעל פי סקר שבוצע, המדור שרוב קוראי העיתון פונים אליו ראשון הוא 'מכתבים למערכת'. יש מי שרוצה לראות מה דעתו של 'הציבור', אחר רוצה לדעת אם מכתבו פורסם, ויש אנשים שתמיד מעדיפים לקרוא לא יותר מ-150 מלים. על פי המלצתי, הארגון CAMERA אימץ רעיון לפרסם דוגמאות של מכתבים למערכת אשר הצליחו להתפרסם, בנושאים של ישראל, הסכסוך ועוד. זאת על מנת ללמוד את הטכניקה של כתיבת מכתב טוב. בשנים האחרונות הארגון אפילו מעניק פרס למי שהצליח לפרסם את המספר הרב ביותר של מכתבים.

מאמר אקדמי שעסק במחקר על אמות המידה שעל פיהן נבחרו מכתבים למערכת בעיתון בסן-פרנציסקו, חילק את המכתבים לשלושה סוגים: פרסום של 'הצגה' - דהיינו קידום אישי של הכותב; פרסום של 'דו-שיח' - הרצון לגרום לדיון ציבורי למען החברה; ופרסום של אקטיביזם, כלומר ניתוב הציבור לנקוט בקו פוליטי או חברתי מסוים. על הבסיס התיאורטי הזה, החוקר ניסה לבחון מה חלקם של עורכי המדור, מתוך הנחה שלכל עורך יש דעות והשקפות המשפיעות על בחירתו, ושיש העדפה לתוכן רגשי ואמוציונלי. החוקר גילה שהעורכים נוטים במידה רבה ללכת עם התובנה של 'פרסום של הצגה', וגם הם מחפשים את השמות או הארגונים כאילו היה המדור טור רכילותי.

בסופו של דבר, גם אם המגיבים באתרי אינטרנט נותנים היום את הטון, אין להזניח את העיסוק בכתיבת מכתבים למערכת. בעצם, התחום הזה הוא אולי המבצר האחרון, במגבלות גוברות של צנזורה או העדפה אישית, של ההשתקפות של חופש העיתונות.

 




ביקורת הנקרא


ללבוש סווצ'רט של הסיירת (המדריך 'כיצד תהיה תל-אביבי?', 'זמן תל אביב') - אם היו לכם לרגע ספקות, מדובר בקטגוריית ה-'אל תעשה'




אם אני מופיע בישראל, פותחים לי כל דלת. אני לא צריך לגעת בכלל בידיות (אביב גפן, ידיעות אחרונות) - מהות הסלבריטאיות בקליפת אגוז



לקראת יום כיפור: שישה כללים לבחירת אופניים מתאימים (ynet) - טוב שיש מי שמקפיד כל שנה על המסורת




מה קרה לנו. מתי נהיינו כאלה חסרי אמונה (סימה קדמון, ידיעות אחרונות) - אל דאגה, היא לא 'מתחזקת', חלילה. קדמון פשוט לא מבינה מדוע רוב הישראלים לא מאמינים לנתניהו ולאבו-מאזן



חדשות בחדשות / עדי גרסיאל



עסקת טיעון מתגבשת בימים אלו בין עיתונאית 'וואלה', ענת קם, לבין הפרקליטות, כך דיווח ערוץ 2. ככל הנראה תודה קם בכתב אישום ממנו יוסר האישום על כוונה לפגוע בביטחון המדינה. עוד דווח כי ישנה התקדמות גם במגעים עם פרקליטיו של  העיתונאי הנמלט אורי בלאו, החשוד בהחזקת המסמכים הגנובים בניגוד לחוק.


ועדת המינויים של נציבות שירות המדינה אישרה את מינויו של אורן הלמן לתפקיד מנהל לשכת העיתונות הממשלתית. הלמן (41) הוא בעל תואר שני במינהל ציבורי ושימש בעבר כיועץ של נתניהו כשכיהן כשר אוצר ואח"כ כיו"ר אופוזיציה.


אתר 'אייס' דיווח כי רשות השידור החליטה שלא לחדש את חוזה העסקתו של מנשה רז. ב-5 השנים האחרונות, מאז פרש מרשות השידור, הועסק רז בחוזה אישי בשכר של כ-24 אלף שקלים בחודש.