גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

מקור חיים  - סיפור לשבת

בסיוון תשמ"ב יצא גדוד מילואים 572 של חיל השריון למלחמת שלום הגליל. הטנקים חצו את הגבול והתקדמו לעומק לבנון.
16/09/10, 13:32
עודד מזרחי

בסיוון תשמ"ב יצא גדוד מילואים 572 של חיל השריון למלחמת שלום הגליל. הטנקים חצו את הגבול והתקדמו לעומק לבנון. צפונית למארג'-עיון ארב להם כוח סורי שהסתתר על פסגת רכס מאחורי עמדות מחופרות וציפה שהכוח הישראלי יגיע לעמק. הטנקים הישראלים זיהו את המארב ופתחו על הסורים באש. ברדת הליל לא ניתן היה להמשיך בלחימה וכולם המתינו לאור הבוקר. 

כאשר הפציע השחר הטנק של מפקד המחלקה קובי זיהה טנק סורי, ירה לעברו ופגע בו. הטנק הסמוך בפיקודו של שלום, סמל המחלקה, צפה על הירי ודיווח על פגיעה. הסורים כיוונו את כל תותחיהם לעבר הטנק היורה ופגעו בו.

הנהג יעקב והטען אורי נהרגו במקום, המפקד קובי עף מההדף ונפל על סיפון הצריח כשהוא בוער. שמעון התותחן היה בתוך הטנק הלוהט. בגדו חסין האש התפורר. הוא טיפס בכוח על-אנושי לעבר הפתח. ראשו הציץ מפתח הצריח ורגליו נותרו למטה. היה תלוי בין שמיים לארץ באפיסת כוחות.

שלום, שצפה בהם מהטנק הסמוך, ירד ורץ לעברם תחת אש כבדה. הוא עלה על הטנק הבוער, השליך את קובי מהצריח לארץ וגלגלו כדי שיפסיק לבעור. אחר כך הבחין בראשו של שמעון מציץ מהצריח. הוא אחז בו ושלפו החוצה בכוח, הטילו לארץ וגלגלו כדי לכבותו. נגמ"ש עם חובש התקדם לעבר הפצועים. החובש טיפל בפצועים באופן ראשוני, ואז הגיע מסוק ואסף את הפצועים.

הכרתו של שמעון חזרה אליו בטיסה. הוא לא הצליח לפקוח את עיניו מפני שהיה מפוחם ומנופח מכוויותיו, והרהר: אפילו אם עיניי הלכו, העיקר שאני חי! כשהגיעו לבית החולים רמב"ם רופאה פקחה את עיניו וכאשר ראתה שלא נפגעו אמרה לו כאילו שקראה את מחשבותיו: "חייל, קיבלת לא רק את החיים, אלא גם את העיניים..."

שמעון אושפז ב'רמב"ם', שם טופלו כוויותיו והשבר באגן ירכו. לאחר שחרורו נסע להודות לשלום על שהצילו. ההכרות ביניהם הייתה מועטה מפני שהשתייכו לעולמות מרוחקים. שלום היה חילוני ושמאלני ואילו שמעון דתי וימני. שלום אמר כי אינו מבין מנין קיבל אומץ לסכן את עצמו. לאחר פגישתם הקשר נותק.

עברו שנים רבות עד שהגיע חול המועד פסח תש"ע. שמעון נסע לבני משפחה ברמת הגולן. במהלך הנסיעה קיבל צלצול.

"מדבר קול מן העבר. מזהה?"

"לא", ענה שמעון.

"זה שלום".

"רפפורט?", שאל שמעון המופתע.

"כן. אני חייב לשתף אותך בדבר מצמרר שקרה לי", אמר שלום והחל לספר:

השתתפתי בישיבת עבודה בעיתון שבו אני עובד. הלכתי להכין קפה ופתאום חטפתי דום לב ונפלתי על הרצפה. הייתי מוטל על הארץ שמונה דקות ללא דופק. ניסו לעזור לי, אבל לא ידעו איך. החובשים שהוזעקו עשו לי החייאה ולקחו אותי ל'איכילוב', שם עברתי דום-לב נוסף. הרופאים שכמעט נואשו ממצבי ערכו עלי טיפול ניסיוני: הכניסו אותי לחדר קירור למשך 36 שעות כדי להשוות את טמפרטורת המוח והלב, ובהדרגה העלו את החום עד למצב האופטימלי.

באותה עת חשתי שאני עובר בתוך מנהרה. בקצה המרוחק היה אור עצום. שלושה אנשים מזוקנים ציפו לי שם. ידעתי שזהו בית דין. הם אמרו לי:

"הגעת לעולם שכולו טוב. אתה נשאר אתנו..."

לא רציתי לקבל את דבריהם והבעתי זאת בפניהם.

ואז הגיע סניגור. זה היית אתה! סיפרת בלהט מה שאירע במלחמה, איך שחילצתי אותך מהטנק במסירות נפש. בית הדין אמרו לי כשסיימת: "אם כך, תוכל להחליט אם להישאר כאן או לחזור לעולם".

"אני רוצה לחזור", עניתי.

"בסדר", אמרו, "עליך לדעת שלושה דברים: שתחזור ללא שום מום בלב, שתקבל לפחות שנות דור לחיות, ושעליך לתקן!"

הייתי נרעש. לאחר שחזרתי לגוף והתאוששתי, התחלתי לחשוב על מה שאירע. כעת התקשרתי אליך כדי שתפגיש אותי עם מקובל שיאמר לי מה עלי לתקן.

השניים נפגשו בירושלים. שלום נראה בריא לחלוטין. שמעון אמר: "איני מכיר מקובלים, פרט לרב מרדכי אליהו שלצערי חולה. כדאי לך להיפגש עם בנו, הרב שמואל אליהו. גם הוא בקי בתורת הסוד ויוכל לומר לך דברים שאיני יכול לומר".

כאשר הרב אליהו שמע את הסיפור מפי שמעון, ביקש להתאושש מתדהמתו לפני שישיא עצה. סוכם ששלושתם ייפגשו ביום ראשון ב'מכון מאיר' בירושלים, שם מלמד שמעון. שלום סיפר באריכות את סיפורו לרב אליהו. בסיום אמר הרב:

"אתה הצלת את שמעון וגם הוא הציל אותך. משמע שיש ביניכם ברית, הנשמות שלכם קשורות. עליכם להיות בקשר, ללמוד ביחד פעם בשבוע. כך תבין מה התיקון שהתבקש ממך בבית דין של מעלה".

שמעון ושלום החלו להיפגש מדי שבוע בישיבה בתל-אביב. לימודם נפלא ופורה. שלום מוסיף רעיונות משלו, מעמיק ומתחבר. ברור לו לחלוטין שהוא חייב להכיר את המקור שממנו קיבל את חייו במתנה.