בשבע 411: ברוך שעשני כרצונו

ב‘אבקשך‘, מרכז ההדרכה החדש לנשים של הרבנית נעמי שפירא, ילמדו כיצד לעבוד את ה‘ תוך כדי ניהול הבית

חגית רוטנברג , ט"ו בתשרי תשע"א

לפעמים דווקא מאורעות לא מתוכננים הם אלה שמעצבים את החיים לטווח הרחוק. זה גם מה שקרה לרבנית נעמי שפירא, אם לאחד עשר, רעייתו של ראש ישיבת רמת גן, הרב יהושע שפירא, ומרצה מוערכת בזכות עצמה במדרשות לנשים. שנה אחת שעשתה בארה"ב כילדה, ומפגש בלתי צפוי בסמינריון קיץ בצפת, דחפו אותה אל בניין העולם הרוחני העמוק, ועיצבו את הדרך שאותה היא מנחילה כיום למאות ואלפי נשים ונערות.

את העברית במבטא הדרום אמריקני המתגלגל למדה שפירא מאמה בשנות ילדותה בארה"ב. בהיותה ילדה בגיל הגן עלו הוריה לישראל והשתקעו בחיפה. "אנחנו הילדים רצינו לגור בארץ. גם להורים שלנו היה חשוב שנקבל חינוך יהודי וציוני בארץ". שפירא זוכרת את הוריה גם בעליות הראשונות לסבסטיה, ואת עלייתה של אחותה לגור ברמת הגולן עם ראשוני העולים ליישב את קשת.

כשנעמי היתה כבת 12, נאלצו הוריה לשוב לארה"ב למשך שנה אחת. עבורה היתה זו שנה לא פשוטה, אולם דווקא הקושי הצמיח בה דרך חדשה. "השנה הזו מאוד ביגרה אותי. זו גם היתה השנה בה התחוללה מלחמת יום הכיפורים. כך שמגיל בת מצווה התחלתי לבנות את העולם הרוחני שלי. מגיל צעיר הייתי בתהליך של חיפוש, של אמירה".


 מורה רוחני שהפך לחותן

כששבה לישראל, החלה לתור אחר דמות רבנית-רוחנית ממנה תוכל לשאוב את התשובות שחיפשה. אולם בסביבתה החברתית והחינוכית - סניף בני עקיבא כרמל ותיכון עירוני ו' - לא נמצאה דמות שסיפקה את צרכיה. נעמי החליטה לפלס את דרכה הרוחנית בעצמה. "הייתי מתפללת בבקרים הרבה זמן ומגיעה מאוחר לשיעורים. כל מה שיכולתי - קראתי". במשך שנה היתה לומדת בהתכתבות את גיליונות פרשת השבוע של נחמה ליבוביץ'. את הכסף שהשתכרה מעבודות שמרטפות השקיעה ברכישת ספרי קודש. "לא היו אז הרבה דתיים בחיפה. הייתי הולכת לחנות של חרדים בשכונת הדר ושם קניתי ספרים, אפילו את 'אורות הקודש' מצאתי שם". נעמי, תלמידה חרוצה גם בשאר המקצועות, השקיעה את מיטב זמנה וכוחה ברכישת ידע תורני באופן עצמאי. הספרייה שלה הלכה וגדלה, עד כדי כך שכאשר נישאה לבעלה, רוב ספרי הקודש בבית באו ממנה, על אף שבעלה היה תלמיד ישיבה שגדל במשפחה תורנית.

בד בבד עם שקדנותה, נעמי לא היתה נערה נחבאת אל הספרים. כתושבת חיפה היא הכירה היטב את החברה החילונית, ונמשכה מאוד אל הדיאלוגים וההידברויות למיניהן בין דתיים לחילונים. בחופש הגדול שלפני השמינית הגיעה לסמינריון של 'גשר' בצפת. היא לא צפתה גם בחלומותיה שבסמינריון הזה היא עתידה לא רק לתת מהידע שלה, אלא יותר מכך - לקבל דרך חדשה לחייה, גם במובן האישי.

אל הסמינריון בצפת הגיע הרב משה שפירא מעפרה, יחד עם רעייתו וילדיו. התיכוניסטית הצעירה ותאבת הידע זיהתה ברב שפירא ממבט ראשון את הדמות הרוחנית שכה חיפשה במשך השנים. "זו היתה בשבילי פעם ראשונה שאני רואה אנשים כאלה", היא נזכרת בתחושותיה אז, "הוא מאוד הרשים אותי. יש לו דמות מאוד עוצמתית". החיבור שלה אל הרב משה שפירא היה מיידי, ולאחר הסמינריון הוא נמשך באמצעות התכתבויות בענייני עבודת ה'. אבל זה לא היה החיבור היחיד שנמצא לה באותו קיץ בצפת. בנו הבכור של הרב שפירא, יהושע, היה אז נער בן 16, שהגיע לנפוש במקום עם בני משפחתו. נעמי, שכפעילה בבני עקיבא לא היתה מסויגת משיחות עם בנים, פנתה אליו כבן עפרה במטרה לברר על בית הספר שדה ביישוב, בו חשבה לשרת במסגרת השירות הלאומי. הבחור, שהקרין חביבות ונעימות, התגלה תוך דקות קצרות כבן שיחה מרתק ומעמיק. "פתאום ראיתי שיש עם מי לדבר. שוחחנו ארוכות, גילינו תחומי עניין משותפים. בבני עקיבא הייתי מאוד בודדה, הייתי יותר בוגרת מהשאר. פתאום היה מישהו ברמה שלי. הרגשתי שסוף סוף מצאתי מישהו לדבר איתו".

כאמור, הקשר עם הרב משה שפירא נמשך, גם בהזמנות לביתו בעפרה, ולאחר שנה הפציר בה הרב שתגיע לשירות לאומי ביישוב, על אף שכבר החליטה לשרת במושב קשת. מטרתו של הרב שפירא היתה להקים חבורה בשם 'שלהבתי-ה' - שתעסוק בענייני עבודת ה'. נעמי נעתרה לבקשה, והחלה את שנת השירות במדרשת עפרה. התפקיד שיועד לה במדרשה גרם לה לתסכול עמוק: "רציתי ללמד שם תורה. היה לי הרבה ידע ממה שלמדתי, והרגשתי שיש לי הרבה מה לומר, לתת. אבל מי שלימדו תורה את הבנות במדרשה היו הבחורים של שיעור ג' מ'מרכז'. הבנתי שכבת שירות צעירה לא התאים שאני זו שאנחיל תורה לבנות שצעירות ממני בשנה. לכן לי היה רק תפקיד של ליווי, יצירת קשר אישי עם הבנות". במקביל לשירות, היא היתה כאמור ממייסדות החבורה הנשית של הרב שפירא, שהחלה בפיתוח שפה חדשה של עבודת ה' ברוח החסידות. "מה שהיום פשוט שמדברים על חסידות, על עבודת ה' - מי שדיבר אז על חסידות היה 'קוקו'. מישהי שבאה לבקר אותי ראתה אצלי ספרי ר' נחמן, 'משיבת נפש', ושאלה אותי: מה זה? ב'מרכז הרב' היה אסור ללמוד ליקוטי מוהר"ן, זה היה מוקצה, הזוי. בני דודים שלי שאלו אותי: 'מה את קוראת את הדברים ההזויים האלה?' מה זה לדבר על עבודת ה'? כל זה לא היה מקובל".

בעקבות עבודת החבורה, התהדק הקשר בין נעמי ליהושע, שעבר בינתיים ללמוד בישיבה הגבוהה בקדומים, והוא בן 17 בלבד. "החבורה הזאת היתה תשתית משמעותית לקשר הזוגי שלנו. לשנינו היה רצון ליצור שפה של עבודת ה', להנחיל את עבודת ה'". בתחילה לא חשבו השניים על חתונה, אבל הקשר התהדק, כאשר הוא מתקיים בעיקר באמצעות התכתבות ופגישות נדירות. "הבדידות של כל אחד מאיתנו והרצון לבנות עולם רוחני משותף קידמו את עניין החתונה".

את היית בת 19 ובעלך בן 17 בלבד - לא חששתם להתחתן כל כך צעירים?

"את יכולה לקרוא לנו משוגעים או אמיצים", היא מחייכת "אבל יש לנו את זה. ויהושע עוד פחות פחדן ממני. הוא היה הצעיר בינינו, ולא ספר אף אחד. אמנם היה קשה להורים לעכל את האירוסין", היא מודה "הם פחדו. אבל אנחנו לא פחדנו".


שנים של בירור וצמיחה

במשך שנתיים התגוררו בני הזוג בעפרה, כשהם ממשיכים יחד עם הרב משה שפירא את עבודת הלימוד בחבורה. בשלב מסוים דחף הרב שפירא את בנו לצאת: "אתה צריך לפרוש כנפיים". בני הזוג ניאותו: "באופן זוגי עשינו אינטרפרטציה של עבודת החבורה. במקום שזו תהיה חבורה סגורה, רצינו שזה יהפוך לשפה רחבה, למרכז", מסבירה שפירא את היעד שהציבו לעצמם אז.

בפרספקטיבה של השנים האחרונות, נראה שהמטרה שלכם הושגה, אולי אף מעבר למה שצפיתם. אולם כשאת בוחנת את הטרנד החסידי הנפוץ כיום בציבור הדתי לאומי לגווניו, את שלמה עם הצורה שהוא לבש? האם ההיתפשות לפעולות החיצוניות המלהיבות לא באה על חשבון עמל תורה בסיסי?

"כמו לכל תופעה, יש לה סיגים", היא מודה. "היא הולכת יותר על שטח מאשר על עומק. יהושע למשל", היא מעידה על בעלה, ראש ישיבת רמת גן, "נלחם חזק מאוד בישיבה נגד הנסיעה לאומן. מה פתאום לעזוב את ארץ ה'? ר' נחמן עצמו גם לא רצה בזה. מאידך - צריך גם להקשיב למצוקות היחיד, ולזה נותנת מענה תורתו של רבי נחמן. אנחנו תלמידים של הרב (קוק) זצ"ל לגמרי", היא מדגישה "ויחד עם זה קשורים לחסידות. החסידות היא מבוע שממנו שאב גם הרב עצמו".

שפירא מסבירה כי דווקא הציבור הדתי לאומי זקוק למענה של החסידות: "זה קונטרה לליטאיות של הציבור שלנו. אנחנו מאוד ציבור של שכל, וולוז'ין, בלי חיוניות. הקונטרה היא ה'נחמנות', גם אם היא יוצאת קצת נמוכה". היא עצמה חשה שליחות אלוקית ממש בהבאת דבר החסידות, אולם יחד עם זאת היא נתקלת לעתים בביטויים חיצוניים של אלו המתעטפים בתורת החסידות "שגורמים לי להשתגע. גם ר' נחמן בקברו היה משתגע". ובאשר לעמל התורה, היא מוסיפה כי גם החסידות דורשת עמל רב, אם כי מסוג אחר. "חסידות זה לא דבר שטחי. ללמד חסידות זה להסביר שיש פה דבר מאוד שכלתני, מאוד תובעני, דורש התבוננות". את שיטת ה'מתנגדות' היא אינה שוללת, ומסבירה כי גם בה, כמו בכל שיטה, יש אמת. "אבל בדור שלנו יש גם תביעה למשהו אחר".

פרישת הכנפיים של הזוג שפירא הצעיר הגיעה בתחנתה הראשונה ליישוב מעלה לבונה שבשומרון. משפחת שפירא, יחד עם עוד כמה משפחות מתלמידי ישיבת 'עוד יוסף חי' בקבר יוסף - כמו בן זמרה וליבוביץ'-אריאל, התיישבו במעלה לבונה, כבניית רצף בדרך ליצהר ולשכם. בהמשך עברה רוב החבורה ליצהר. במעלה לבונה החלה נעמי שפירא בבניית חייה כעקרת בית ואשת אברך. היא חוותה הריונות קשים ולידות צפופות, כאשר במקביל היא מסיימת - "בשן ועין" כהגדרתה - את התואר במכללה בירושלים. אבל הקושי העיקרי היה התסכול של המעיין שביקש לפרוץ מתוכה ולא מצא לו אפיק ראוי: "לא התאמתי ללמד בבית ספר יסודי. תיכון לא היה. הייתי די תקועה. מגיל 25 התחלתי ללמד במדרשת 'שובה', אבל זה היה מעט שעות. היו לי הרבה שנים של תסכול קשה – לא היה לי למי לתת. הייתי מלאה, והתפללתי לה' שיהיה לי למי להשפיע כל מה שיש לי. בכלל, עולם רוחני זה דבר מאוד קשה לאישה, כי מה אני אהיה - רב? רק לעכל את זה שאני לא אוכל להיות כמו 'רבי' בחסידות, לתת את הקריאה הרוחנית, לטלטל אנשים, זה היה לי מאוד קשה. להבין שאני צריכה לחפש שפה אחרת. גם לא היו אז מדרשות, אז את מי אלמד 'אורות הקודש'? ילדות בכיתה ז'? העברתי שיעורים ביישוב בטהרת משפחה, כי זה מה שהיה צריך, אבל לא היה לי למי להעביר כל מה שיש לי. גם כשאת באה להתקבל ללמד במדרשה, את צריכה להציג קבלות. זה שוק נורא קשה לאישה. אני הייתי אוטודידקטית, מה יכולתי להציג - כמה ילדים יש לי?".

איך באמת התמודדת בשנים הללו? את מתפקדת כאם למשפחה ברוכת ילדים, ומאידך התסכול של חוסר המימוש העצמי בתחום הרוחני מכרסם כל העת. אלו תשובות נתת לעצמך?

"התשובה היא שזה לא מה שה' רוצה ממני. אם ה' ברא אותי אישה ופטר אותי מחלק מהמצוות, השאלה היא מה הייעוד שלי, למה ה' נתן לי את השליחות הזאת בגוף הזה של האישה, ולא לבכות על זה שאני לא גבר. אם אני לא שמחה במה שה' נתן לי, אז איך אני עובדת את ה'? זה לחיות בשקר. נכון שזה מאוד תובעני, כי אני צריכה למצוא את המקום שלי. אני שואלת את עצמי - האם ה' רוצה עכשיו שאלמד תורה או אקפל כביסה? לא תמיד יש תשובות, לא תמיד יודעים מה המינונים, צריך כל הזמן לחשוב. לי היה תמיד חשוב מה האמת, לא מה אני רוצה. ואם האמת היא שהדבר הכי גדול זה שאביא ילדים לעולם - אז זה הייעוד שלי, זו התורה שלי. אז אני לא אשים את התורה בצד או אמציא תורה אחרת או אני כועסת על התורה כי היא לא די מתקדמת", היא רומזת לקולות החדשים במחנה הנשי הדתי "אלא אני במקום של גם וגם וגם - להיות נאמנה לעם ישראל, ולבית, ולתורת ישראל, זו המטרה בחיים. זה גם מה שאני מלמדת בסדנאות - איך לעמוד באתגר מתוך יראת שמים, ולא על ידי הקמת בית כנסת 'שירה חדשה' (בית כנסת שוויוני לגברים ונשים בירושלים, ח"ר) או להפסיק לברך 'שלא עשני אישה'. מאידך, אני גם לא בעד רק לבשל ולכבס ולתת את השכל שלנו לגברים. אם ה' נתן לנו צימאון רוחני - מה אני צריכה לעשות איתו? מה זה אומר שהוא נתן לנו את זה? זה יבוא לידי ביטוי באיך אשב עם הילדים שלי, איזה ייעוץ אתן לאנשים. יש לזה הרבה היבטים, אבל אני לא אהיה ראש ישיבה".

שפירא מדברת בגלוי על הקשיים שחוותה במהלך השנים בהן גידלה את אחד עשר ילדיה, אולם מתארת גם תהליך של בירור וצמיחה. את המסקנות היא מנחילה כיום באמצעות סדנאות לנשים, וגם דרך ייעוץ אישי. בשנה הבאה היא פותחת מרכז לימוד סביב הנושאים הללו, עליו יורחב בהמשך. "אני רוצה היום להדריך נשים מתוך דברים שעברתי, להראות שלא חייבים שיהיה סבל".

גם כיום היא ממשיכה ברקימת מסכת האיזונים בין תפקידיה השונים. עם המעבר לאזור המרכז התקבלה שפירא כמרצה בכמה מדרשות בגוש דן, ביניהן מדרשת אביב, המדרשה בבר-אילן ועוד. בעלה העניק לה גיבוי מלא שאיפשר לה לצאת ללמד, כשהוא נוטל על עצמו חלק ממשימות הטיפול בילדים. אולם המחויבות למשפחה הרחבה תבעה ממנה היעדרויות רבות משיעורים שהיתה צריכה להעביר. "לימדתי רק בבקרים. בצהריים מבחינתי היה חובה שאני אהיה בבית. הרבה פעמים היו ילדים חולים ונעדרתי. הייתי צריכה להיות מספיק מעניינת כדי שייקחו אותי לעבוד למרות זה. גם היום, אם יש צורך, אבטל שיעורים כדי ללוות את הבת שלי לחדר לידה, גם אם זה ייקח יום שלם".


אשת ראש הישיבה

לאחר תקופה במעלה לבונה ובישיבה בקבר יוסף, קיבלו בני הזוג דחיפה מאחיו של הרב יהושע, הרב יצחק שפירא, לעבור אל תחנת ההשפעה הבאה - גוש דן. "לא היתה אז ישיבה ציונית אחת בין חדרה לגדרה. היו כל מיני דיבורים על ניסיונות, אבל כשראינו ששום דבר לא קורה, החלטנו ללכת ולהאיר את העיר". סביב הרב שפירא התגבשה קבוצה של כ-20 בחורים, וכך הוקמה ישיבת ההסדר בעיר רמת גן, בתמיכתו של רב העיר, הרב יעקב אריאל. "היינו בסך הכל זוג בני 30 מיש"ע, עם כל מה שזה אומר", היא צוחקת ומדגימה: "בערב שבת הראשון שהיינו פה, ברגע האחרון קלטנו שפה צריך ללכת עם חליפה, ומיהרנו לקנות אחת כזאת".

הקשיים במעבר מיישוב לעיר היו לא פשוטים. מבית עם גינה משלהם שטיפחו שם עברו לאזור שבו אין באפשרותם לרכוש דירה. חסרו גם מוסדות חינוך מתאימים וחברה לילדים ועוד. "עד היום הילדים מצטערים על זה שאנחנו לא גרים ביישוב. יש מחירים מאוד קשים. זו עיר, על כל המשתמע מכך. הכול פה מאוד זר לנו. הרבה שנים לא היו פה חברים לילדים. לי עד היום אין חברה של נשים בנות גילי. בעצם מגיל 30 אין לי חברות שאפשר לדבר איתן על הדברים שאני חווה - לחתן ילדים, לידות מתקדמות".

אבל לשפירא היה קושי נוסף - מעמדו החדש של בעלה כראש ישיבה הציב אותה שוב מול הצורך לאזן בין תפקידיה ליכולותיה בתחום הרוחני. "לבעלי היה ברור שזו השליחות שלנו, אבל הוא נתן לי להחליט. חששתי ממעבר לעולם של ישיבה, מה יהיה המקום שלי, כי עד אז עשינו הכול יחד. זה היה מפחיד מכל כיוון, אבל הבנו שזו השליחות שלנו".

התפקיד החדש לכאורה מעמיד אותך עוד יותר 'בצל'. מהי בכל זאת חשיבות תפקידה של האישה גם במקום כזה, כאשת ראש הישיבה?

"מצד ההשפעה הרוחנית זה אולי בצל, אבל ראשית, יש פה שייכות לעולם של תורה, יש שיעורים, זה נשמת אפי. זה שבעלי ישפיע תורה - זה חלום שלי. שנית, אני מאוד רואה את המקום של האישה בלתת כוח לבעל. הלכתי אחרי בעלי לכל מקום. עם שבעה, תשעה ועשרה ילדים. הלכנו עם כל הילדים למנייני קרליבך בגבעתיים, בגבעת שמואל. בשמחת תורה הסתובבנו ברחבי העיר עם כל הילדים. יהושע מאוד בתפישה הזו של לשאוב כוח מהבית".

לצד הנכונות שלה, גם המרחב שהעניק לה בעלה על אף תפקידו התובעני, סייע לה ביצירת האיזונים הרצויים: "הוא אמר לי בבירור - את צריכה לעשות את שלך. תמצאי את הדרך שלך. את לא צריכה כל החיים להיות 'אשת ראש ישיבה'. הישיבה היא לא הכלא שלך. את תלמדי, תבחרי מה שאת רוצה. תעשי רק מה שאת אוהבת. היתה למשל תקופה שבישלתי אוכל לישיבה, אבל זה היה כי אני בחרתי לעשות את זה. הוא בחיים לא יבקש ממני. הוא נתן לי מאוד מרחב לדמות העצמית שלי וזה היה לי מאוד חשוב. בוודאי שאם הוא היה מבקש משהו הייתי מתגייסת, אבל הוא אמר: במעט הזמן שיש לך, אל תבזבזי את הכוח על העוגות לישיבה. נביא מישהי שתנקה לך. את תשבי, תלמדי ותלמדי (ל' פתוחה). זה נתן לי המון גב, אי אפשר בלי זה".

השליחות העיקרית שהוטלה עליה, מטבע הדברים, כאשת ראש הישיבה, היתה לתת מענה רוחני לנשים בקהילת הישיבה. עם הזמן הלך וגבר זרם הפונות אליה לייעוץ בשלל נושאים ועניינים, עד שהפך לכמעט בלתי ניתן להכלה. כשהיתה יוצאת לגינה עם הילדים - אימהות צעירות פנו בשאלות. בשמחת תורה בישיבה בחורות ביקשו זמן לשיחה אישית. בהפסקות במדרשה בבר אילן היא לא הספיקה לאכול ולשתות, כי זמן ההפסקה התמלא בעצות והדרכות לתלמידות. הייעוץ עבר גם דרך עבודתה במכון 'בניין שלם', דרך פרויקט הדרכת כלות בו היא משתתפת במדרשה בבר אילן, וגם באופן פרטי בעידודו של בעלה. שפירא מלווה נשים בעצות לאורך שלבי החיים השונים: ממציאת בן זוג, דרך טהרת משפחה, זוגיות בשנים ראשונות ובשנים מאוחרות, נישואי ילדים, חינוך, סבתאות ועוד.

איך את מסבירה את הצורך האינטנסיבי של הנשים הדתיות בכל גיל בייעוץ והדרכה בהתנהלות בחיים האישיים? האם יש איזו תפישה בסיסית שגויה בנושאים הללו?

"יש הרבה חוליים בתרבות המערבית, ולפרוט את התורה לתוך העולם הזה זה דורש הרבה עמל. הרבה מאיתנו לא באים מבתים מבוססים בתורה ומצוות. יש היום הרבה מודעות וכלים פסיכולוגיים וצריך לדעת איך להשתמש בהם נכון. פעם נשים היו בולעות וממשיכות. היום הן לא רוצות לבלוע. פעם האימהות אמרו: יש לך בעיה? תשתקי, העיקר שהוא לא מרביץ לך. היום היא לא רוצה להתחתן עם אחד כזה, והיא צודקת".


מדריכה רוחנית ויועצת לזוגיות

הבעיה העיקרית, לדבריה, היא השפה הרעיונית של התורה, שלא עולה בקנה אחד עם התפישה השלטת כיום בשיח הכללי: "כל האמון שתורה ומצוות זה הדברים הכי טובים והכי מאירים לנו, שה' הוא טוב והניסיונות בעולם הזה נועדו להצמיח אותנו - זו לא השפה בעולם שלנו. היום יש הרבה שלילה, דיכאון, ביקורת על רבנים והממסד הרבני, כאילו המצוות מגבילות אותנו. להפוך את הראש ולחשוב אחרת זה לגמרי לא פשוט. לראות את מציאות החיים בעין טובה, בסבלנות ובאומץ - זה בכלל לא נמצא בבסיס".

בהקשר זה, אחד הנושאים בהם מתמקדת שפירא בשיעוריה נוגע לתחום האינטימי שבין בני הזוג, שם היא מבקשת לעורר מהפכה תפישתית שלדבריה יכולה לפתור הרבה מהבעיות המתגלות אצל בני זוג לאחר החתונה.

גם בנושא צניעות הלבוש היא רואה צורך להפוך את צורת המחשבה המקובלת על מנת להנחיל את הערך הרעיוני והמעשי של ההלכות הללו. "יש היום הרבה יראת שמים אצל נשים, המון רצון לעבוד את ה' והמון בלבול. נשים יכולות לעמוד רצוף בכל תפילות יום כיפור, אבל עם צווארון פתוח או מכנסיים מבצבצות מתחת. אני מאמינה להן באמת. אני לא יכולה להגיד להן - תסגרו את הצווארון. אני יכולה להסביר להם כמה הצניעות מלאה אור, ושיבואו לזה מעצמן. אני לא רוצה להפסיד את יראת השמים שלהן, אבל אני גם לא רוצה לשקר. לתורה יש גבולות. יש פה בלבול, וצריך הרבה אהבה, אמון והצבת גבולות, לא לשקר. ליישם את זה, זה מאוד מורכב. המורכבות היא דווקא בגלל הגדלות".

את מדריכה הרבה בנות לקראת יצירת קשר עם בן זוג. מהן המניעות שאת מזהה בתחום הזה?

"אי אפשר להתחתן אם אין לך עין טובה על עצמך ועל מי שאת נפגשת איתו. ביקורתיות ושיפוטיות לא מאפשרים מפגש אמיתי. כדי להתחתן אני צריכה להיפגש עם עצמי וזולתי בטוב, זה בסיס נצרך ודורש הרבה עבודה. אנחנו כל הזמן במעטפת. בשביל שיתרחש המשחק, צריך להיות במגרש. צריך לתת ולקבל אמון. להרבה אנשים זה לא פשוט". שפירא מספרת כי בסדנאות שהיא מעבירה, יש טיפול בנקודות המקדמיות הללו של פחדים, שיפוטיות ועוד, ורק אחר כך ניתן לעבור לשלב של איך מדברים בפגישה. "אנשים יוצאים עם המון בני זוג, ובעצם עוד לא יצאו עם אף אחד. הם משקיעים המון כוח, אבל לא במקום הנכון. קודם כל צריך לשבור את החומות".

המכשול הרגשי העיקרי שהיא פוגשת בסדנאות בתחום זה הוא הפחד: "המון אנשים מפחדים מלהתחתן, פחד מזה שאגלה שזה לא מה שחשבתי, פחד להיחשף, הפחד להימחק בתוך הזוגיות, הפחד מה יגידו עליי, הבת המוצלחת, עם מי התחתנת? איך אביא אותו הביתה? רציתי בחור ישיבה והוא לא לומד, מה יגידו עליי, הדוסית? אין לי את כל התשובות לבעיית הרווקות, אבל יש הרבה מה לעשות בצד האנושי".

לסוגיית גיל הנישואין יש תשובה די ברורה בבית משפחת שפירא, שגם עוברת לדור הבא. לא רק ההורים נישאו בתחומי גיל 17-19. גם חמישה מתוך אחד עשר הילדים נישאו בטווח דומה. שלושה מהילדים הנשואים מתגוררים סמוך לישיבה, ושניים אחרים גרים ביצהר ובגרעין התורני ברמת השרון. ההורים רואים בנישואין בגיל צעיר מתווה אידיאלי. "באופן כללי זה זמן בשל לנישואין. בגילאי 18-22 אלו השנים הטובות. האישיות גמישה ופתוחה, היא בצורך. יש מי שספציפית זה לא מתאים לו, אבל בכללי זה נכון וטוב. הבעיות שסביב זה בלימודים ופרנסה זה דבר שחייבים להתחשב בו, וכאן המקום למערכת העוטפת - ההורים ומוסדות הלימוד, שיעזרו יותר וגם יורידו ציפיות. רוצים שבנות יספיקו הכל יחד - חתונה, ילדים, תואר, עבודה. הן לא יודעות איך לעשות זאת, צריך לחנך לזה. במשפחה ברוכת ילדים אמנם מתרגלים לזה: למשל אצלנו, כשאחת הבנות סיימה שמינית אני הייתי אחרי לידה ולא יכולתי להגיע למסיבת הסיום, והיא הבינה שהיא גם שמיניסטית אבל גם אחות גדולה, ויש לה אח קטן ואמא לא יכולה להגיע. לומדים שצריך להיות גם וגם, אבל מצד שני אי אפשר להספיק תמיד הכל. אז עכשיו אני מתחתנת, גם אם לא יהיה לי תואר שני. אני עשיתי את התואר השני עם תשעה ילדים, והיה לי הרבה יותר קל מאשר התואר הראשון".

עבודת ה' נשית

תקופת החגים - נשים רבות חשות תסכול מכך שהן לא יכולות להשקיע את זמנן בתפילות. מה התשובה שלך לכך?

"נשים מתוסכלות הן נשים גדולות, התסכול בא ממקום גבוה של רצון לעבוד את ה'. ה' נתן לנו לעסוק בעבודת ה' בהקשרים רחבים של החיים. התרגלנו לכך שעבודת ה' זה בית כנסת ולימוד תורה, אבל אנחנו צריכות לדעת שעבודת ה' היא בכל מקום. זה דבר שדורש לימוד, להבין שזו המצווה הכי יקרה".

במהלך חודש אלול קיימה שפירא התוועדויות לנשים שבהן עסקה בדילמה הזו, תחת הכותרת 'לעשות רצונך אלוקי חפצתי': "רצון ה' הוא ילדים קדושים וצדיקים בעם ישראל שיתפללו וילמדו תורה. וזה בידיים שלנו. ה' גם רוצה נשים שיתפללו. אני וחברותיי מחפשות כל שנה נתיב של גם וגם. למשל, יש בעל שהולך לוותיקין כדי שאשתו תתפלל, או עושים תורנויות בשמירה על הילדים בין החברות. יש לי חלק בקודש וחלק בבית, ובכל שנה מחדש עושים את הגם וגם שלה. זה מחנך אותנו כנשים לענווה פנימית. לפעמים לא צריך יותר מעשר דקות בשביל תפילה מכל הלב. הענווה זה לומר - ה', איפה שתשים אותי שם אראה איך אני עובדת אותך, מתוך הבנה שהעבודה שלי שווה ואין ערוך לה".

את כל התורות הרוחניות-נשיות שגוללה שפירא עד כאן, אפשר יהיה לשמוע בהרחבה וביתר חווייתיות במרכז 'אבקשך' שהיא מתחילה להפעיל בשנה הקרובה. הפעילות החלה למעשה כבר השנה במסגרות שונות. פעילות המרכז, שתיערך בבית כנסת ברמת גן, תכלול סדנאות, שיעורים והרצאות לנשים וצעירות בכל תחומי העולם הרוחני הנשי, בהתאם לדרך המיוחדת ברוח החסידות שסללה יחד עם בעלה. "הרעיון הוא לתת ניתוב רוחני לנשים, להבין שיש לנו עולם קרוב אל ה' שאינו רק תלוי בית כנסת וכו'. איך לעבוד את ה' עם הילדים, עם הבעל ועוד.

"חשוב לי גם פיתוח הקשר בין גוף לרוח אצל האישה. אני רוצה לתת הד וחשיבות לתרגום של עבודת ה' של האישה בבית, כי ניהול הבית זו עבודה שלא מקבלים עליה שום תמלוגים. צריך ליצור יחס של הערכה לבית, כי שם נמצא העתיד שלנו, וזה גם מה שהתורה אומרת. אנחנו מבקשים ליצור מרכז לנשיות, ממנו ייצאו ענפים לכל השלוחות הרלוונטיות לעולמה של האישה, מתוך מעטפת של רוחניות וקשר אל ה'".