בשבע 411: עושים טרור למחבלים

אז איך באמת עובדת ידה הארוכה והמסתורית של מדינת ישראל? בספר חדש המציין 60 שנות פעילות של ארגון הביון הישראלי - 'המוסד', מתחקה העיתונאי ניסים משעל אחר המבצעים הגדולים של הארגון ברחבי העולם

עדי גרסיאל , ט"ו בתשרי תשע"א

הגנרל הסורי מוחמד סולימאן, עוזרו הבכיר של אסאד לענייני ביטחון שהיה גם אחראי על הקמת הכור הסורי, החזיק בית נופש בסמוך לטרטוס, עיר חוף בצפון המדינה. אחת לכמה זמן הוא נהג להגיע לשם עם חברים, לפתוח שולחן וליהנות מהבריזה של הים. לפני שנתיים, באחד מערבי הקיץ, נערכה על מרפסת הבית סעודה עליזה. אלא שסולימאן וחבריו לא היו לבד. מתוך המים השחורים הגיחו שני אנשים. הם הגיעו באמצעות ספינה שהורידה אותם כשני קילומטרים מהחוף. משם עשו את דרכם בצלילה. השעה היתה קרוב לתשע בערב כשהשניים, צלפים מקצועיים, התקרבו למרחק של כ-150 מטר ממרפסת הבית, וירו בראשו של הגנרל. הפגיעה היתה מדויקת וקטלנית. המהומה שפרצה אפשרה למחסלים להיעלם במהירות מהמקום. הצמרת הסורית נכנסה להלם מוחלט ורק כעבור ימים אחדים פורסמה הודעה קצרה כי "סוריה מבצעת חקירה למציאת האחראים לפשע". על פי מקורות זרים, לחיסול אחראי המוסד, ארגון הביון הישראלי שסיסמתו לקוחה מספר משלי: "באין תחבולות יפול עם ותשועה ברוב יועץ".


המוסד מקבל רגליים קרות

"על פי מקורות זרים", הביטוי המעט שחוק הזה, צריך להיות מוצמד לכל אחד מהסיפורים בכתבה זו ובספרם החדש של ניסים משעל ופרופ' מיכאל בר-זוהר, 'המוסד – המבצעים הגדולים'. משעל הוא עיתונאי בכיר שבין השאר הינחה את תכניות האקטואליה 'מוקד' ו'פופוליטיקה', ניהל את הערוץ הראשון והיה ראש מינהלת ההקמה של הערוץ השני (ראו מסגרת). בר-זוהר, חבר כנסת לשעבר, כתב ספרים לא מעטים בנושאי ביטחון והיסטוריה פוליטית ונחשב למומחה בענייני ביון.

היוזמה לספר, מספר משעל, החלה לפני כשנתיים. "הצעתי להוצאת 'ידיעות' לתעד 60 שנה למוסד, והם נתנו לרעיון אור ירוק. תחילה פנינו לארגון ולהפתעתנו הם לא דחו אותנו על הסף ונערכו כמה פגישות. אבל ברגע המבחן – כשהם היו צריכים להביא כמה סיפורים, במוסד קיבלו רגליים קרות והפרויקט הוקפא". לפני שנה החליט משעל לפנות שוב להוצאה והפעם הציע לה לכתוב את הסיפור ללא עזרת המוסד.


אז הספר מסתמך בעצם כולו על מקורות זרים?

"הוא מבוסס על כמה קומות: הראשונה היא החומר הגלוי שפורסם בעיתונות בארץ ובחו"ל. מעליה יש תחקירים ושיחות שערכנו עם מקורות שונים. והקומה השלישית היא כמות גדולה של אתרים וסוכנויות ידיעות ברחבי העולם, לא כולם מוכרים בכלל, שעוסקים בנושאי ביון".


איך אפשר לסמוך על אתרים לא תמיד מוכרים באינטרנט?

"לכן הצלבנו מקורות והרכבנו את הפאזל של כל פרק מכמה גורמים. עבורי, כעיתונאי שלא עסק בחומרים כאלה בעבר, זו היתה חוויה אדירה להיחשף לים המסתורין הזה. לגלות מקומות שבהם הדימיון והמציאות מתחברים וקשה להבחין ביניהם, וללמוד איך מוצאים את הסיפור האמיתי מתוך כל המקורות.

"בשורה התחתונה אלה המבצעים הגדולים שעשה המוסד, על פי מקורות זרים, כי הארגון מעולם לא לוקח על עצמו אחריות על מבצעיו, פרט למקרים חריגים כמו חטיפת אייכמן. אבל אני בטוח שאכן כל הפעולות שהבאנו בספר בוצעו על ידי המוסד".


הספר הוגש כמובן לאישור הצנזורה. "אנחנו הרי קודם כל אזרחי המדינה ואין לנו רצון לפגוע במוסד. היו כמה פגישות. כמה ויכוחים. קטעים מסוימים הורדו. אבל לזכותם ייאמר שבסך הכל הם היו הוגנים מאוד".

'המוסד' מכיל 22 סיפורים שברובם, אומר משעל, גילויים חדשים. בין השאר מובא סיפור חיסולו של ג'רלד בול, המדען שבנה עבור סדאם חוסיין את התותח הגדול בעולם; חטיפת מרדכי ואנונו, לכידת אייכמן, חיסול מבחוח בדובאי, הפצצת הכור הסורי ועוד.


כשמשעל מתבקש לציין את הסיפורים הבולטים בספר, הוא מונה שלושה. הראשון הוא חיסולו של הגנרל סולימאן, שפתחנו בו. השני: חיסולו של עימאד מורניה, קצין המבצעים של החיזבאללה. הטרוריסט מספר 1 בעולם שאחראי על מותם על מאות בני אדם: חיילי צה"ל, יהודים בארץ ובחו"ל (ארגנטינה), חיילים אמריקנים וצרפתים. "מכיוון שהוא ידע שמחפשים אותו, הקפיד מורניה לא לעזוב את הציר של איראן-סוריה ולבנון". על פי מקורות זרים, מספר משעל, הגיע למוסד מידע אמין שמורניה אמור להגיע לדמשק לפגישה בדירת מסתור עם בכיר אירני ומיודענו הגנרל סולימאן, שכונה גם 'הצל של אסאד'. "המחסלים החליטו לאפשר למורניה להיכנס לפגישה, והחיסול התבצע כשהוא יצא ונכנס לג'יפ הכסוף שלו". בספר נטען כי בניגוד לפרסומים, מטען החבלה לא הוטמן במשענת הראש בג'יפ, אלא במכשיר הרדיו של מכונית שחנתה בסמוך. מכונית התופת הופעלה באמצעים אלקטרוניים מתוחכמים כשהסוכנים כבר עשו את דרכם לשדה התעופה.

כיצד הצליח המוסד לאתר את המחבל בעל אלף הפרצופים? הספר מצטט עיתונאי חוקר בריטי שטוען כי המוסד איתר מקור גרמני שסיפר שמורניה עבר ניתוח פלסטי במעבדה שהיתה שייכת בעבר לביון המזרח גרמני. התצלומים המעודכנים של רב המחבלים הועברו למוסד תמורת סכום כסף נכבד ומשם נסללה הדרך למבצע הנועז.

הסיפור השלישי הוא מבצע הכלות הסוריות. בשנות ה-70 העבירה הקהילה היהודית בדמשק בקשה לישראל לחלץ את הרווקות היהודיות שנותרו בעיר. הבחורים הצליחו לצאת דרך טורקיה ולבנון ונשארו רק רווקות. הממשלה, בראשות גולדה מאיר, החליטה להטיל על המוסד לחלץ אותן. משעל: "צריך לזכור שמדובר על סוריה שאחרי ההוצאה להורג של אלי כהן. פחד אימים. ארבעה סוכנים, בוגרי השייטת ודוברי צרפתית מושלמת, גויסו למשימה. סיפור הכיסוי שלהם היה סטודנטים מהסורבון. הם הגיעו לקונסוליה הסורית בפריז וביקשו לקבל אשרת כניסה לצורך עבודת מחקר על הארכיאולוגיה הסורית". אחרי שהקונסול הנלהב מילא את בקשתם, הגיעו 'הסטודנטים' לדמשק. שם הם נפגשו עם איש קשר מקומי שמסר להם כי הבנות יחכו להם בתוך משאית קטנה קרוב לכיכר המרכזית של העיר. למרות החששות, המבצע הלך חלק: אנשי המוסד הסיעו את המשאית עם הבנות עד לעיר הנמל הצפונית טרטוס כשהן מסתתרות מתחת לברזנט של המשאית. מהחוף אספו את שמונה הבחורות, וגם בחור אחד, ספינות גומי של הקומנדו הימי. בחודשים שלאחר מכן ביצעו אנשי המוסד כעשרים מבצעים דומים להעלאת יהודים מסוריה דרך חופי טרטוס. כל המבצעים הוכתרו בהצלחה.


המוסד על פי קישון

מה הכישלון הכי בולט של המוסד?

"בעיניי דווקא ניסיון החיסול של חאלד משעל ברבת עמון, לפני כתריסר שנים, הוא הכישלון הכי גדול של המוסד. זה היה שילוב של הרבה חוסר מזל עם שלומיאליות מבצעית וקיבעון מחשבתי. בעקבות הפרשה נפגעו קשה יחסי ישראל-ירדן, וחאלד משעל, שהיה עד אז דמות מהשורה השנייה של חמאס, שדרג את מעמדו בארגון והפך בהמשך למנהיג החמאס. כמה חודשים לאחר מכן התפטר ראש המוסד, דני יתום, מתפקידו".



חיסול אל-מבחוח בדובאי נראה כמו קומדיה שהפכה לטרגדיה, או להיפך. זה לא כישלון עצום?

"בשורה התחתונה המשימה בוצעה. האיש, שהוא לא מל"ו הצדיקים, חוסל. היתה מאחורי גבו קופת שרצים גדולה מאוד. הוא היה אחראי לרצח שני חיילים ולרכישות הגדולות של אמצעי לחימה לחמאס. היו אומנם תקלות, אבל כאלה שאפשר לחיות איתן. גם אחרי שפרסמו את התמונות המפורסמות, אני בטוח שאם השכנה שלך השתתפה במבצע, לא תוכל לזהות אותה. הסוכנים התחפשו והחליפו פיאות ועשו כל מיני תרגילים".

בספר מעלים משעל ובר זוהר שאלה מעניינת: מדוע המצלמות שהיו כמעט בכל מקום בדובאי, לא תיעדו דווקא את הכניסה לחדר בו התבצע החיסול.

והתשובה?

"יכול להיות שהמחסלים ידעו שיש מצלמות ודאגו לנטרל אותן, או שלא היתה שם במקרה מצלמה. זה חומר למחשבה. אנחנו לא יודעים מה התשובה הנכונה".


בספרם של בר-זוהר ומשעל טוענים השניים כי אחת הפאשלות הגדולות של ארגוני הביון המערביים, ובכללם המוסד, היא החשיפה המאוחרת מאוד של פרויקט הגרעין האיראני. משעל: "האירנים בלבלו את כולם ומכרו לעולם שהם במשא ומתן עם רוסיה על הכורים הגרעיניים שהיא מכרה להם. ובעצם, מאחורי השטיח האיראני הם רקמו תוכנית חלופית, מסוכנת בהרבה, באמצעות ד"ר עבד אל-קאדיר חאן, ראש הפרויקט הגרעיני הפקיסטני. לעולם לקח 16 שנה עד שגילה את התרמית".

אחת האתנחתות הקומיות בספר לקוחה דווקא מפרוטוקול גלוי של בית משפט שוויצרי. לפני תריסר שנים נלכדו בשוויץ סוכני מוסד שניסו להטמין מכשירי האזנה בבניין בו התגורר פעיל חיזבאללה שנחשד בניסיון להשיג אמצעי לחימה כימיים וביולוגיים. שכנה עירנית, שהתפלאה לשמוע קולות בוקעים ממרתף הבניין באמצע הלילה, הזעיקה את המשטרה. שלושה סוכנים נלכדו והובאו לתחנת המשטרה. שניים מהם שוחררו, אך השלישי 'יצחק בנטל' נאלץ לעמוד למשפט. פרוטוקול הדיון יכול היה להיכנס לאחד מספריו של אפרים קישון המנוח.

השופט: מה שמך.

הסוכן: בנטל. איזאק בנטל.

השופט: האם מאחורי השם הזה מסתתרת אישיות נוספת? שם נוסף?

הסוכן: כן.

השופט: האם תסכים לגלות לנו את זהותך האמיתית?

הסוכן: לא. תהיה לי בעיית ביטחון אם אגיד את שמי האמיתי.

בשלב זה התערב הסניגור והציג מכתב שעליו התנוסס סמל מדינת ישראל לפיו "הנאשם יסתכן אם יאמר את שמו". במכתב היתה גם הבטחה שהסוכן לא יופעל שוב לעולם על אדמת שוויץ.

השופט: מאילו סיבות הצטרפת לשירות, אדון מוסד? (הקהל באולם פורץ בצחוק).

הסוכן: גדלתי בארץ בשנים שהיה טרור, וניסיתי למצוא עבודה שמשלבת את היכולות שלי עם משהו שיכול לעזור.

השופט: מעולם לא עברת עבירה שמעיקה לך על המצפון?

הסוכן: מעולם לא.

...

השופט: כסוכן מוסד, כמה אתה מרוויח?

הסוכן: 8000-9000 שקל.

השופט: מה הקשר שלך לחמשת הסוכנים האחרים שהשתתפו בפעולה ולשצערנו אינם איתנו?

הסוכן: אין לי קשר איתם. הביאו אותנו לאותה עבודה.


והנה עוד בדיחה שמספרים במוסד, לפי מקורות זרים, כמובן. סוכנים מתודרכים בדרך כלל לספר שהם יתומים. כך אפשר להתחמק משאלות על הוריהם, עיסוקם, מקום מגוריהם וכדומה. לכן, אם אתם נוסעים במקרה ברכבת מצרפת להולנד ורוקמים שיחה בתא של המחלקה הראשונה עם כמה נוסעים שהראשון מספר כי הוריו נפטרו, השני התייתם בגיל צעיר והשלישי הוא לא רק יתום אלא גם אלמן – סימן בדוק הוא שהשלושה הם אנשי מוסד שיצאו למשימה בלי שאף אחד מהם יודע על קיומו של השני.


סופרמן הישראלי


איך מסתכלים על המוסד בעולם?

"המוסד הוא מיתוס. יש לו הצלחות יוצאות מהכלל והוא מקבל הרבה כבוד מכל ארגוני הביון בעולם. יש לכך גם כוח הרתעתי גדול – מחבלים וטרוריסטים וגם פושעים נאצים מפחדים ממנו פחד מוות. לא סתם חסן נסראללה נשאר בבונקר. הוא מפחד מידה הארוכה של ישראל – המוסד. זה שם שמבטא לא רק כוח ועוצמה אלא גם תחכום. המוח היהודי ממשיך לייצר פטנטים. אפילו עיתון אל-אהרם המצרי הכתיר את מאיר דגן, ראש המוסד הנוכחי, בתואר 'סופרמן הישראלי'. הרי לא מדובר על עיתון ציוני. אז למה הם מפרגנים לו? כי הם יודעים מה הוא ואנשיו עושים באיראן. איך המוסד מצליח לעכב את פרויקט הגרעין שלהם במגוון שיטות: חיסולים, חברות קש, חבלות, תקלות ופיצוצים".


אתה מאמין שהמוסד יכול לעצור את הגרעין האיראני?

"אני חושב שבסופו של דבר ארה"ב תצטרך להחליט האם לאפשר לאיראנים להגיע לגרעין. אנחנו קטנים מכדי לקבל החלטות מהסוג הזה".


כתבתם בספר שטכנית אנחנו יכולים לעשות את העבודה לבד.

"אני לא מאמין שלקברניטים של היום יש את ההיגיון ואומץ הלב לקבל החלטה כזו. מדובר בבחירה קשה שאני לא זוכר כדוגמתה. יהיו לתקיפה כזו השלכות בינלאומיות. זו נוסחה למלחמה עם כל הסביבה. לנו בוודאי עדיף שהאמריקנים יובילו את המערכה. אני מקווה שאובמה יעמוד מאחורי הבטחתו כי לא ישלים עם נשק גרעיני איראני".


מי ראש המוסד הכי מוצלח בעיניך?

משעל לא מהסס ומשיב: "מאיר דגן. הוא ניער את הארגון והחזיר אותו לפן המבצעי, כי לפניו היו כמה שנים שבהן המוסד שם את הדגש על הצדדים הדיפלומטיים והמחקריים. אצל דגן התהפכו היוצרות והמוסד יוזם, מכה ומחסל. כל חיסול יוצר לא רק הרתעה, אלא גם מלחיץ את מחליפיהם של רבי-המחבלים שנאלצים להשקיע הרבה זמן בשמירה על ביטחונם האישי, ופחות בארגון פיגועי טרור.

"לכל ראש מוסד יש מבצע בולט בתקופתו: מאיר עמית הביא את המיג 21, איסר הראל לכד את אייכמן ואת המדענים הגרמניים. אבל לדגן יש כמה וכמה הצלחות. זה גם בגלל שהוא מכהן בתפקיד תקופה מאוד ארוכה, כמעט עשור".


ולמי שמודאג משעל מבטיח: "יש עוד לא מעט מבצעים גדולים, מורכבים וברמה מאוד גבוהה שיעוררו הד גדול כשיתפרסמו, כולל בשנים האחרונות".

........................................


 

עם כיפה, בלי נישה


"היתה לנו בדיחה על ניסים משעל", סיפר קובי אריאלי בראיון למגזין 'רייטינג' לפני מספר שנים, "שיש לו כיפת ציר. מכל זווית שמצלמים אותו - לא רואים את הכיפה".

כשמשעל עצמו מתבקש להתייחס למושג 'הכיפה של ניסים משעל' הוא מתפלא על השאלה, שכנראה גם קצת מרגיזה אותו וממהר להכחיש: "תמיד ראו את הכיפה שלי. היא היתה בולטת".


ניסים משעל (61), חתן פרס סוקולוב, הוא אחד העיתונאים הבכירים בישראל. לפני יותר מ-30 שנה החל לעבוד ככתב לענייני מפלגות בטלוויזיה הישראלית, ערך והפיק את תוכנית הראיונות 'מוקד', שימש ככתב בוושינגטון וכמנהל הטלוויזיה. לפני כ-20 שנה עזב את הערוץ הראשון והתמנה לראש מינהלת ההקמה של הערוץ השני. בהמשך הפיק והגיש את 'משעל חם' ו'פופוליטיקה' בערוץ השני.


בניגוד לדור הצעיר של העיתונאים הדתיים, שהיותם חובשי כיפות הוא חלק מהותי מהעיסוק המקצועי שלהם, אתה נחשב לעיתונאי ש'במקרה' יש לו גם כיפה.

"אני מאמין שהעובדה שאני אדם דתי לא צריכה להפוך אותי לעיתונאי של מגזר אחד, שמסקר רק אוכלוסייה מסוימת. מראשית הקריירה שלי פניתי לעיתונות הכללית. הייתי כתב לענייני מפלגות, כתב מדיני, מנחה תוכניות אקטואליה ולא הצטמצמתי לתחום הדתי. אני לא חושב שעיתונאים דתיים צריכים להיות מתויגים לנישות".


לפי הגישה הזו, אתה לא מתלהב מעיתונים מגזריים?

"עובדה שיש לתקשורת המגזרית קוראים רבים, אז כנראה הם עושים משהו נכון. העיתון שלכם הוא דוגמה לכך. אני מאמין בפלורליזם תקשורתי. שכל אחד יוכל לבחור איזה עיתון לקרוא. יהיה זה 'בשבע', 'הארץ' או כל עיתון אחר".


בפולמוס בין זיכיונות לרישיונות ברדיו ובטלוויזיה, במה אתה תומך?

"אני בעד רישיונות. מי שיש לו יכולת, שיקים ערוץ. אם הוא יהיה טוב – הוא ישרוד. אני בעד לתת לכולם לשדר והקהל ישפוט מי יישאר ומי לא".


בתור מי שכיהן כראש מינהלת ההקמה של ערוץ 2, אתה שותף לביקורת על כך שהוא משדר תכנים, שנגדיר אותם בעדינות כנמוכים?

"אלה תהליכים שקורים בכל העולם. ברגע שאתה מסחרי, אמת המידה הקובעת היא הרייטינג. אלה כללי המשחק בשוק הזה: כדי להתקיים כלכלית אתה זקוק לרייטינג גבוה. וכדי להגיע לזה צריך לשדר תוכניות שפונות למכנה המשותף הנמוך. ייאמר לזכותה של 'רשת', הזכיינית שבה אני מועסק, שהיא נותנת הרבה שנים מקום לתוכניות אקטואליה, מתוך גישה שגם את זה הציבור צריך לקבל".


שימשת כמנהל ערוץ 1. יש לו תקומה?

"אני מקווה שהוא יתאושש והרפורמה ברשות השידור תצליח. אם זה יקרה הוא יכול לתת תשובה לצורך של הציבור הרחב בתוכניות איכותיות ואני מאמין שערוץ כזה יזכה גם לאהדה גדולה".


יש סיכוי שזה יקרה עם המנגנון המסורבל ברשות?

"אם הרפורמה תצליח ויהיה גיוס של אנשים מקצועיים ורציניים, אפשר להרים ערוץ מצוין".


כ'אבא' של תוכניות הראיונות האקטואליים, אתה לא מצטער שהן הפכו למועדון של ויכוחים וצעקות?

משעל מסתייג: "הרבה שנים בערוץ הראשון עשיתי ראיונות עומק, אחד על אחד. גם ב'משעל חם' בערוץ 2, כל תוכנית נפתחה בראיון אחד על אחד. אני חושב שאין היום נוסחה לתוכניות אקטואליה שיהיו עם רייטינג גבוה ואנחנו שוברים את הראש איך לעשות את זה. בערוץ מסחרי שואלים מאיפה תוכנית ראיונות של אחד על אחד תביא רייטינג. בשידור ציבורי אפשר לעשות את זה והשיקול יהיה האיכות ולא מספר הצופים".