בשבע 411: שבוע הספר

ברק היה שר ביטחון מאכזב, לא לויאלי, לא יציב בעמדותיו ולא אחראי בהמלצותיו בעניינים הרגישים והמכריעים...

אבי סגל , ט"ו בתשרי תשע"א

אהוד א' ואהוד ב'
שבוע הספר


"ברק היה שר ביטחון מאכזב, לא לויאלי, לא יציב בעמדותיו ולא אחראי בהמלצותיו בעניינים הרגישים והמכריעים שבהם היינו צריכים לקבל החלטות". (בסדר, מר אולמרט, אבל איפה הסקופ?)



שיר כיסופים


בעיתוי הולם, יממה לפני כניסת יום הדין, צפיתי באינטרנט בסרטו של רינו צרור 'תפילת הנערות', המתעד את הרגעים האחרונים של פינוי גוש קטיף במסגרת ההתנתקות. אין טעם להיכנס לפירוט יתר ביקורתי על רמתו המקצועית של הסרט. בשורה התחתונה, החלטה חשובה ומוצלחת אחת של צרור - להתמקד בשירת הנערות בבית הכנסת המקומי ולהגיש אותה כמעט בשלמותה – מעמידה את כל הסרט על רגליו. כל יתר הבחירות האמנותיות, חלקן בעייתיות, לא באמת משנות את התמונה הכללית.

לא נעים להודות, אבל במהלך הצפייה התחולל בראשי קרב לחיים ולמוות בין שני הרהורים חזקים ומנוגדים. הראשון הולך בערך כך: "כמה הן טהורות, עדינות, אצילות, והשירה שלהן עוצמתית כל כך. הבנות האלו הן גאווה לכולנו. איפה הן ואיפה החומצה שכולם דיברו עליה. איפה הן ואיפה אני. כמה תמימות יש בהן, איזו אמונה חזקה, איזה קידוש השם. יופי שמקרינים את זה בטלוויזיה. איך יכול הצופה הממוצע שלא להזדהות עימן?" וההרהור השני: "די בנות, תפסיקו, מסתכלים עליכן. מה אתן בוכות כל כך? מה הסיפור של האבל והקריעה? אתן לא רואות שאתן משחקות תפקיד שנכתב על ידי אחרים? וואי, אני מקווה שלפחות הבנים היו יותר 'קוליים'. כמה חבל שזה מוקרן בטלוויזיה. זר לא יבין זאת. אני בקושי מבין זאת".

נדמה לי שהניגוד הזה מעסיק גם את יוצר הסרט. על פני השטח עוסק סרטו של צרור בפינוי, במחאה ובטילים שאחרי. אבל הסיפור האמיתי הוא הקונפליקט שבתוכנו, בין המבוגר הציני, המנוסה, הביקורתי והמפוכח, זה שמצלם סרטים או כותב לעיתון, לבין האידיאליזם הטהור והתמים והכובש והילדותי שלבנו מתגעגע אליו, נפעם ממנו, מבקש לאחוז בו עוד רגע קט לפני שנחזור להיות היצורים המקולקלים והאגואיסטים שאנו כיום. "כיסופים זו המלה", אומר צרור בסרט יותר מפעם אחת. והוא צודק, אבל הכיסופים הם לאו דווקא של הנערות אלא יותר של המבוגרים העומדים, מביטים ומשתאים.



חתימה רעה


ועוד בענייני המגדר: מוסף 'נשים' האחרון של מקור-ראשון הוקדש השבוע לנושא ההשמנה, ולכתבת השער גויסה השחקנית העבה עירית קפלן, שלא מכבר חתמה על עצומת האמנים המחרימים את אריאל. הראיון עימה, יש לציין, נערך עוד לפני סערת העצומה, וקפלן עצמה חזרה בה מאוחר יותר מהחתימה ומהחרם. על כן הוחלט במקור-ראשון לא לבטל את הכתבה, אלא להוסיף פסקת הבהרה של קפלן בתחילתה ולעבור לנושאים חשובים לא פחות כמו קבלה עצמית וקריירה.

אני מניח שבמקור-ראשון התלבטו במשך יותר מדקה וחצי אם לפרסם את הכתבה או לא, ומניח גם כי אפשר למצוא צידוקים להחלטה הסופית החיובית. ועדיין, אם אני העורך, הראיון עם קפלן היה מושלך לגניזה באופן מיידי ונשאר שם גם לאחר שהשחקנית חזרה בה מהחרם. אני לא טוען שיש לצלוב שחקנית שטעתה והתחרטה, אבל גם לפנק אותה בכתבה יחצנית בעיתוי כזה, ולתרום לקידום הקריירה שלה כאילו לא קרה דבר – זה טיפה מוגזם. עצומת הנידוי של האמנים היא עניין חמור ומביש, קו פרשת מים פוליטית וחברתית, ואת הנזק שכבר נעשה אי אפשר לתקן בפסקת הבהרה.

אני מניח שביטול ראיון כזה כרוך בהוצאה כספית מסוימת, ובכל זאת הוא ראוי וצודק. עם כל הכבוד לתשובותיה של המרואיינת על שאלות עמוקות כמו "איזו אמא את" ו"מה החלום שלך", אמנים חייבים לדעת את מחיר הצדקנות האוטומטית שלהם, והמתנחלים שבין עיתונאי המגזר חייבים ללמוד להילחם נגד כל ערעור על זכותם לחיים נורמליים. ואגב, בהפניית השער של המוסף מופיע הכיתוב המבטיח "עירית קפלן מתנצלת". אז זהו, שהיא לא.



בקטנה


א. לא רק ב'תפילת הנערות' צפיתי השבוע באינטרנט, אלא גם בפרקים אחדים מתוך הסדרה הדוקומנטרית המדוברת 'מחוברים', החושפת את חייהם והגיגיהם של חמישה גברים, חלקם מוכרים. לטעמי, היה מקום לצלם את 'מחוברים' בהפקה משותפת עם 'תפילת הנערות' ולהציב זה מול זה את הגיבורים החילוניים מול הגיבורות הדתיות. אתאיסט אחד לא היה נשאר בעולם, אני מבטיח לכם.

ב. לידיעת כדורגלנינו המצוינים ברחבי אירופה: בשלוש מתוך ארבע השנים הבאות עומד יום הכיפורים ליפול על מחזור משחקי השבת, בדיוק כמו השנה. יש לכם שתי אפשרויות – להוסיף בחוזה סעיף שיאפשר לכם להיעדר מהמשחק ביום הכיפורים, או לבחור כבר עכשיו לחלל את קדושת היום. העיקר שתפסיקו לקשקש בתקשורת על גודל הדילמה וייסורי ההתלבטות.

ג. "ג'יבריל רג'וב - רוצח להיות פרטנר שלך" (שלט חוצות תל-אביבי שעבר שיפוץ קל אך מתבקש על ידי צייר גרפיטי אלמוני).





בעשרה מאמרות

בעקבות האוטוביוגרפיה החדשה והמסעירה של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, אנו מפרסמים היום לראשונה קטעים מתוך ספרים אוטוביוגרפיים נוספים האמורים לצאת בקרוב. אין כל ספק כי לפחות חלק מהציטוטים יעסיקו בקרוב את המערכת הפוליטית ואת התקשורת בישראל, לפחות עד הקמפיין הבא למען ילדי העובדים הזרים:

1. "ואז אולמרט כתב עלי שלא הייתי לויאלי. אני! אני לא לויאלי! חוצפה שכזאת. ליתר ביטחון, אני הולך לשאול את אשתי נאווה – או איך קוראים לה היום? - מה זה לויאלי" (אהוד ברק).

2. "הוא נכנס לחדר, גבוה ושחור ומרשים מאוד, ופלט לעברי: אדוני ראש הממשלה, אני רוצה שתקפיא את הבנייה. בתחילה סירבתי, אחר כך התווכחתי, אולם לבסוף הסכמתי. כשיצא, שאלתי את מזכיר הממשלה מי זה היה" (בנימין נתניהו).

3. "הרופא בדק אותי היטב והודיע לי שאני בריאה כמו שור. 'את יכולה כבר עכשיו לשוב לעבודה ולהוציא להורג את מי שהשליך את הנעליים', אמר לי. איך הייתי אמורה לדעת שהוא מתבדח?" (דורית בייניש משחזרת).

4. "הפסקתי להעתיק את הקבצים במסמך 2037, כי פתאום הודיע לי המחשב הצה"לי הישן שהיישום ביצע פעולה לא חוקית. עד עכשיו אני לא יודעת מאיפה הוא ידע" (ענת קם).

5. "זה לא פשוט להיות אדם במעמדי. אתה קם מוקדם בבוקר, אחר כך יש פגישות עם שועי הארץ לפי לוח זמנים שנקבע מראש. אחר כך צריך לקרוא ולמיין את מכתבי ההערצה שמגיעים, ואז ישיבה עם שופטים בכירים, ועוד ישיבה, ונציגי התקשורת שואלים שאלות, ואני צריך לענות לכולם בממלכתיות ובמתינות. האמת, זה די נמאס" (צחי הנגבי).

6. "חשדנו שיש בתוכנו חפרפרת של חדשות 10, כי בכל פעם יצאנו עם אותן כותרות בדיוק: מתנחלים השליכו אבנים, חרדים התפרעו, רועה צאן פלשתיני נורה ע"י צה"ל – תמיד אותו הדבר" (יונית לוי).

7. "כולם תמיד אומרים לי שאני כל הזמן חושב רק על האחר, תמיד מתייחס לאחרים ואף פעם לא דואג לעצמי ולחיי. אז מה? מה רע בזה?" (הטוקבקיסט 'אחד שיודע').

8. "עד עכשיו אני לא מבין מה קרה, ומדוע בוטלה השתתפותנו בסדרה 'מחוברים'. המפיק טוען שהיתה כאן אי הבנה, למרות שלא שיקרתי - אחי ואני באמת גדלנו בילדותנו בבית יתומים" (דני יתום).

9. "לפנות בוקר, התא"ל היה מקפיץ אותי מהשינה, מעביר אותי מצד מערב לצד מזרח, ומטרטר אותי בריצה מסביב למגרש הריק עד לנקודת המוצא. לא הבנתי את הטעם בכל זה, אבל פקודה זו פקודה" (השערה בראשו של דובר צה"ל אבי בניהו).

10. "המזל שלי נעלם בבת אחת. ואמרתי לעצמי: מילא שהפסדתי את האליפות, אבל אפילו לא נכנסתי לרשימת החוזרים בתשובה של עיתון בשבע" (פיני גרשון).