בשבע 411: הסוכה המפתיעה

חגית רוטנברג , ט"ו בתשרי תשע"א

מה אתם הכי אוהבים בחג הסוכות? קשה לבחור, זה חג כל כך שמח. אבל אני אוהבת במיוחד את הלילה הראשון של החג, אתם בטח מנחשים למה. הביקור בסוכות של כל השכנים ביחד עם החברות הוא אחד הדברים שאני הכי אוהבת לעשות. קודם כל, מקבלים המון ממתקים אצל כל אחד. חוץ מזה, כששואלים אותנו חידות שקשורות לסוכות, אני כמעט תמיד יודעת ראשונה את התשובה, ואז אני זוכה בעוד שוקולד... והכי חשוב: כשאנחנו תולות מודעה שמבשרת לכולם מי זכה בתחרות הסוכה הנאה ביותר, כולם סקרנים לדעת מי נבחר ולמה. ביום הזה אנחנו מרגישות לא כמו ילדות קטנות, אלא לפחות כמו חברות כנסת.

אבל השנה היה לנו זוכה מפתיע במיוחד בתחרות. זה התחיל ככה: עברנו במסלול הקבוע שאנחנו עושות כל שנה – משפחת סעדון, אחר כך משפחת כץ, עוברים את העיקול בשביל ומגיעים למשפחת אביבי. הסוכות שלהם היו השנה די רגילות, ולא חשבנו שמגיע למישהו מהם לזכות במקום הראשון. המשכנו בשביל העפר שבקצה היישוב כדי להגיע למשפחת גלעדי, ופתאום ראינו מצד שמאל אור קטן. "מה זה?" הצביעה תחיה לכיוון האור. אימצנו את עינינו כדי לזהות בחושך את מקור האור, אבל טליה הזריזה אמרה: "בואו נלך לשם ונראה מקרוב במה מדובר". טליה צעדה ללא היסוס בשביל האפל לכיוון הנקודה המוארת, ואנחנו, קצת חוששות, בעקבותיה. ככל שהתקרבנו לאור, שמענו חזק יותר קול ערב שמזמר ניגוני חג. כן, זו היתה סוכה קטנה ממש בקצה היישוב, בתוכה דלק אור ומישהו ישב בתוכה וזימר בהתלהבות שירי חג. "סוף סוף סוכה מעניינת לביקור שלנו", התלהבה תחיה. עוד לפני שהספקנו לבקש רשות, קרא לנו הקול הנעים: "בבקשה, בואו, היכנסו. אושפיזין בסוכה זו מצווה גדולה!". נכנסנו בביישנות, וברגע הראשון נדהמנו: לקח לנו רגע לזהות שהאדם שיושב בראש השולחן הוא מנשה מהמכולת.

מי שפוגש אותו בסתם יום של חול בקושי מצליח לראות את הפנים שלו: מנשה הולך תמיד כפוף כי הוא סוחב על הגב ארגזי משלוחים ללקוחות של המכולת. אחר כך הוא מתכופף כדי לסדר את הירקות והפירות מתחת לדוכן, ובסוף היום הוא יושב עייף בפתח המכולת, לבוש בבגדי העבודה המלוכלכים ועיניו בתוך ספר התהלים. ועכשיו, הוא כאילו אדם אחר לגמרי: זקנו האפור מסורק, הוא לבוש בגדי חג ופניו מאירות בחיוך רחב. "לא ידעתי שיש לו קול יפה כל כך", לחשה לי תחיה. "לא ידעתי שהוא יודע לדבר בכלל", לחשתי בחזרה, "הוא אף פעם לא מדבר, עושה הכל בשקט". מנשה החווה לעבר הכיסאות: "בואו אורחות יקרות, אספר לכן על המצווה היקרה של ישיבה בסוכה". ומנשה התחיל לספר סיפורים נפלאים על צדיקים שקיימו את מצוות הישיבה בסוכה גם כשהגויים לא הרשו, או כשבחוץ ירד שלג. אשתו של מנשה הגישה לשולחן קערה עם כיבוד. בקערת הפלסטיק הפשוטה לא היו ממתקים יקרים כמו אלו שקיבלנו בסוכות האחרות. היו שם כמה עוגיות שוקולד שאשתו של מנשה אפתה בעצמה, כי אין להם כסף לקנות ממתקים. אבל היא הגישה לנו אותן בכזאת שמחה, ואמרה: "בנות, אתן יודעות איזו שמחה זו לאכול בסוכה בחג? ממש בצילו של הקב"ה!", עד שכולנו אכלנו את העוגיות עד הפירור האחרון.

אחרי שעה של סיפורים ושירים מפיו של מנשה, יצאנו מהסוכה הקטנה שלו לכיוון הבית. "קישוטים לא היו בסוכה הזו", קבעה טליה, "וגם העוגיות לא היו ממש טעימות, אבל אתן יודעות מה?" שאלה, והאמת – ידענו מה היא רוצה להגיד. ידענו כבר מי הסוכה שתזכה השנה בתחרות.