בשבע 412: שומרת העיר

לבדה במדבר מול הירדן והר נבו, נאחזת ארנה קובוס כבר תשע שנים במאחז בית חוגלה ולא מבינה את מי ששואל אותה "מה יש לנו לחפש ביריחו?

עתיה זר , כ"ט בתשרי תשע"א


"אחרי התאונה הייתי במצב של אפס גמור. אם יש תחתית כלשהי, אז הייתי בתחתית של התחתית. לא הייתי בן אדם. הייתי גמורה. נראיתי כמו מפלצת ממדרגה ראשונה. חברים עזבו אותי. בחורים שיכולתי להתחתן איתם. היו לי חיים והכל נעלם, הכל נגמר, פתאום אתה עומד מול כלום" אחרי כמה חודשים של פעילות באלישע המח"ט התחלף, ואני הייתי בחוץ. הסתתרתי במחילה בצד הכביש ובכיתי הרבה. לאחר מכן חזרתי ועמדתי ליד המחנה עם הרכב והיתה שם אפילו פעילות. בסוף המח"ט, שרצה כנראה להיפטר ממני לקח אותי עם הרכב שלו לכאן, אל מול נבו, ואמר לי 'שבי כאן'. הייתי מאושרת" "של נעליך מעל רגליך" נאמר על יריחו. לא על ירושלים ולא על חברון או שכם. אבל יריחו סתום, לא יודעת למה. אולי כי כתוב 'יריחו סגורה ומסוגרת'. אנחנו לא נקבל את יריחו בלי שנתגעגע אליה! למה שיתנו לנו אותה, אם אף אחד לא מבקש?"
לבדה במדבר מול הירדן והר נבו, נאחזת ארנה קובוס כבר תשע שנים במאחז בית חוגלה שהקימה במו ידיה ולא מבינה את מי ששואל אותה "מה יש לנו לחפש ביריחו?". הנערה שעלתה מיוון והפכה לאמנית צילום ולמרפאה אלטרנטיבית, מבקשת היום בעיקר לעורר את הלבבות והרגליים להגיע ליריחו וסביבותיה – לתפילות, שיעורים ושבתות לאחר תאונת דרכים קשה בה נכוותה קשות בכל חלקי גופה, הרגישה שהקב"ה נותן לה יד, ומאז הוא לא עוזב אותה – גם בימים ארוכים ללא מים וחשמל בבית חוגלה.

יחפה, בלבוש כפרי ובמטפחת ראש המכסה שיער שיבה, מקבלת ארנה קובוס את פניי בבית חוגלה. לבדה במאחז אותו הקימה לפני תשע שנים, בין הירדן ליריחו. ביתה, בית עץ רחב ידיים, מרוהט בפשטות. ספרים מונחים על מדפים מאולתרים. שטיחים פשוטים על הרצפה, ואת הקירות מעטרות תעודות רבות המעידות על סיום קורסים בתחום הרפואה האלטרנטיבית. שכבת אבק מכסה את הרהיטים, עדות אילמת לסופת החול שהיתה כאן לפני כמה שעות. היא לא נרתעת מהחול, להיפך. "החול זה הפרגוד של הקודש", היא מסבירה. "לא במקרה בני ישראל נכנסו לארץ דווקא מכאן, מהחול הזה". חוץ מהבית בו היא מתגוררת ישנו גם בית כנסת, וכן בית עץ גדול המשמש לאירוח קבוצות, שני מבנים למגורים ושני בתים מצופים בוץ. קבוצות מגיעות לביקורים או שבתות, זוגות צעירים קובעים את משכנם לחודשים אחדים, מתנדבים מגיעים מדי פעם לעזור. הבעל מגיע לשבתות. וארנה תמיד שם. תשע שנים, לילה ויום.

תחפושות במחסום

"כשהתחילו הסכמי אוסלו", משחזרת ארנה "ואמרו שמוסרים את יריחו, הייתי מאוד נסערת. לא היה לי ברור מה קורה כאן. לא הבנתי איך נותנים את הארץ. גרנו בעפרה, שזה היה אז רבע שעה נסיעה מיריחו.  דיברתי עם אנשים שנעשה משהו והחלטנו שממשיכים את התפילות ביריחו. דיברתי עם יואל אליצור מעפרה ומאז הוא מגויס לעניין. התחילו להגיע קבוצות של אנשים לתפילה בבית הכנסת 'שלום על ישראל' ביריחו כמעט כל יום, ואני ארגנתי אירועים בערך אחת לחודש. בהתחלה לא נתנו לקיים אירועים בבית הכנסת, אז היינו עושים את הפעילות במחסום. בחג פורים למשל הגיעו משפחות, ילדים מחופשים. ירדנו במחסום, שרנו ורקדנו. אחרי שנה וחצי כאלה אפשרו לנו לקיים את האירועים בבית הכנסת".  

ארנה ביקשה מהרב יצחק גינזבורג שילמד בבית הכנסת. הוא נענה לבקשה והקים ישיבה של בחורים שהגיעו מיצהר, בראשה עמד הרב יוסי פלאי. הרב גינזבורג עצמו היה מקיים שם התוועדויות מדי פעם. גם בחורים מהישיבה שפעלה במקום עוד לפני הסכם אוסלו, המשיכו להגיע. ארנה ארגנה פעילות גם באתרים האחרים של יריחו, כמו ארמונות החשמונאים ותל יריחו. "כל אחד צריך להגיע לתל יריחו, ולברך שם בשם ומלכות על הנס שנעשה שם לאבותינו", היא מזמינה. את השבתות בתקופה זו היתה מבלה יחד עם בעלה וחמשת ילדיה ב'מחנה נועם', מחנה צבאי שננטש, שהיה בגבולה המערבי של יריחו. יחד איתם היו בדרך כלל קבוצות של בני נוער, משפחות ואחרים. במהלך השבת היו הולכים להתפלל בבית הכנסת בנערן, שגם הוא היה בסכנת נטישה. "בהתחלה שכרנו את המסעדה ליד בית הכנסת בנערן", היא מספרת, "פעם באו ערבים עם נשקים והקיפו אותנו בזמן סעודה שלישית. המשכנו לשיר בלי לזוז עד שהופיעו חיילי צה"ל ואלה התחבקו איתם". אחר כך הם עברו לבסיס. "אני הייתי מקימה את האוהלים בימי שישי ומביאה לשם את הגנרטור והציוד. יואל אליצור דאג לאוכל ולאנשים. היתה פעם שהרוחות העזות הפכו את מחנה האוהלים".

איך הסתדרת שם עם הילדים?

"הכל עשינו עם הילדים. בית הכנסת בנערן ומחנה נועם היו בשבילם כמו הגינה של הבית, בת המצווה של אחת הבנות היתה בנערן, בר ובת מצווה של שני הילדים הבאים היתה ב'שלום על ישראל'".                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                         השבתות במחנה נועם התקיימו ברציפות במשך שנתיים, והיוו זרז משמעותי להקצאת השטח עבור הישוב 'מבואות יריחו' הסמוך לשם, שהוקם בשנת תשנ"ט ומונה כיום כעשרים וחמש משפחות. 

כשפרצו המהומות בשנת תשס"א הן לא פסחו גם על בית הכנסת ביריחו. בחג הסוכות תשס"א הציתו הערבים את המקום. ספר התורה שהיה שם ניצל מהשריפה וחולץ בדרך לא דרך. בית הכנסת ביריחו נסגר ליהודים. 

"ביקשתי לעשות אוהל מחאה בגלל שריפת בית הכנסת כי מה זאת אומרת, שרפו את בית הכנסת וזה יעבור ככה, כאילו לא קרה כלום? ואז המח"ט נתן לנו להיות באלישע, שבדיוק הפך מהיאחזות נח"ל לבסיס. שמחתי מאוד כי תמיד חלמתי לבנות שכונה יהודית באלישע. אחרי כמה חודשים של פעילות באלישע המח"ט התחלף, ואני הייתי בחוץ. הסתתרתי במחילה בצד הכביש ובכיתי הרבה. לאחר מכן חזרתי ועמדתי ליד המחנה עם הרכב והיתה שם אפילו פעילות. בסוף המח"ט, שרצה כנראה להיפטר ממני לקח אותי עם הרכב שלו לכאן, אל מול נבו, ואמר לי 'שבי כאן'. הייתי מאושרת".

מאז את כאן?

"המח"ט ראה בזה בדיחה, כי הוא לא אמור לתת אדמות. אבל ביררנו וראינו שזה אדמות מדינה, ואז בנינו את המבנה הראשון. היה רעש גדול וכולם באו לצעוק, גם המח"ט. אבל הבחור שבנה לא נבהל מהצעקות והמשיך לבנות. היו מאז כמה נסיונות להזיז אותנו, אבל זה עבר".

מיוון לגלריה בעפרה  

מאז חודש סיוון תשס"ט, כתוצאה מפעילות נמרצת של ח"כ אורי אריאל, נותן צה"ל אישור להיכנס לבית הכנסת אחת לחודש, בהסתמך על הסעיף בהסכם אוסלו המאפשר נוכחות יומית(!) במקום. האוטובוס שלוקח את האנשים נכנס ממקום צדדי כדי לא להרגיז אף ערבי בדרך.

"אני טוענת שבית הכנסת זה המקום ששם יהושע פגש את המלאך", אומרת ארנה "שם נאמר לו של נעליך מעל רגליך. עכשיו זו כבר השנה השניה שאנחנו נכנסים פעם בחודש, ואני מנסה לפרסם את זה, למשוך אנשים, ישיבות. אבל יש בורות בכל מה שקשור ליריחו. שואלים אותי: 'מה יש לנו לחפש שם?' חרדים שואלים 'יש כאן קבר קדוש?'. החלטנו שנעשה מדרשה כזו, כמה רבנים אוהדי יריחו שמוכנים להגיע לאולפנות, ישיבות, וישובים ולהסביר על יריחו כדי שאנשים יצטרפו לכניסות האלה".

אמרת שיש בורות במה שקשור ליריחו. למה הכוונה?

"אנשים חושבים שיריחו היא לא עיר קדושה כי היא לא אחת מארבע ערי הקודש, או שאין מה לחפש כאן בגלל הקללה של יהושע. אבל הקללה הזו היתה חד פעמית למי שיבנה את יריחו! הרי כל הניסים של אליהו ואלישע מתרחשים בירדן וביריחו. אוניברסיטת חיפה חשפה ביריחו בית קברות ענק, כולו של כהנים שגרו ביריחו ועבדו בירושלים. במסכת שבת כתוב על הלל שלומד על עליית הגג ביריחו. זה לא מדרשים מתחת לשטיח. זו תורה. כל אחד קורא. יש כאן עיוות לא נורמלי. "של נעליך מעל רגליך" נאמר על יריחו. לא על ירושלים ולא על חברון או שכם. אבל  יריחו סתום, לא יודעת למה. אולי כי כתוב 'יריחו סגורה ומסוגרת'. אנחנו לא נקבל את יריחו בלי שנתגעגע אליה! למה שיתנו לנו אותה, אם אף אחד לא מבקש?"

אולי כי רוב האנשים לא בנויים לחיים כמו שלך?

"זה נכון שיש עבודה ויש בית. זה שתי האבנים המרכזיות אצל כל אדם. אבל מעבר לזה אנשים גם מטיילים, נוסעים לחוץ לארץ, עושים קניות, ומתעסקים בעוד הרבה דברים. אז לתוך הסך הכל שממלא את החיים, חייבים להכניס גם את יריחו. למה בני ישראל לא באים לראות את הירדן? נעשה כאן נס ענק. אין מחלוקת שאפשר לברך בשם ומלכות. הצבא נותן אישור לכל מי שמבקש להגיע למקום.

"אפשר לבקר בקצר אל יהוד שנמצא קרוב לכאן, והשלטונות ברוב חוצפתם בחרו לקרוא לו 'אתר הטבילה' למרות שהשם הערבי משמר את זכר ברית המילה שעשו בני ישראל כשנכנסו לארץ. הרושם של כניסת בני ישראל לארץ היה כל כך חזק שהשמות האלה נשארו עד היום. חוץ מזה, כבר שלוש שנים אנחנו עושים אירוע בז' באדר, כי זה המקום הכי קרוב להר נבו. איפה יותר מתאים לציין את ז' באדר, אצל רבי שמעון? ואפשר כמובן להצטרף לכניסות שלנו. אני מצפה שכל עם ישראל יבוא לטייל כאן. לראות את נקודת ההתחלה".

ארנה, בת 62, נולדה בסלוניקי שביוון למשפחה מסורתית. בגיל שמונה עשרה עלתה לארץ לבדה. למרות שלא קיבלה חינוך ציוני, ידעה ארנה כבר בגיל חמש שיום יבוא והיא תעלה ארצה. היא הגיעה לירושלים ולמדה באוניברסיטה ספרות צרפתית ופילוסופיה. אחר כך עסקה בצילום ולימדה צילום בחוגים של מוזיאון ישראל. את המסורת שספגה בבית הוריה בחרה להשליך. "אני לא בן אדם של אמצע. עזבתי את הכול והייתי קיצונית לכיוון השני. אבל באיזשהו שלב הבנתי שהאמת היא ביהדות, וזהו". שנה לאחר מכן, לפני שהתחילה בתהליך כלשהו של חזרה בתשובה, היא נפגעה קשה מאוד בתאונת דרכים. הרכב בו נהגה עלה באש, והיא סבלה משבעים אחוזי כוויות בכל חלקי הגוף. "אחרי התאונה הייתי במצב של אפס גמור. אם יש תחתית כלשהי, אז הייתי בתחתית של התחתית. לא הייתי בן אדם. הייתי גמורה. נראיתי כמו מפלצת ממדרגה ראשונה. חברים עזבו אותי. בחורים שיכולתי להתחתן איתם. היו לי חיים והכל נעלם, הכל נגמר, פתאום אתה עומד מול כלום". ארנה ביקשה מהקדוש ברוך הוא שיתן לה יד.

יום אחד הלכה ברחוב. הרב משה שפירא ראה אותה והבין שמשהו לא בסדר. הוא פתח איתה בשיחה ולאחר מכן הוא ורבקה אשתו הזמינו אותה אליהם ונוצר קשר. בהמשך היא הכירה אנשים נוספים שליוו אותה. משפחת שפירא עברה לעפרה ובעקבותיהם גם ארנה. לאחר זמן מה היא הכירה את יוסף קובוס ובשנת תש"מ השניים נישאו וקבעו את ביתם בעפרה. 

לארנה, אמנית הצילום, היה קשה עם העובדה שאין דתיים אמנים. היא פתחה גלריה בעפרה. "האנשים היו נהדרים", היא נזכרת "הם אמרו לי שמה שאני עושה זה נכון מאוד, אבל הם בחיים שלהם לא ראו תמונה, ולא ידעו איך תמונה צריכה להיראות". כשנולד הבן הבכור עזבה ארנה את הצילום והחלה לעסוק ברפואה אלטרנטיבית, עיסוקה המרכזי עד היום, חוץ מהפעילות למען יריחו, כמובן. לבעלה יוסף יש מפעל  לתפילין.

איך בעלך מסתדר עם הפעילות שלך?

"יש לו ברירה? הוא מגיע לכאן בשבתות, והוא שומר עלינו עם התפילין".

איפה הילדים נמצאים?

"ארבעת הגדולים התחתנו. מה שקרה עם הילדים זה שאחרי גוש קטיף הקטנים לקחו את זה מאוד קשה, לא יכלו לבלוע את זה, אז נתנו בעיטה חזקה והפכו לברסלברים, חרדים. הברסלברים מחבבים את הארץ אבל לא מעבר לזה. אני לא יכולה להגיד שום דבר, חוץ מברוך ה'. כי אני לא יכולה לקבל את זה שקרה האסון בגוש קטיף ואנשים ממשיכים את החיים שלהם כאילו זה לא קרה. בזה שהילדים שלי שינו אורח חיים אני אומרת מצוין. זה לא יכול להיות שזה עבר כאילו לא היה. גם שמואל, הבן המבוגר, הוא חצי חצי. בחגים הוא נמצא בירושלים, בחסידות תולדות אהרון. הוא אוהב את התפילה שלהם, הוא מוצא שם משהו שמאוד מדבר לליבו. אבל הוא לומד ביצהר, והוא חלק מהמתנחלים באורח החיים וצורת החשיבה. אסתר, הבת השניה, גרה בגבעת אסף. שומרת על ההתיישבות. לפחות זוג אחד נאבק על ההתיישבות".

 להיוולד מחדש במדבר

הילדים הם שותפים מלאים בהקמה של בית חוגלה. את המבנה בו מתגוררת ארנה בנה הבן הבכור עם חבריו מהישיבה, כשלמד במצפה יריחו. את בית הכנסת בנה הבן השני. בימים אלו נשלמת בנייתם של בתי-בוץ, עליהם עמלו בעיקר ארנה ובניה, בסיוע מתנדבים. הילדים סייעו בהתקנת החשמל ומערכות ההשקיה. הבן הצעיר היה תושב ממש. מבית חוגלה היה נוסע לבית הספר במכמש, עד לסיום חוק לימודיו.

מה יש היום בבית חוגלה?

"בוקר אחד בשבוע יש שיעור בתנ"ך של חגי בן ארצי. הוא מלמד כאן כבר שמונה-תשע שנים, ואומר שיש לו כאן השראה של משה רבנו. חוץ ממנו הרב רוזיליו מירושלים מעביר שיעורים לגברים,  שמשתתפים בהם בעיקר אנשים חילונים מהבקעה. בקרוב יתחיל לתת שיעורים גם הרב אדרי מירושלים. הוא היה כאן בהושענא רבא והתלהב. זה מקום שצריך ללמד בו תורה. בשבת לך לך נקיים כאן שבת עם ילדי משפחת איימס והלל וייס. בי' חשוון תהיה כניסה לבית הכנסת".

יש קשר עם המחנה הצבאי 'מול נבו' שצמוד אליכם?

"אם תהיה בעיה ואקרא להם הם יבואו. אבל אחרי גוש קטיף הקשר שלנו נעשה הרבה פחות חם. לפני כן היינו נכנסים קבוע למחנה. בעלי היה נכנס לתפילה בלי בעיות. היום כמעט ולא. קרע זה קרע".

חוץ משיעורים ומבנים שמחכים שיבואו לגור או להתארח בהם, יש כאן מדי פעם קורסים ברפואה אלטרנטיבית שארנה מלמדת. יש פינת חי, המנפיקה את המותג 'ביצי בית חוגלה' וגם זיתים המנפיקים את 'שמן זית בית חוגלה'. החורשות מימין ומשמאל ניטעו על ידי ארנה ומתנדבים שהגיעו לכאן בהתחלה. 

איך את מסתדרת עם הבדידות?

"הבדידות לא קשה לי. הדברים האחרים כן. המקום הזה מוחזק מתרומות, וכל מה שיש כאן זה נס גלוי, אחרת אי אפשר להבין איך המקום הזה קיים. אני סך הכל בן אדם אחד, שתי ידיים שמאליות. מה כבר אני  יכולה לעשות. אבל יש מי שמנהל את העניינים, והגיעו האנשים הנכונים שעבדו והריצו את המקום קדימה. התחברנו לחשמל ולמים. השנה בחורף נוצרה בעיה ולא היו לי מים. צעקתי לה' ולכל מי שיכול לעזור, והתשובה היתה 'אין'. אחד מהאנשים שקראתי כדי שיעזור לי היה איש אגודת המים של המועצה כאן, מועצת מגילות. אמרתי לו 'תשמע, המצב קשה'. ומה הוא אמר לי? 'מי שעזר לך עד עכשיו ימשיך לעזור לך'. ככה, בציניות. אבל זו האמת. הבעיה באמת נפתרה בניסים, פשוט ניסים. וככה כל הדרך. הבעיה היא שבגלל שהשותף ואני קצת לא שווים אז לכל תהליך אני צריכה להגיע עד קצה הנשימה עד שהוא יחליט להתערב".

מה שמחזיק אותה היא האמונה שזה מה שצריך לעשות. "לא סתם חז"ל אמרו שמי שמחזיק ביריחו מחזיק בארץ כולה, וכאילו ירדה נבואה לערבים שהם אמרו 'עזה ויריחו תחילה'. בסלוניקי בזמן השואה רובם המוחלט של בני הקהילה היהודית, שמנתה ארבעים וארבעה אלף איש, האמינו כשאמרו להם לעלות לרכבות והכל יהיה בסדר. ארבעים אלף נספו. היה צריך אומץ להיות כמו ההורים שלי, להגיד 'זה שקר. לא יהיה בסדר' ולברוח. לצערי גם היום הציבור ישן. אנשים גרים בבתים יפים בשומרון ושקט גמור. הכל בסדר. בגלל זה אני כאן. אני מאמינה שצריך לקום משהו חדש. וכמו תמיד, הדבר הזה ייוולד במדבר".

לומדים תחת קני הקלצ'ניקובים

המאבק על הנוכחות היהודית ביריחו החל עוד מימי הרב מאיר כהנא, ובשיאו גם פרחה בעיר ישיבה, עד לפרעות תשס"א

ידועה קריאתו של הרב צבי יהודה לפני מלחמת ששת הימים: "איפה חברון שלנו, איפה שכם שלנו.." וגם "איפה יריחו שלנו". הראשון שניסה להתיישב ביריחו, יחד עם קבוצה של כמה עשרות מתלמידיו, היה הרב מאיר כהנא הי"ד בשנת תשל"ה. ממשלת ישראל דיברה באותם ימים על מסירת יריחו במתנה למלך חוסיין, והרב כהנא ביקש למנוע זאת. "בכלל, רצינו שיהודים יבינו שצריך לגור בתוך הערים", אומר משה ניימן, שהיה מראשי אותו גרעין. "ניסינו להתנחל כמה פעמים בבית הכנסת ביריחו ובבית הכנסת בנערן, אך בכל פעם גירשו אותנו. כשבגין עלה לשלטון, היתה לנו תקווה שהפעם אנחנו נשארים. אבל אז חטפנו מכה גדולה. כש'המערך' היה מגרש אותנו היו באים שוטרים, מגרשים, מחייכים והיינו חוזרים שוב. כשבגין עלה לשלטון שמו אותנו במעצר, החרימו לנו את הציוד, ולא נתנו לנו לחזור". אריק שרון, שהיה אז שר בממשלה, הציע להם לגור באופן זמני בנקודה הצופה על העיר. הגרעין התאחד עם גרעין של גוש אמונים, ויחד הם הקימו את מצפה יריחו. "התחלנו לבנות את היישוב ונשאבנו לתוך ההקמה והבנייה שלו. לצערי, עזבנו את רעיון ההתיישבות בתוך יריחו", מסכם ניימן. 

 ארבעים מעלות ללא מים

בשנת תשמ"ו, שוב בעקבות כמעט הסכם שאיים על עתידה הישראלי של יריחו, התארגנה קבוצה של צעירים מ'נוער התחיה' ומ'מרכז הרב', לשוב ליריחו. הרב אראל יעוז קסט היה בין חברי אותה קבוצה: "רצינו להיות שם בשבת", הוא מספר "אבל יצחק שמיר שהיה אז ראש הממשלה לא איפשר לנו. כוחות צבא לקחו אותנו למחנה צבאי סמוך. במוצאי שבת הצליחו כמה חבר'ה להסתנן פנימה. בחודשים שאחר כך היינו מגיעים לבית הכנסת בראשי חודשים וכל מיני הזדמנויות. היתה פעם אחת שלא איפשרו להיכנס וניסינו בכל זאת. נהג הרכב בו נסענו נהג במהירות, וחייל אחד פתח עלינו באש. אף אחד לא נפגע אבל זה עשה רעש גדול. גוש אמונים ארגן תפילה המונית במקום, ומאז התחילה נוכחות קבועה. בהתחלה בתור כולל בימי שישי. הרב רמר והרב ליבמן זכרונם לברכה גויסו לעניין והיו מעבירים שיעורים". מניין הבחורים הקבועים שלמדו במקום סבל מתנאים קשים: ללא חשמל ומים זורמים, גם בחום של ארבעים מעלות, בלי אישור להכניס ציוד קבוע למקום. לאט לאט התרחב הלימוד לימים נוספים. הלימודים התקיימו בקומה השניה ההרוסה של המבנה. לפעמים היו צריכים לשלם דמי כניסה לשומר הערבי שהיה דרך קבע במקום. אראל: "כשרבין עלה לשלטון והתחילו לדבר על הסכמי אוסלו, חנן פורת נכנס לתמונה, והכניס גם את כל המערכת הפוליטית. הוא נתן לנו אישור רשמי ללמוד שם, ובזכותו אישרו לנו להכניס ציוד ולשפץ". 

המניין חזר לנערן

בהסכמי קהיר היה סעיף המסדיר את נוכחותם של יהודים בבית הכנסת, זאת לאחר לחץ גדול שהופעל על רבין מצד הרבנים הראשיים ומעוד רבנים וגופים מהארץ ומהעולם. בתקופה שבין חתימת ההסכם לבין הפינוי, ידע בית הכנסת עדנה. ממקום שכוח הפך למוקד תשומת לב. קבוצת הבחורים גדלה, הרחיבה את הלימוד ואף קיבלה רכב ממועצה אזורית בנימין. בהקפות שניות שנערכו במוצאי שמחת תורה האחרון לפני הפינוי, השתתפו עשרת אלפים איש. בלילה האחרון לשליטת צה"ל ביריחו צעדו רגלית אלפי אנשים ממצפה יריחו דרך ואדי קלט עד בית הכנסת, משם פונו בכוח. חצי שנה לאחר הפינוי חודשה הפעילות בבית הכנסת, אך הפעם תחת עינם הפקוחה של השוטרים הפלשתינים, שאבטחו את המקום יחד עם חיילי צה"ל לבושים אזרחית. "המשכנו להחזיק את הכולל בכל מיני צורות", מספר אראל "היה רכב שיצא מירושלים באופן קבוע, ובערך עשרה חבר'ה היו מגיעים איתו כל יום על בסיס התנדבותי. הרב שפירא נתן את אישורו לכך, אבל זה לא היה תענוג גדול ללמוד תחת קני הקלצ'ניקובים". עם פרוץ המהומות בשנת תשס"א הופסקה לחלוטין פעילות הכולל. מאז נותרה ארנה קובוס הרוח החיה היחידה הפועלת למען יריחו. היא גייסה לשם כך גם את 'נוער למען ארץ ישראל' ואת 'נשים בירוק'. שתי הקבוצות נכנסו בחודשים האחרונים לבית הכנסת בנערן בקול רעש גדול. גם כאן, דווקא המהומה היא זו שמעוררת את המודעות, וכך יואל אליצור שמקפיד להגיע מדי יום שישי להתפלל ותיקין בנערן, זוכה לאחרונה להתפלל במניין.