בשבע 412: לדבר בשפה ברורה

אווירת הנכאים סביב מלחמת יום הכיפורים מעניקה לאויב ניצחון פסיכולוגי שגובה מחיר מדיני.

עמנואל שילה , כ"ט בתשרי תשע"א


מפלגת 'הבית היהודי' המזוהה עם ההתיישבות משמשת שכפ"ץ אידיאולוגי לש"ס, ישראל ביתנו והאגף הימני בליכוד. כל עוד היא לא פורשת, גם הם לא ירגישו שהמשך כהונתם בממשלה שחותרת תחת עתיד ההתיישבות היא בגידה אידיאולוגית
מפלגת 'הבית היהודי', הגרסה המחודשת של המפד"ל, צריכה להיות זהירה במיוחד בשאלת העיתוי הנכון לעזיבת ממשלה החשודה בעקירת יישובים. לא במהרה תישכח הטעות הטרגית של פלג המפד"ל אשר החמיץ הזדמנות חד-פעמית לעשות יד אחת עם אופוזיציית השרים קצרת הימים שקמה לאריאל שרון בתוך מפלגתו, ונשאר זמן רב מדי בממשלת ההתנתקות. בסופו של דבר, תחת הלחץ הציבורי, נאלצו ח"כי המפד"ל לפרוש מהממשלה ומהקואליציה, אבל את ההזדמנות לעצור את הגירוש הם החמיצו. גם אכלו את הדגים המסריחים וגם גורשו מהעיר.

מי שנכווה ברותחין צריך להיזהר גם בפושרים. לקראת מועד סיום עשרת חודשי ההקפאה  של הבנייה ביהודה ושומרון, הקדימו אנשי 'הבית היהודי' והודיעו שיפרשו מהממשלה אם תוארך ההקפאה. די ברור שלהצהרה הזאת היה חלק בכך שתוקף ההקפאה פקע בתאריך המתוכנן מבלי שהצו יוארך. אלא שבימים אלו, בעוד נתניהו מכין לעצמו אופציה להיכנע ללחץ האמריקני ולהקפיא את הבנייה לחודשיים נוספים, התכנסו אנשי הסיעה והוציאו הודעה לפיה הם יתנגדו בממשלה לכל הצעה להאריך את ההקפאה. מנוסח ההודעה שהופץ בתקשורת השתמע שלא מדובר בדרישה אולטימטיבית. הם יצביעו נגד, אבל לא בהכרח יפרשו מהממשלה אם ראש הממשלה יצליח למצוא רוב בקרב השרים שיתמוך בהמשך ההקפאה.

הודעת 'הבית היהודי' הקפיצה את הפיוזים אצל רבים מאוהבי ההתיישבות ונאמני ארץ ישראל. למרות שמדובר בסיעה של שלושה ח"כים בלבד, נתניהו יודע שגם הוצאה של אבן קטנה יכולה להביא להתמוטטות של כל החומה הקואליציונית. מבחינה אידיאולוגית, מפלגת 'הבית היהודי' המזוהה עם ההתיישבות משמשת שכפ"ץ לשרי ש"ס, ישראל ביתנו והאגף הימני בליכוד. כל עוד היא לא פורשת, גם הם לא ירגישו שהמשך כהונתם בממשלה שחותרת תחת עתיד ההתיישבות היא בגידה אידיאולוגית. אם 'הבית היהודי' תפרוש, הלחץ המצפוני והציבורי יעבור אליהם.

בינתיים נראה כי נתניהו לא מצליח להוציא מאובמה הבטחות מספקות, ולכן הוא מתעכב מלהעלות בפורום ממשלתי את ההצעה להאריך את ההקפאה בחודשיים. אך לא לעולם חוסן, והנוסחה שיכולה לגייס רוב בממשלה עלולה להימצא אם לא יועמד מולה אולטימטום ברור. טוב עשו הח"כים אורלב ואורבך שהבהירו כי לא יישארו בקואליציה אם תוארך ההקפאה. אך השר הרשקוביץ, זה שבידו להישאר בממשלה או להתפטר ממנה, חייב להצטרף להצהרה הזאת בלשון חד-משמעית. כל יום של שתיקה ועמימות גורם נזק נוסף.

 להיחלץ מהתבוסה הפסיכולוגית

1.  מכל מערכות ישראל אין עוד מלחמה שמדוברת בתקשורת כמו מלחמת יום הכיפורים.

במלחמת העצמאות נהרג אחד מכל מאה מאזרחי וחיילי המדינה הצעירה. ירושלים העתיקה  נכבשה והר הבית והכותל נותרו בידי אויב. כל העם היה צבא וכל הארץ חזית. בסיום אותה מלחמה התבססה העובדה המדינית של מדינה יהודית לאחר אלפיים שנות גלות. במלחמת ששת הימים הושג ניצחון מזהיר שהדהד בכל העולם. שוחררו אתרים מקודשים וחבלי ארץ שהם ערש המורשת היהודית, והשטח הנתון לשליטתה של מדינת ישראל גדל לאין שיעור. אך למרות ההישגים הגדולים של שתי מערכות אלו, ולמרות המחיר הכבד במיוחד שגבתה מלחמת העצמאות, נראה כאילו דחף אובססיבי גורם לעיסוק חוזר ונשנה דווקא באותה מלחמה מיותרת שהחלה במחדל, גבתה אבדות, והסתיימה בבלימת האויב והדיפתו בשתי החזיתות. מניין בא הצורך הכפייתי לחטט שוב ושוב בפצע הכואב שלכאורה כבר אמור להגליד?

2.  חלק מההסבר, כמה פרוזאי, נוגע לצורך למלא את לוח המשדרים בנושא רלוונטי ואקטואלי שקשור ליום הכיפורים. בניגוד לרוב חגי ישראל ומועדיו, מהם ניתן להתעלם כמעט לחלוטין, יום הכיפורים מצליח להשתלט על ערוצי התקשורת בישראל ולהשתיק אותם לחלוטין למשך יום שלם. תאריך מהדהד שכזה לא יכול לעבור ללא התייחסות תקשורתית. אך כמובן שלא יעלה על הדעת לשים במרכז את משמעותו הדתית של היום, התשובה והכפרה, ויש צורך למצוא לו תוכן חילוני מודרני. ומכיוון שבעיני קברניטי התקשורת יום הכיפורים הוא יום דיכאוני וקודר, אין מתאים מלדון לקראתו בכל שנה מחדש באותה מלחמה מדכאת, שלמרבה המזל פרצה בדיוק בתאריך הנכון. את ההכאה על חטא בגין חטאים שבין אדם למקום ובין אדם לחברו מחליפה ההלקאה העצמית הקולקטיבית על חטא היוהרה והזחיחות שהוליד את המחדל. ואילו לתפקיד השעיר לעזאזל מלוהקת גולדה מאיר, שהחמורה מבין כל שגיאותיה שקדמו למלחמה היא לא הטעות בהערכת כוונות האויב והוויתור על מכת מנע, אלא החמצת הזדמנות לפתיחת מו"מ לשלום עם סאדאת, שוודאי היה מונע את המלחמה.

גם גילם של רבים מבכירי התקשורת של היום מספק הסבר חלקי. יש מהם שהשתתפו בעצמם במלחמה, או לפחות סיקרו אותה. אחרים היו אז בני נוער שעקבו אחר המלחמה מהעורף  ובתודעתם נצרבו חוויות התדהמה, החרדה, הדכדוך והזעם של ימי המלחמה והתקופה שלאחריה.

אבל נדמה כי יותר מכל התקשורת אוהבת את מלחמת יום הכיפורים בזכות הלקחים התבוסתניים שאפשר להפיק ממנה. גם לאחר שהקונספציה הפייסנית התנפצה לחלוטין בתהליך אוסלו הכושל, יש מי שלעולם לא יתעייפו מלהטיף על גבולות הכוח, לנתץ את הילת הגבורה והצבאיות, ולהוכיח שכיבושים וניצחונות אינם ערובה לשקט וביטחון. וכמובן לא ישכחו להוקיע את כל המנהיגים החשודים בהחמצת הזדמנות פז למסור שטחי מולדת לערבים בתמורה לנייר חתום כזה או אחר.

3.  על רקע כותרות הימים האחרונים, אשר עסקו בפרוטוקולים של מלחמת יום הכיפורים שאושרו לפרסום, אולי הגיעה העת להציע דרך אחרת לציין את המלחמה הזאת - אם לא בשנה הבאה אז אולי בעוד 3 שנים, כשימלאו לה ארבעים.

אין צורך לטשטש את המחדלים, ולא כדאי לוותר על הפקת הלקחים. בעקבות מלחמת ששת הימים אכן התפתחה תרבות קלוקלת אשר טיפחה את גאוותה של מדינת ישראל ושל צה"ל ובכיריו. במקום להודות לריבונו של עולם הנותן לנו כוח לעשות חיל, חלקנו כבוד של אלים לגנרלים גאים שמוגבלותם נחשפה שש שנים וחצי מאוחר יותר. במקום להבין שהניצחון המזהיר הושג בין השאר בגלל חולשת האויב, שקענו בהתפעלות עצמית מן הצבא "הטוב ביותר בעולם". מרוב התלהבות מעצמנו לא האמנו שהערבים יעזו לתקוף את צה"ל עטור הניצחון, ולא העלינו על דעתנו שהם עלולים להצטייד, להשתפר ולהפוך ליריבים קשים הרבה יותר. הקרבות הקשים והעקובים מדם של מלחמת יום הכיפורים היו אכן סוג של עונש על אותה זחיחות וגאווה.

אבל אסור לשכוח שאחרי הכול הסתיימה המלחמה בניצחון, כאשר האויב נהדף אל שטחו באבדות כבדות ונאלץ לבקש הפסקת אש. בצד תחושת האכזבה והאבל על אבדן מיותר של חיי חיילינו, עלינו לכבד את מי שלחמו בגבורה וניצחו למרות הנחיתות הראשונית. ובעיקר  עלינו להודות לריבונו של עולם, אשר הצילנו מיד אויבינו שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו. אם בסוריה ומצרים, שהובסו בקרב, חוגגים בכל שנה את "ניצחון אוקטובר", אין סיבה שהמנצחים האמיתיים ישקעו בדכדוך ובאווירת נכאים. הפער הזה בין חגיגות הערבים לתוגת הישראלים יוצר מציאות של ניצחון ערבי פסיכולוגי, שאויבינו מצליחים שוב ושוב לנצל אותו להישגים מדיניים על חשבוננו.

.4 אז אולי לקראת שנת הארבעים למלחמה, או אפילו קודם לכן, תקום כאן איזו מועצה, ממלכתית או וולונטרית, שתמצא את הנוסחה הטקסית שתשלב הכול ביחד: את האבל על הנופלים ביחד עם שמחת הניצחון, את ההלקאה העצמית על הטעויות ביחד עם התהילה למי שבגבורתם ובתושייתם חיפו על אותן טעויות, ומעל לכל - את ההודאה לאלוקי ישראל על ישועתנו ועל פדות נפשנו. אני מאמין שלא רק גיבורים דתיים של המלחמה כמו כצל'ה, זבולון אורלב ואפי איתם אלא גם לוחמים מסוגם של אביגדור קהלני או יאנוש בן-גל עשויים בהחלט לתת את ידם ליוזמה כזאת, אם יהיה מי שירים אותה.