בשבע 412: סודות בחברה

אסתי רמתי , כ"ט בתשרי תשע"א

חשבתם פעם איך מרגיש סיר לחץ? עם כל האדים שמבעבעים בתוכו, ומתים לצאת, והוא חייב לשמור אותם בפנים? אז אתמול בבוקר, כשהגעתי לכיתה, ידעתי בדיוק איך הוא מרגיש. הסוד, הסוד שאמא גילתה לי בערב לפני כן ואמרה לי שבשום פנים ואופן לא אגלה – הסוד בעבע בתוכי, תפח ותפח ולחץ, עד שהייתי בטוחה שאם אני לא אספר אותו, אני פשוט אתפוצץ! איך אפשר לשמור משהו כל-כך נחמד בבטן?

בסוף לא יכולתי יותר. הבטתי בלירון, שיושבת על ידי. היא החברה הכי טובה שלי, ואפשר לסמוך עליה בעינים עצומות. אולי אני אגלה רק לה? מה כבר יכול לקרות אם בסך הכל עוד ילדה אחת תדע? וכשדמיינתי איך היא תגיב לבשורה המשמחת, כבר לא יכולתי להתאפק.   

"פסססס", לחשתי לה, והיא הביטה לעברי. "רוצה לשמוע סוד? אבל תבטיחי לי שלא תגלי לאף אחד!"

לירון הנהנה בהתלהבות. מי לא אוהב לשמוע סודות?

"היום בערב המורה שמרית מתארסת עם הבן דוד שלי", לחשתי.

"ואוווו!" פלטה לירון לפני שהספיקה לחשוב, והמורה ללשון הסתכלה עליה בחומרה. "לירון, אני מתפלאת עלייך! מה זה הקולות האלה באמצע השיעור?" .

האמת היא שאני לא התפלאתי בכלל. גם אני הגבתי ככה כשאמא סיפרה לי את החדשות. המורה שמרית מחנכת אותנו כבר שנתיים, ואנחנו מתות עליה.

בהפסקת עשר ראיתי את לירון מסתודדת בפינה עם יפעת, אבל לא התייחסתי לזה. גם לא התייחסתי יותר מדי לפתק שראיתי שיפעת העביר לרעיה בשעור חשבון. אבל כשעטרה טפחה לי על הכתף ולחשה לי בקריצה "מזל טוב לארוסי הבן דוד!" הבטתי בכעס על לירון. ככה היא עושה לי?! אחרי רגע הבנתי שאין לי מה לבוא אליה בטענות. כנראה שאני לא היחידה שקשה לה לשמור סודות... היה לי ממש לא נעים. לא התכוונתי שכל הכיתה תדע מזה.

אבל הפאדיחה הגדולה באמת הגיעה לקראת סוף היום. בהפסקת שתים עשרה קפצתי לאחותי כדי לתת לה משהו, וחזרתי לכיתה בדיוק עם הצלצול – ועם המורה שרית, המורה לתושב"ע. גם היא עדיין לא נשואה.

ברגע הראשון לא הבנתי מה הולך. כל הכיתה היתה מקושטת בבלונים, זר חרציות מהחצר עמד על השולחן של המורה, ועל הלוח היתה כתובה כתובת צבעונית ענקית: "מזל טוב ע-נ-ק-י למורה שרית לרגל ארוסייך!" ברגע שנכנסנו, קבוצת הבנות הרעשניות מהשורה הראשונה פצחה בשירת "עוד יישמע בערי יהודה, ובחוצות ירושלים..." בליווי מחיאות כפיים קולניות.

המורה שרית עמדה במקומה, המומה לגמרי. גם אני הייתי מופתעת. מה, גם המורה שרית התארסה?

בסוף היא התעשתה, חייכה חיוך קטן ונבוך ופנתה לבנות. "תודה בנות, באמת יפה מצדכן, אבל צר לי לומר לכן שהמקורות המודיעיניים שלכם לא משהו... אני, בכל אופן, לא מאורסת כרגע. בעזרת ה', בעתו ובזמנו. אפשר להתחיל ללמוד?"

ליחשושים נבוכים נשמעו מכוון הבנות ששרו, ושהן, כנראה, גם הכינו את כל הטררם. ואז נשמעה לחישה אחת, רמה במיוחד, שלא זיהיתי מאין באה: "נו, באמת, לא אמרתי שרית, אמרתי שמרית! יש לך בעיות שמיעה?"

וי, וי, איזה פאדיחה! הכל באשמתי. רציתי לקבור את עצמי באדמה. בלי נדר, החלטתי, מהיום, סודות נשמרים אצלי עמוק בבטן. אם סיר לחץ יכול, גם אני יכולה.