בשבע 413: הם לא עובדים אצלנו?

למרות האכזבה מאותם חובשי כיפה בהגיעם לתפקידים בכירים במערכות המדינה, ברוב המקרים עדיין אפשר לראות את הצד החיובי במינויים

עמנואל שילה , ו' בחשון תשע"א


פעם אפשר היה לשמוע ראשי ישיבות תיכוניות מתפארים בכך שהם מצליחים לגדל עורכי דין דתיים ורופאים דתיים. בימים ההם כל דתי מצליח שימש הוכחה חיה לכך שהבחירה בשמירת מצוות אינה תוצאה של היעדר כישרון או השכלה

1.  האם מינוי של יהודי חובש כיפה לתפקיד בכיר הוא סיבה להתרגשות כללית במגזר הדתי? האם יש הצדקה לתחושת הסיפוק והחדווה שחשים דתיים רבים למשמע בשורה על מינוי שכזה? או שמא כהונה מכובדת בה זכה אדם דתי היא עניינו האישי ועניינה של משפחתו, של הממונים עליו ושל הכפופים לו? עד כמה זה בעצם חשוב אם נושא משרה מסוימת הוא חובש כיפה? כשבוחנים את העניין לעומק, עולים מספר הסברים שונים לתחושה הטובה שאוחזת ברבים מאיתנו כאשר 'אחד משלנו' עולה לגדולה.

2.  צד אחד של התחושה הזאת הוא שריד לעשורים הראשונים של המדינה, בהם היה רוב הציבור הדתי-לאומי נתון בתחושת נחיתות והתפעמות מפועלם האידיאליסטי של הקיבוצניקים, הפלמ"חניקים, תנועות הנוער החלוציות והציונות החילונית בכללותה. באותם ימים שררה במדינה הצעירה הדעה כי הדתיות היא תופעה אנכרוניסטית שעומדת לחלוף מן העולם, וכי רק הנחשלים והפחות מוצלחים נוטים למצוא באמונה הדתית נוחם ומפלט. באותן שנים קשות אפשר היה לשמוע ראשי ישיבות תיכוניות מתפארים בכך שהם מצליחים לגדל בוגרים דתיים שעוסקים במשרות מכובדות ומכניסות כמו עורך דין או רופא. היום זה נשמע אלמנטרי, אפילו מגוחך, אבל בימים ההם כל דתי מצליח שימש הוכחה חיה לכך שהבחירה בשמירת מצוות אינה תוצאה של נחשלות והיעדר כישרון או השכלה. באותן שנים התרגל הציבור הדתי להתמלא סיפוק מכל חובש כיפה שהגיע לצמרת והוכיח שאפשר להיות גם מוצלח וגם דתי. משהו מאותו הרגל נושן נותר בנו כנראה עד היום.

3.  צד אחר ויותר אקטואלי של העניין נוגע לתחום שוויון ההזדמנויות. למרות שהתקשורת לא נוהגת להתייחס אלינו כך, האמת היא שבכל הנוגע לתפקידים בכירים, כמו לעוד כמה נושאים, הציבור הדתי הוא סוג של מיעוט מקופח. ליהודי דתי יש אמנם סיכוי משופר לעומת שאר אוכלוסיות המדינה להתמנות למשרת הרב הראשי לישראל או לקבל ג'וב בכיר במועצה הדתית. אך כשמדובר בכהונה כמו ראש ממשלה או נשיא, רמטכ"ל או אלוף פיקוד, שופט בביהמ"ש העליון, יו"ר לשכת עורכי הדין, נגיד בנק ישראל, נשיא אוניברסיטה (שאינה בר-אילן) או מנהל בכיר באחר מגופי התקשורת הגדולים - סיכוייו של מועמד דתי פחותים מלכתחילה. רוב אלה שכן מתמנים זוכים לכך או במסגרת המכסה המצומצמת המוקצבת למגזר, דוגמת 'הכסא הדתי' בביהמ"ש העליון או דוס המחמד בפאנלים תקשורתיים, או משום שהוכיחו שהם עולים באופן משמעותי על כל מתחריהם החילונים. לעיתים גם הצטיינות בולטת לא מספיקה, כפי שלמד על בשרו לאחרונה השופט נועם סולברג, שהיה המתאים ביותר מבין המועמדים לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה, אך עובדת היותו דתי שגר בגוש עציון היתה לו לרועץ. כבר התרגלנו לראות את אחינו למגזר מסומנים ונעצרים באמצע הדרך, כפי שקרה לאפי איתם בצבא, או אפילו מודחים לאחר שכבר התמנו בגלל סיבה של מה-בכך, כפי שקרה לאחרונה למדען הראשי במשרד החינוך ד"ר גבי אביטל (ראו כתבה בגיליון זה). כבני מגזר שמכשולים רבים עומדים בדרכו אל תפקיד רם-מעלה, אנו חשים הזדהות עם 'אחד משלנו' שהתמודד והצליח לגבור על כל אותם מכשולים. ואם הוא הצליח, אולי גם לנו יש סיכוי.

קיימת גם ההנחה הסבירה או לפחות התקווה כי דלתו ולבו של 'אחד משלנו' יהיו פתוחים יותר אלינו ואל משאלותינו. סיכויינו להשיג משהו מאותה מערכת ציבורית או ממשלתית גוברים לאחר שמישהו הדומה לנו הועמד בראשה.

4.  אבל הרבה מעל לחשיבות המוגבלת של אותם סיפוקים קטנים ולעיתים אינטרסנטיים, עומדת התקווה כי יהודי מאמין שהגיע לעמדה בכירה ימלא את תפקידו ויפעיל את סמכויותיו בהתאם לאמונות ולערכים המשותפים לו ולכלל ציבור חובשי הכיפה.

כמי שמזכירים בכל תפילה את התקווה "לתקן עולם במלכות ש-די", אנו שואפים לראות עוד ועוד תחומים בחיי הציבור מונהגים בנאמנות להלכה ומתוך שיקולים ערכיים המבוססים על אמונה והשקפה יהודית. אנו מאמינים כי צבא שיש בו בכירים דתיים יהיה קרוב יותר לפעול מתוך מוסר לחימה יהודי אמיתי שישמור על חיי חיילינו, ולא מתוך תכתיבים  וכללים אוניברסאליים שישראל נדרשת בצביעות להיות המדינה היחידה שבאמת מקיימת אותם. אנו מקווים כי קצינים בכירים דתיים ינהלו ביהודה ושומרון מדיניות שמכירה בערך מצוות ירושת הארץ ויישובה ויגלו הזדהות ברורה עם ההתיישבות היהודית, שלא כמו אותם בכירי מנהל אזרחי שבמקרה הטוב מתנהגים כמו גורם זר אובייקטיבי, ופעמים רבות גם מפלים את היהודים לרעה. גם משופטים דתיים, מאנשי תקשורת שומרי מצוות או מבעלי הון חובשי כיפה אנו מצפים לראות חותם דתי ברור בהתנהלותם המקצועית ובמהלכים שהם מובילים ומנהלים.

חלק מאותם בכירים מסרבים לשאת את הנטל הזה ומתנערים מן המחויבות להגשים את ציפיות אחיהם למגזר. יש ביניהם מי שמתבטאים במפורש ומודיעים לנו שהם אמנם חובשי כיפה אבל לא עובדים אצלנו. לעיתים האכזבה מהתנהלותם, שמגלה נאמנות למערכת ולממונים עליהם יותר מאשר לערכינו המשותפים, גורמת ליחס מחמיר במיוחד כלפי אותם דתיים. קיימת נטייה לנטור להם ולהציק להם על חטאים שהיו נסלחים לעמיתיהם שאינם חובשי כיפה.

5.  הקפדנות היתירה הזאת מוצדקת במקרים שבהם אותם בכירים מונו מלכתחילה כדי להשתמש בכיפה שלראשם נגד חבריהם למגזר. היא מובנת במקרה שבו דתי מורם מעם בוחר להשתמש במעמדו כדי לכפות על הציבור הדתי את סדר העדיפויות הערכי שלו, שאינו מקובל על כלל הציבור. אך שונה המצב כשמדובר באדם דתי שלמרבה הצער התנהג לא יותר טוב, אבל גם לא יותר גרוע, מכפי שהיה מתנהג חילוני שהיה מכהן באותו תפקיד.

צריך לזכור שבסופו של דבר, גם אם אותו בכיר חובש כיפה לא ממלא את כל ציפיותינו, עדיין סביר להניח שתחת ניהולו תתקיים סביבה ידידותית יותר לנושאים יהודיים. לא נכון לבוא בגישה של "הכל או לא כלום" - או שתהיה נאמן לדרך עד הסוף או שאין לנו חפץ בך ובתפקיד שבו זכית. כדאי ורצוי להפעיל לחצים על 'אחד משלנו' כדי שלא יגשים רק חלק קטן מציפיותינו, אבל זה צריך להיעשות בדרך מכובדת וקונסטרוקטיבית, ולא בדרך שיוצרת קרע שאינו ניתן לאיחוי. יש צורך בהיכרות מקרוב כדי לדעת האם אותה אישיות מושפעת מהפגנות, לחצים וביקורת גלויה, או שרק טיפול בכפפות משי ובדרכי נועם יניב תוצאות חיוביות.

כולנו גאים באותם בכירים חובשי כיפה שמדקדקים בקלה כחמורה ומוכיחים נאמנות אידיאולוגית וערכית מוחלטת תוך נכונות לוותר למענה על כיסאם ומעמדם. הם המודל שאליו נשאף ולאורו נחנך. אבל גם מי שלא ראויים לציון עשר אלא רק לשבע או שמונה, לא בהכרח צריכים להיות מותקפים או להרגיש מנודים. כל עוד אינם מזיקים יותר מחילונים שיכהנו באותו תפקיד, יש לראות ערך מסוים בעצם העובדה שאדם דתי מכהן בתפקיד בכיר.