בשבע 413: ראי רחל ראי

מוריה מקיימת מנהג קבוע לנסוע ביום הולדתה, אשר חל באחד מימי חודש אייר, למקומות הקדושים - הכותל המערבי, מערת המכפלה וקבר רחל.

עודד מזרחי , ו' בחשון תשע"א


במשך כמה דקות נערכה באוטובוס מתקפה כוללת על הנהג. הוא ספג בשלווה את קיתונות הרותחין והמשיך להסביר בנחת מדוע לא עצר לאותה אשה שהמתינה בתחנה.
ואז קמה אחת הנשים הצדקניות והכריזה בקולי קולות: "בואו נעשה לימוד זכות על הנהג!"   

מוריה מפתח תקווה מקיימת מנהג קבוע לנסוע ביום הולדתה, אשר חל באחד מימי חודש אייר, למקומות הקדושים - הכותל המערבי, מערת המכפלה וקבר רחל.

ביום הולדתה ה-23 חיכתה בתחנה המרכזית בירושלים לאוטובוס 163 ממוגן הירי היוצא לעבר קבר רחל. באותה עת לא היתה גישה למקום לרכבים פרטיים, ומי שרצה להגיע לציון היה חייב לנסוע באוטובוס הזה. כל מי שעלה קנה כרטיס הלוך-חזור, מפני שלא היתה דרך אחרת לחזור. 

היא עלתה לאוטובוס של עשר ורבע בבוקר. אותו יום לא היה ערב ראש חודש או תאריך מיוחד אחר שבו נוסעים רבים לציון. האוטובוס עבר בשכונות ירושלים השונות ואסף שמונה נשים ושני גברים מבוגרים למדי. הגברים הסתופפו בצד והחזיקו ספרי לימוד או תפילה בידם. מוריה ושתי נשים ישבו אף הן בצד, וחמש נשים צדקניות הנוסעות בקביעות לקבר רחל חילקו תהילים המחולק לכל דורש וניהלו דיונים קולניים בנושאים העומדים ברומו של עולם.

נוהל הנסיעה הוא שהאוטובוס אמור להגיע לקבר רחל. על הנהג היה להמתין במקום עד אחת עשרה וחצי, לשתות קפה ולנוח ואז להחזיר את נוסעיו לירושלים.

הנהג נסע במהירות רגילה למדי. באחת התחנות לפני שכונת גילה עבר הנהג באמצע הכביש בנתיב המיועד לאוטובוסים בלבד. באותה תחנה חיכתה נוסעת מבוגרת מעט וכאשר האוטובוס התקרב אליה, היא זיהתה את מספרו וקמה לקראתו. אבל זה היה מאוחר מדי. הנהג לא הבחין בה וחלף על פניה. היא נופפה בידיה אך ללא הועיל. הנהג לא היה מסוגל לעצור.

החלו להישמע ברחבי האוטובוס טרוניות רמות:

"נהג, לא ראית את האשה?!"

"היא ישבה וחיכתה לך. איך לא שמת לב אליה?!"

"מה היא תעשה עכשיו, הרי האוטובוס הבא מגיע רק בעוד שעתיים?!"

הנהג, שהיה בחור צעיר למדי וחבש כיפה קטנה לראשו, ענה בעדינות:

"לא שמתי לב. היא קמה ברגע האחרון".

"אז מה אם לא שמת לב. מחובתך לעצור!"

"לא יכולתי לעצור", הסביר הנהג בסבלנות, "אני נוסע בנתיב תחבורה ציבורית. אין לי שוליים באמצע". 

במשך כמה דקות נערכה מתקפה כוללת על הנהג. הוא ספג בשלווה את קיתונות הרותחין והמשיך להסביר בנחת מדוע לא עצר לאותה אשה.

ואז קמה אחת הנשים הצדקניות והכריזה בקולי קולות:

"בואו נעשה לימוד זכות על הנהג!"    

חברותיה הצטרפו לקריאתה והחלו לערוך רשימת מלאי של לימוד זכות על הנהג מתוך מה שהשיב להן:

"הוא לא התכוון לחלוף על פניה", אמרה אחת.

"הוא לא ראה אותה! אם היה רואה אותה בוודאי שהיה עוצר", הוסיפה רעותה.

"מסכן. הוא נוסע בנתיב של תחבורה ציבורית ואין לו איפה לעצור".

מוריה שמעה את רשימת המלאי המשעשעת בעונג רב.  

האוטובוס הגיע בשעה רבע לאחת עשרה לקבר רחל. הנהג הודיע כי ימתין עד אחת עשרה וחצי, ומי שלא יגיע בזמן, יאלץ לחכות שעתיים עד לאוטובוס הבא.

הנוסעים נכנסו למתחם הקבר והחלו להתפלל במרץ כשהם מנצלים כל רגע.

בשעה אחת עשרה ורבע נכנסה לפתע אשה מבוגרת במקצת. היא ראתה את אחת המתפללות והן התחבקו בהתרגשות רבה והחלו לשוחח ביניהן.

כל המתפללים הביטו על האשה בתימהון כאילו נפלה משמיים.

מכרתה של האשה הביעה את פליאתה: "איך הגעת לכאן, הרי אין שום דרך לבוא חוץ מהאוטובוס הזה?! אנחנו הגענו לפני חצי שעה. האוטובוס הבא יהיה בעוד הרבה זמן. איך צצת לנו פתאום?!"

האשה החלה לספר לחברתה: "אל תשאלי מה קרה לי. חיכיתי בתחנה וכאשר ראיתי את אוטובוס 163 קמתי, אבל הוא עבר על פני ולא שם לב אלי. חשבתי מה לעשות: האם לחכות לאוטובוס הבא או לחזור הביתה? בעוד אני מתלבטת במשך דקות ארוכות ראיתי פתאום את האוטובוס עוצר לידי. הסתכלתי בתדהמה. הוא היה ריק לגמרי. אז הבנתי מה קרה: הנהג ויתר על ההפסקה שלו וחזר מקבר רחל במיוחד כדי לקחת אותי!"

מוריה התרגשה מאוד. היא חשה שכל מה שאירע כאן היה בהשראת רחל אמנו, וכי היא מביטה כעת בילדיה ומחייכת.