חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

מוריד הגשם - סיפור לילדים

חודש חשוון הגיע לסיומו, ואף טיפת גשם לא נראתה באופק. הימים היו חמים, השמש מילאה את השמים באור מסנוור, והאדמה יבשה לגמרי.
14/10/10, 13:05
חגית רוטנברג

אצלנו במושב כולם מאוד אוהבים מים. אני לא מתכוונת לזה שהם אוהבים לשתות מים, כי רוב החברות שלי למשל דווקא אוהבות קולה. אבל רוב האנשים במושב הם חקלאים, וגם מי שלא – מאוד אוהב מים מכל מיני סיבות. בשנה שעברה, קצת אחרי שמחת תורה, שמעתי אנשים מדברים ליד המכולת כמה הם מחכים לגשם. גברת צרפתי סיפרה שהיא מתכננת שיהיה לה בור מים בחצר, וזה ישתלב מאוד יפה עם הגינה החדשה שלה, שמעוצבת עם כל מיני סלעים וצמחים מיוחדים. "בור מים את אומרת?" הנהנה לעברה גברת דוידוביץ', "מעניין. אבל אנחנו צריכים הרבה יותר מים. הבנים שלי החליטו שהם רוצים בריכת שחייה בחצר. אני אמרתי להם: בריכת שחיה? בבקשה, אבל אני לא יכולה לבזבז על זה כסף. תבנו את הבריכה בעצמכם, ותחכו שירד גשם כדי שיהיה לכם בתוך מה לשחות", סיפרה, "את יודעת מה? הם הסכימו. הבריכה שלנו כבר מוכנה. עכשיו הבנים שלי מחכים לגשם חזק שימלא אותה".

יום למחרת, בבית הספר, סיפרתי לחברות שלי רעיה ודקלה, שגם המשפחה שלנו מאוד מחכה לגשם. "אתן יודעות שאני והאחים שלי מאוד אוהבים חיות. יש לנו כבר כלב, חתול, תוכי ואוגר. עכשיו החלטנו שאנחנו רוצים גם לגדל דגים, אבל מהרבה סוגים. אמא שלי אמרה שאין לה מקום בבית לאקווריום גדול, ושנעשה לדגים מקום בחוץ". דקלה קטעה אותי: "אה, עכשיו אני מבינה למה ראיתי את אח שלך עובד כל כך קשה. הוא הכין בריכה לדגים בגינה שלכם!". הנהנתי ואמרתי: "כן. אתמול הלכנו לבחור את הדגים שאנחנו רוצים. בחרנו דגי זהב מקסימים ודגי פיג'מה, ועוד דגים בצבעים זוהרים. אני כבר כל כך מחכה שהבריכה שלנו תתמלא מים ונוכל להכניס לשם את הדגים שלנו". "ותזמיני אותנו לראות?" שאלה רעיה. "בוודאי, איזו שאלה?!" הבטחתי.

חודש חשוון של אותה שנה כבר הגיע לסיומו, ואף טיפת גשם לא נראתה באופק. הימים היו חמים ובהירים, השמש מילאה את השמים באור מסנוור, והאדמה היתה יבשה לגמרי. גברת צרפתי ניגשה מדי יום לבור המים היפה שלה, והביטה באכזבה לשמים. הילדים של גברת דוידוביץ' השקיפו בתקווה על הבריכה הענקית והריקה, וקיוו שבכל זאת הם יזכו עוד לשחות בה. והדגים שלנו? בינתיים החזרנו אותם לחנות, והבטחנו למוכר בעצב שנבוא כשיהיה לנו היכן לארח אותם. כסלו, טבת, שבט – שום דבר לא השתנה. גם החקלאים של המושב הסתובבו בפנים עצובות, רואים את כל הירקות שלהם מתייבשים ללא מים. בבוקר אחד של חודש אדר, התעוררנו אל שמים מעוננים. "יש!" קפצתי מהמיטה, "אולי סוף סוף יירד גשם!" ואכן, אחרי ברק שהבריק בשמים ורעם שהתגלגל בעקבותיו, החלו לרדת טיפות גשם. טיפה, ועוד טיפה ועוד אחת. טפטוף דקיק וקצר, שהסתיים תוך כמה דקות. "זהו?" הביטו הילדים של דוידוביץ' באכזבה לעננים האפורים. "אין יותר גשם", מלמלו מגדלי המלפפונים.

חלפה שנה שלמה ללא גשם. שוב הסתיימו החגים, והפעם כבר לא היינו כל כך בטוחים. כשהרב הסביר בשבת בבית הכנסת שצריכים להתפלל לגשם, אפילו אנחנו הילדים הרגשנו שזה נכון. החלטנו שהשנה, בשביל החקלאים שלנו ובשביל גברת צרפתי והדגים הצבעוניים והבריכה של דוידוביץ' – אנחנו מארגנים תפילה גדולה לגשם בסניף. במוצאי שבת סידרנו את הכסאות בחזרה, ופתאום רעיה אמרה: "מה זה? משהו מרטיב לי את האף". אני הרגשתי שמישהו מתיז לי טיפות מים על השיער, ולפתע זה הלך והתחזק: גשם שוטף התחיל לרדת עלינו, והרטיב אותנו עד לשד עצמותינו. צחקנו ורקדנו, ובכלל לא היה אכפת לנו להתרטב. הסתכלנו לשמים ואמרנו בלב: תודה!