בשבע 413: 'השלום' חייב להימשך

המציאות שבה וטופחת על פניהם, אבל 'נביאי השלום' לא מתבלבלים וממשיכים להטיף לנו לוותר ולסגת

דוד אלהרר , ו' בחשון תשע"א

אחת השאלות הטורדות את מוחי מזה שנים היא כיצד זה שאנשים מבוגרים שנכשלו במועצותיהם, ממשיכים לנקוט עמדה מטופשת שכל נוצותיה נמרטו? השכל הישר וההיגיון שנתעוותו קמו זה מכבר מתוך העוויתות ומודים בקלקול הנורא שהיה, הנסיבות שלא השתנו והמציאות הרעה שנתהוותה עקב אותה מחשבה, מעידים כאלף עדים שאותה עמדה חבוטה בטעות יסודה. ועל אף כל זאת, מתמידים אותם אנשים בעיקשותם ומגינים בלהט על האורווה המיותמת מסוסים.

התמדה, מן המילה תמיד, הינה תכונה חיובית בדרך-כלל. היא מעידה על שקידה לאורך זמן בלימוד, במעשה ובחשיבה – נכונים, ראויים וחשובים. המתמיד באלה נחשב בעינינו לבר-דעת, והוא עולה בתבונתו על הקופצים מעניין לעניין בלא פשר וסיבה ובלי טעם. אבל מה אם ההתמדה נמשכת להרע את הרעה? האם ראוי לנו שעבריין מוּעד יתמיד ברשעתו? האם גם כאן תיחשב לו ההתמדה כתכונה טובה? מכאן, ההתמדה כשלעצמה אין לה ערך או משקל, ורק מפעלה להיטיב או להרע יצביעו על החיוב או השלילה שבה.

לו הסכמי אוסלו היו מניבים 'שלום צודק ובר קיימא', כפי שהבטיחו אדריכלי הפַּל-קַל שעדיין מתפרנסים ממנו, הייתי אני הראשון להודות כי מעתה ועד עולם כל תחזיותיי השחורות בטלות ומבוטלות כעפרא דארעא, ומוטב שלא הייתי מעלה אותן על דל שפתותי. אם לא הייתי מודה בכך וממשיך להתמיד ולנבא נבואות שחורות משחור נוכח מציאות שבה כולנו מתפרקדים איש תחת גפנו ותחת תאנתו, וכבשים וזאבים עם גדיים ונמרים משתעשעים למרגלותינו – הייתי מושם ללעג ולקלס בפאתי המחלקה הסגורה, אזוּק בכתונת משוגעים והלוּם כדורי הרגעה.

איך הייתי יכול להתאבל ולטעון נגד הגירוש והחורבן מגוש קטיף ומצפון השומרון, נוכח פארקים מרהיבים בעזה ובהם מזרקות מזרזפות סילוני מים זכים להנאת אימהות צעירות ועולליהן? הלא הייתי בקלות מאמץ את הזוועה הקרויה 'התנתקות', מוסיף לה 'מבורכת' ומודה לבורא העולמות שלא שעה לזעקות מחאתי. אחרת, הרי היו אוחזים בתנוכי אוזני ומובילים אותי למחרטות המקוללות והייתי רואה במו עיני פסי ייצור שבהם מכניסים מצד אחד טילי קסאם ומצד שני יוצאות להן טוּרִיוֹת, מצד אחד 'גראד' והוא יוצא אל מול עיני המשתאות – מטאטא! איך אפשר במצב כזה להחזיק בטמטום?

ההיפך הגמור קרה וכל נביאי ה'שלום' הללו בשלהם. איש מהם אינו מודה בהבלויותיו מן העבר הקרוב: שמעון פרס הוא נשיא המדינה, ביילין אינו מניח לז'נבה, יאיר הירשפלד ממשיך לכתוב ולהטיף ורון פונדק משתכר יפה כמנכ"ל מרכז פרס לשלום. לא זאת אף זאת, אינספור ארגונים נוספים ראו כי טוב והם מחזיקים מחרים אחריהם במקום להיות מושלכים כולם לכל הרוחות ואות קין על מצחם להגן עליהם מפני העונש הראוי להם. איך אנחנו מקבלים את קיומם של עיתונאים ופרשנים באמצעי התקשורת הממלכתיים על חשבוננו, אף על פי שכל פרשנויותיהם התבררו כהבל גמור וכל מלאכתם רמייה?

אלא שכל זה הוא כאין וכאפס לעומת המציאות המוצעת לנו לעתיד לבוא מאותם טועים ומטעים שאינם חשים אפילו בסכלוּת המתלווה. המילון שלהם נעדר את הערכים בושה, חרפה או כלימה וגם מן החוצפה אינו מניח ידו. עכשיו מטיפים הם לנו ברצינות תהומית אודות נפלאות הקו הירוק, כאילו לא מן הקו הזה ממש קמו עלינו לכלותנו משלושה כיווני אוויר. הטענה הנושנה שהם מתעלמים מן האינטרס היהודי ומתמקדים באינטרס הפלשתיני אינה תקפה עוד. הצעד הזה הוא אסון לכל! איזו ברכה יכולה לצמוח משתי ישויות עוינות מתחככות זו בזו כדבר יום ביומו? איך עוצרים את הטירוף הזה בטרם הפורענות שתבוא?